אחד נגד מאה

"אנשי החוק", סדרת הריאליטי המשטרתית, היא סדרה לא רעה בכלל. נעזוב לרגע את העובדה שהיא העתק אחד לאחד של סדרה אמריקנית ותיקה בשם "COPS", זה כבר עניין לעורכי דין של זכויות יוצרים. מדובר בסדרה די ממכרת ומלאת אדרנלין, פרקים קצרים וקצביים בני 20 דקות, העוקבים אחר שוטרים אמיתיים במשימותיהם. כל פרק מורכב משש עד שמונה משמרות. אני הצטרפתי למשמרת אחת במרחב יפתח, דרום תל אביב, לרון דבני, שייבא את הסדרה מארