גוד טיימס

היה נדמה שמותו של ה"ניו יורק טיימס" כבר נקבע. אך השקעה בתוכן והקמת "חומת התשלום" עבור התכנים החלו להוכיח את עצמן, ובתוך חודשים ספורים כבר נרשמו מאות אלפי אנשים לתוכנית המינויים הדיגיטלית. כך הצליחה "הגברת האפורה" לצבוע בגוונים אופטימיים את עתידה של העיתונות המודפסת

לפני כחודש, סרתי אל בית ה"ניו יורק טיימס" - המבנה הבוהק, המודרני, שתכנן רנצו פיאנו ושוכן בשדרה השמינית במנהטן - כדי לדון בכמה חדשות פיננסיות משמחות עם ארתור סולצברגר ג'וניור, מו"ל העיתון ויו"ר חברת ה"ניו יורק טיימס". חדשות משמחות אינן עניין שבשגרה בעולמה של המדיה המודפסת על עצים מתים. קל וחומר כאשר מדובר ב"טיימס".

במשך חלק הארי ב-19 שנות כהונתו של סולצברגר, העיתון שמשפחתו שלטה בו למעלה ממאה שנה התגלגל ממשבר למשבר, החל בשערוריית הכתבות המועתקות של ג'ייסון בלייר, שהובילה לפיטוריו של האוול ריינז, העורך התקיף שסולצברגר עצמו בחר ומינה, וכלה בדיווח על נשק להשמדה המונית בעיראק - הנשק שלא היה, כפי שהתברר באיחור. יש הטוענים כי הדיווח השגוי על קיומו אף סייע לדחוף את ארצות הברית למלחמה.

על אלה יש להוסיף את הבעיות הכלכליות של העיתון, שנדמה כי דחפו אותו אל סף תהום. במשך יותר מעשור נגס האינטרנט בהתמדה במודל העסקי של העיתון. המידע ברשת, נטען, מבקש להיות חופשי. מוסדות כמו ה"טיימס", המשקיעים סכומים ניכרים כדי לדווח על חדשות, ניצבו בשל כך מול דילמה שהייתה לכאורה בלתי פתירה. בחודשים שלאחר סתיו 2008 וקריסת שוק האשראי נדרשה החברה לנקוט צעדים דרסטיים כדי לשרוד: בינואר 2009 היא העניקה לאיל הטלקומוניקציה המקסיקני קרלוס סלים כתבי אופציות לרכישת 15.9 מיליון מניות של חברת "טיימס" תמורת הלוואה של 250 מיליון דולר בריבית אג"ח זבל של 14 אחוז. חודשיים לאחר מכן גייסה החברה עוד 225 מיליון דולר בעסקת מכירה וחכירה חוזרת של משרדיה, שנבנו רק שנתיים קודם לכן ושאופיים המתקדם, המאופק והידידותי למשתמש ולסביבה היה אמור לייצג את זהותו של העיתון עצמו במאה ה-21. מי שיוסיף על כך צניחה דו-ספרתית בתפוצה ובעמודי המודעות ימצא שהמגמה מסתמנת בבירור: ה"ניו יורק טיימס" סיים את תפקידו.

אבל אל תשאלו מה קרה בדרך לבית הקברות. התפוצה של ה"טיימס" אמנם הצטמצמה בשנות הקריסה, אבל על חלק ניכר מן הרווח האבוד פיצתה הכפלתו של מחיר העיתון בדוכנים, מדולר אחד לשניים - עדות לכך שקהלו האיכותי של העיתון, כפי שטענו אנשיו, יודע מה ערכו של מוצר איכותי. בחודש מארס האחרון, לאחר כמה שנות תכנון וכמה עשרות מיליוני דולרים, הודיע ה"טיימס" על תוכנית מינויים דיגיטלית - והסימנים המוקדמים היו מעודדים. למעשה, פחות מ-48 שעות לפני הראיון, ה"טיימס" הודיע שיפרע את ההלוואה לקרלוס סלים במלואה כבר ב-15 באוגוסט, שלוש שנים וחצי לפני המועד. נתוני הרבעון השני של החברה, שהתפרסמו בשבוע שעבר, העידו על מאזן שסיכומו הפסדים, בעיקר על רקע מחיקתם של כמה עיתונים מקומיים, אך כללו לצד זאת גם בשורה חשובה: תוכנית המינויים הדיגיטלית - "חומת התשלום" המדוברת - פעלה טוב בהרבה משהעז מישהו לקוות.

במקביל, סקנדל האזנות הסתר סחף את רופרט מרדוק ואת ניוז קורפ. כשלעצמו לא הייתה לעניין נגיעה ל"טיימס", אבל המטען הסמלי היה לא מבוטל. לאחר שרכש את ה"וול סטריט ז'ורנל", הבהיר מרדוק כי ה"טיימס" פגיע. "המלחמה מתחילה", הוא כתב לסולצברגר. אפשר לשער כי סולצברגר רווה מידת מה של נחת לנוכח הצרות שנחתו על יריבו, מה גם שהסיקור הבלתי מבוטל שהקדיש ה"טיימס" לחקירה בנושא, בספטמבר אשתקד, היה מן הגורמים המהותיים לחשיפת הסקנדל.

התוכן הוא המסר

השורה התחתונה של "חומת התשלום" חורגת מגבולות השורה התחתונה: ה"טיימס" נקט עמדה נחרצת באשר לסוג העיתונות השקול, המבוסס והנחוש המזוהה איתו, באשר לחשיבותה של השליחות האזרחית ובאשר לקדימותם של יוצרי התוכן על פני הגופים המפרסמים אותו מן המוכן, וזיכה את עצמו בחיים חדשים. ואם כך אכן קורה, יש לזקוף זאת, במפתיע, בעיקר לזכותו של ארתור אוקס סולצברגר ג'וניור.

יש לו סיפור נפלא. במהלך שהיה בעיני רבים דון-קישוטי במפגיע, הוא הימר על התוכן שעה שנראה שהעולם צועד בכיוון אחר לחלוטין. אבל אחרי שנים של עמידה לנוכח ביקורת פומבית חריפה הוא כבר אינו שש לספר את הסיפור הזה.

"בוא נאמר ברורות", אומר סולצברגר בהתייחס לתוכניות המינויים הדיגיטליים בפרט ולעתידה הפיננסי של החברה בכלל, "התחלנו בזה רק לפני שלושה חודשים. אנחנו בכיוון טוב, הרבה יותר טוב מכפי שדמיינו, אבל אנחנו צריכים להמשיך להשקיע. אנחנו צריכים להמשיך להשתנות ולהתפתח ולצמוח מההתנסות הזאת. וזה מה שנעשה".

נראה שהצוות של סולצברגר מאמין בהצהרה הזו יותר ויותר. ביל קלר, העורך הראשי, שמתעתד לעזוב בקרוב את התפקיד, אומר ש"היחסים שלי עם ארתור תמיד יהיו טיפה מסובכים כי הייתי רק המועמד השני שלו לתפקיד... אבל בחיי שאני מסתכל על המדינה הזאת ולא רואה אף אחד שהייתי מחליף בארתור סולצברגר". בעיני קלר הנכונות להשקיע כסף ומשאבים בעיתונאות יקרה, ולעתים גם מסוכנת, היא "דבר קדוש - ומבחינתי היא מזכה אותו בהמון קרדיט".

מאז 1992, השנה שבה היה סולצברגר בן ה-40 לבן החמישי לשושלת אוקס-סולצברגר המשמש מו"ל ה"טיימס", פרדוקס מהותי אפיין כל הערכה שנגעה לעיתון ולעתידו. במשך יותר ממאה שנה הכירו בהנהגתה של המשפחה כסיבה המרכזית למצוינות המתמשכת של ה"טיימס". אבל גם לפני שסולצברגר - "ארתור הצעיר", כפי שעדיין מכנים אותו לפעמים - השתלט על העיתון, בתום 29 שנות הכהונה של אביו, היו רינונים על כך שאינו מתאים לתפקיד. קל לראות את היורש הניו-אייג'י לפרקים, חובב האופנועים ובעל פני הילד כבחור לא מנוסה, חסר ביטחון ובלתי ממושמע. הצחקוק החד שחותם את הבדיחות שלו בשעות עצבנות הסב לאנשים אי-נוחות. והוא גם יורש העצר, ואף זה אינו תפקיד שקל לשאת בו: לכתר יש יתרונות, אבל הוא עלול לעורר גם לעג.

למעשה, ניסיונו של סולצברגר בעולם העיתונות ואף ב"טיימס" עצמו עלה בהרבה על זה של אביו הזכור לטוב, שנודע בכינוי "פאנץ'", שדבק בו מאז ילדותו (וגם על זה של סבו, ארתור הייז סולצברגר, שהיה המו"ל בשנים 1961-1935). לאחר שסיים את לימודיו בטאפט, בשנת 1974, עבר סולצברגר לצפון קליפורניה, שם שימש כתב ה"ראלי טיימס". באמצע שנות השבעים עבד עבור ה"אסושיאייטד פרס" בלונדון, ולאחר שהגיע ל"טיימס" שימש כתב ועורך, עבר תקופה במחלקת הפרסום של העיתון ועבד אפילו במשמרת הלילה של מחלקת ההפקה.

אלא שסולצברגר, נדמה, הוא מושא לספקנות מתמדת, ואחת היא כמה עבודה ומאמץ ישקיע. פאנץ' עצמו זכה כמובן ליחס ביקורתי דומה כאשר התמנה לתפקיד המו"ל ב-1963, אלא שהוא זכה בהזדמנות לצמוח למידותיו של תפקידו כראש המשפחה והחברה בתקופה שהרכילות המקצועית ועקיצות מצד הכתבים נשמרו לשעת הקוקטיילים בסנטורי-קלאב תחת שיודלפו למדורי הברנז'ה. יתר על כן, פאנץ' התמקם בפסגה בתקופה שהעיתון יכול להתנהל בה כדרכו בלי שעניינים פרוזאיים דוגמת תוכנית עסקית או תחזיות פיסקאליות יטרדו את מנוחתו.

מה בין זה ובין רעידות האדמה שזעזעו את תעשיית המדיה בשני העשורים האחרונים? כאשר סולצברגר מרים את מבטו הוא רואה את גופותיהם של מתחריו משכבר מוטלות סביב. שושלות עיתונאיות גאות דוגמת זו של משפחת טיילר ("בוסטון גלוב"), צ'נדלר ("לוס אנג'לס טיימס") ובאחרונה אף בנקרופט ("וול סטריט ז'ורנל") קרסו על רקע לחצים כלכליים, סכסוכים פנים-משפחתיים, חוסר כישרון כרוני או כל הנ"ל גם יחד. לפני שלוש שנים הודיעה חברת טריביון, בעלת ה"שיקגו טריביון", ה"בולטימור סאן", ה"לוס אנג'לס טיימס" ועוד עיתונים רבים אחרים על פשיטת רגל. כך גם החברות השולטות ב"סטאר טריביון" של מיניאפוליס וב"רג'יסטר" בניו הייבן, כמו גם שניים מן העיתונים היומיים של פילדלפיה (מלבד חברת טריביון הן נחלצו ממעמדן כפושטות רגל). במחצית הראשונה של 2009 הופסק פרסומם של ה"רוקי מאונטיין ניוז" בדנבר (שנוסד ב-1859), של ה"פוסט אינטליג'נסר" בסיאטל (שנוסד ב-1863) ושל ה"סיטיזן" בטוסון (שנוסד ב-1870).

חרדה בחדר החדשות

בדיעבד, ברור שהיוזמה הגדולה הראשונה של סולצברגר - להפוך את ה"טיימס" מעיתון מקומי עם סיקור לאומי לעיתון לאומי של ממש - הייתה צעד נבון. באמצע שנות התשעים היה המאזן של ה"טיימס" סביר בהחלט בכל הנוגע למהדורה המודפסת, אבל סולצברגר, ואיתו קבוצת עורכים ומנהלים, התחילו בניסיונות לשכנע את המפרסמים לראות את יחסיהם עם העיתון באור חדש.

ה"אסטרטגיה הלאומית" של סולצברגר, שחייבה השקעה לא מבוטלת בבתי דפוס חדשים ובמערך ההפצה, יושמה בד בבד עם פריחה בפרסום של מוצרי מותרות. במשך כמה שנים, התוכנית עבדה. אבל גם בשעה שהרווחים מפרסום המשיכו לזרום באופק כבר נגלתה בעיה חדשה. ה"טיימס", כמו כל עיתון או מגזין אחר בעולם, נדרש להתמודד עם עולם חדש, מוזר ומקוון: האינטרנט. סולצברגר היה מן הראשונים בעולם העיתונות שאימצו את הפלטפורמה החדשה. בראשית המאה כבר הייתה לו מנטרה חדשה: הוא היה "אגנוסטיקן פלטפורמות". במילים אחרות, לא אכפת לו באיזה אופן צרכתם חדשות, כל עוד אכלתם אותן מצלחתו. שנים לפני שנכנסו לחיינו האייפד והטלפונים החכמים הוא אמר לי שאחת המטרות הדחופות ביותר של החברה היא להבין איך להגיע אל "כל האנשים שיש להם בעינינו זיקה לגוף החדשות של ה'טיימס', אבל לא קוראים אותו כי אין להם גישה אליו או כי הם לא קוראים עיתונים בכלל והם רוצים גישה אל המידע הזה (באופן אחר)".

התבטאויות כאלו לא הועילו ליחסים בין אנשי הדפוס לאנשי המדיה המקוונת של העיתון, שפעלו כגופים נפרדים מאז הקים מרטין ניסנהולץ ב-1995 את "טיימס קומפני דיגיטל", חברת האינטרנט של העיתון. ה"ניו יורק טיימס ברשת", כפי שנקרא האתר הרשמי של העיתון, הצטיין מראשיתו בכל הנוגע לתוכן מקוון חזק. ב-1999, נהנו ניסנהולץ ואנשיו מיותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים ומהכנסה שנתית של 25 מיליון דולר.

הדגש שהחברה שמה על פעילויותיה בתחום הדיגיטלי היה מקור למתח בחדר החדשות. השנים שלאחר מכן נראו לא פעם כמו הסתבכות הולכת ונמשכת: בועת הדוט.קום התפוצצה; חדרי החדשות של הדפוס ושל הדיגיטל התאחדו לבסוף; ותוכנית "טיימס-סלקט" המשונה נסגרה לאחר שבעיתון הבינו כי ההכנסות שמניבה להם כליאתם של רוב בעלי הטור מאחורי חומת תשלום של 50 דולר בשנה אינן מצדיקות את הקוראים שאבדו בגללה.

ובמשך כל הזמן הזה המשיך סולצברגר לשפוך כסף אל אתר ה"טיימס", ובשנת 2008 כבר היה nytimes.com לאחד מאתרי החדשות המרשימים ביותר בעולם.

את הנושים של החברה, על כל פנים, זה לא עניין. בסתיו 2008, כשהחריף משבר האשראי, נראה שחברת "טיימס" עלולה לשמוט חלק ניכר מחוב כולל של יותר ממיליארד דולר. בראשית השנה שלאחר מכן בחן מייקל הירשהורן, בכיר ובקיא בעולם הטלוויזיה, את הנתונים וטען מעל דפי ה"אטלנטיק" ש"סביר להניח שה'טיימס' ייסגר כבר במאי 2009. ואפילו אם העיתון (והחברה) ישרדו," כתב, "צפוי להם שינוי משמעותי וטראומטי ובשלב כלשהו, בעתיד הלא רחוק, ה'טיימס' יחדל להתקיים בצורתו הנוכחית".

החרדה שפשטה ב"טיימס" ובעולם התקשורת בכלל הכתה גלים. באביב ההוא הגעתי למלון ארבע העונות כדי להשתתף באירוע לרגל פרסומו של "Street Fighters", ספרה של קייט קלי, לשעבר כתבת ה"וול סטריט ז'ורנל", על התמוטטות בנק בר סטרנס. כשעמדתי לעזוב, לקח אותי כתב לענייני עסקים של "הטיימס" הצדה ושאל אם אני חושב שהגיע הזמן לחפש עבודה בתחום אחר. "הלך עלינו", הוא אמר. "לא רק על ה'טיימס'. על כולם, על כל התעשייה. אנחנו גמרנו. לא נשאר לנו עוד הרבה זמן".

"החרדה בחדר החדשות מורגשת", אמר לי קלר באפריל האחרון. "לא משנה כמה פעמים עמדתי מול הצוות וניסיתי להרגיע אותם, אני חושב שאם הייתה לנו מין טבעת מצב רוח כזאת בשביל חדר החדשות, לפני שנתיים היא הייתה זורחת בצבע שמסמל פחד".

זו אחת הסיבות לכך שתוכנית המינויים הדיגיטליים התקבלה בתחושת הקלה כזו. התומכים הנלהבים ביותר בה היו הפעם אנשי חדר החדשות. "הדרישה (לעיתונאות של ה'טיימס') עצומה", אומר קלר, "וכשיש אספקה מצומצמת ודרישה עצומה, בסוף ייצא מזה איזה מודל עסקי. אני מבין שזה נשמע כמו עניין של אמונה, יותר מאשר משהו שמבוסס על המציאות, אבל נראה לי שהמציאות מוכיחה שזה נכון".

400 אלף משתמשים מקוונים

שנים יידרשו כדי לעמוד על תבונתה של האסטרטגיה של ה"טיימס", אבל דוח ההכנסות של החברה מן הרבעון השני מוכיח שתוכנית המנויים הדיגיטליים עד כה היא הצלחה עצומה. ההערכות הפנימיות אינן נחשפות, אבל כמה אנשים אישרו כי המטרה הייתה להגיע ל-300 אלף מנויים מקוונים בתוך שנה מן ההשקה. באחרונה הודיעה החברה כי לאחר ארבעה חודשים בלבד 224 אלף משתמשים שילמו תמורת גישה לאתר העיתון. אם נוסיף עליהם את 57 אלף הקוראים במכשירי קינדל ונוק, ששילמו תמורת המנויים, ועוד כ-100 אלף משתמשים שחטיבת לינקולן של פורד מכסה את הגישה הדיגיטלית שלהם, נמצא שהעיתון מקבל תשלום מכ-400 אלף משתמשים מקוונים (לצד 756 אלף ממנויי המהדורה המודפסת שנרשמו לאתר).

אם נוציא מהחשבון אתרי אינטרנט אשר גובים תשלום תמורת סטטיסטיקות ספורט, נתונים פיננסיים ופורנו, נמצא ש-nytimes.com הוא אחד מספקי התוכן המעטים שמכניסים כסף מן המשתמשים - גם אם ה"טיימס" אינו נסמך על ההכנסה הזעומה הזו כדי להבטיח את המאזן שלו. שנת 2011 היא השנה השלישית ברציפות שבה תוותר משפחת סולצברגר על חלקה בדיבידנדים. מאז 2006, צומצמו הוצאות התפעול השנתיות של החברה בכמעט 860 מיליון דולר, והן עומדות כעת על 2.1 מיליארד דולר - אחת הסיבות המרכזיות לכך שהחברה עברה מהפסד של 520 מיליון דולר בשנת 2006 לרווח של 234 מיליון דולר בשנה שעברה.

העובדה שקלר מרגיש עכשיו נינוח די הצורך לפרוש מתפקידו - בספטמבר תתפוס את מקומו העורכת הכללית, ג'יל אברמסון - מלמדת כי העיתון מתייצב. "אף אחד לא טוען שהטרנספורמציה שלנו הסתיימה", קלר אומר. "אבל אני חושב שיש תחושה של ביטחון רב יותר בקיום ובשגשוג העתידיים של ה'טיימס'".

אחד הדברים הראויים ביותר לציון בתקופתו של קלר כעורך ראשי הוא השלווה היחסית שאפיינה אותה - הוא נדרש להתמודד עם השמצות וסכינים בגב פחות מאשר כל עורך אחר בהיסטוריה של המוסד. חלק מן הקרדיט יש לזקוף ודאי לזכות אופיו הנוח, וכן לזכות הקמפיין להחזרת הרוגע לחדר החדשות - אבל חשוב לזכור גם כי כאשר מוסד מרגיש שהוא מותקף, חבריו נוטים לצופף שורות.

"התקופה שלי בתפקיד הייתה כרוכה רבות בניהול משברים", הוא אומר, "מעיתונאים בסיכון ועד שאלות משמעותיות על המודל העסקי שלנו, על היכולת להתאים את העשייה העיתונאית לעולם דיגיטלי. וגם מיתון איום ונורא, שחייב קיצוצים בכוח האדם".

לאורך הדרך היו גם סוגיות עיתונאיות שנויות במחלוקת, ועם זאת, העשייה העיתונאית של ה"טיימס" ככלל השתפרה בזמן כהונתו, וכללה תחקירים רציניים, כיסוי אגרסיבי יותר של העולם העסקי וסיקור בינלאומי ממשי. אפילו בעיצומם של הקיצוצים התיר סולצברגר לקלר לשכור כמה כישרונות מרשימים מעיתונים אחרים שהמו"לים שלהם דיללו את חדרי החדשות שלהם. בעוד העיתונים האחרים נחלשים, ה"טיימס" רק התחזק.

למעשה, הביקורות הקולניות ביותר על קלר עסקו בטור שפרסם ב"טיימס מגזין", שעלה לאוויר במארס, ובו יצא חוצץ בעוקצנות נגד מטרות מכל הסוגים והמינים: משתמשי טוויטר, חברי סגל שמפרסמים ספרים ומתחרים מעולם המדיה. זכורה במיוחד העובדה שכינה את אריאנה האפינגטון, בחוסר זהירות משווע, "מלכת האגרסיות", ולעג ל"האפינגטון פוסט" כמעוז של "רכילות סלבריטיז, סרטוני חתלתולים, פוסטים חינם מבלוגרים ודיווחים חדשותיים מכלי תקשורת אחרים", וכל זאת "על רקע פסקול שמאלני".

סביר מאוד להניח כי כעת, עם הצלחתה המסתמנת של חומת התשלום, עתיד ה"טיימס" להיכנס לעידן חדש של נורמליות, שפירושו גם חזרה אל הסכסכנות הפנימית והתככים שהוציאו את שם העיתון לתהילה במשך עשורים. כאשר משפחה מפסיקה להילחם למען עצם קיומה, היא מתפנה להתקפות פנימיות. כך שקולות המרמור החלושים המלווים את עלייתה של אברמסון אולי מבשרים טובות על עתידו של המוסד.

סיכונים מחושבים

מחויבותו של ה"טיימס" לסיקור הבינלאומי, בניגוד חריף כמעט לכל גוף תקשורתי אחר, נותרה איתנה כתמיד. למחויבות הזו יש מחיר בכסף ובסכנה לחייהם ולרווחתם של העושים במלאכה. העיתון היה ארגון החדשות המערבי היחיד שלא קיצץ משמעותית בכוח האדם שהחזיק בעיראק. נוכחותו של העיתון שם לא הייתה עניין זול - בשעתו, העריך קלר שעלותו השנתית של המשרד בבגדד היא כשלושה מיליון דולר, סכום לא מבוטל בייחוד בהתחשב בעובדה שבשנת 2009 קיצץ ה"טיימס" כמאה משרות מערכת. ואף על פי כן, סולצברגר וקלר מעולם לא פקפקו בהחלטתם. "זה חלק כל כך מהותי ממה שהקוראים מצפים לו מה'ניו יורק טיימס'", אומר קלר, "שאילו היינו מפסיקים לסקר את המלחמה בעיראק, היינו יכולים בה במידה פשוט לסגור את העסק".

יותר מחצי תריסר מעובדי ה"טיימס" נחטפו או נעצרו בידי כוחות זרים. התקרית האחרונה הייתה במארס, כאשר ארבעה עיתונאים וצלמים נשבו בלוב והוחזקו במשך ארבעה ימים בידי נאמניו של מועמר קדאפי.

כמקצוע, עיתונאות מן הסוג שה"טיימס" דוגל בה יכולה להיות מסוכנת. כיוזמה עסקית היא מסוכנת לא פחות. אתה תלוי למחייתך במידת הרצינות והשאיפה לאיכות של פלח לא מבוטל מן הציבור האמריקני. מבחינה זו, הסולצברגרים חיים חיי סכנה. ההימורים שביצע סולצברגר הנוכחי נראו לא פעם תלושים מן המציאות, כאילו סירב בכוונה תחילה לקרוא את הכתובת על הקיר. אבל יהיו אשר יהיו הליקויים המשפחתיים שלהם, גם בימים שהעיתון הרוויח, הוא תמיד היה יותר בגדר שליחות מאשר בגדר עסק. ההתעקשות על כך שאנשים ישלמו תמורת התוכן שהם צורכים, שעה שכל המומחים טענו שמדובר במהלך שיבריח את הקוראים, הייתה מעשה של משפחה אקסצנטרית. והסולצברגרים היו כאלה מאז ומעולם. בינתיים, טפו טפו טפו, נראה שזה עובד.

© מופץ בבלעדיות על-ידי TMS אינטרנשיונל תרגום: אסף שור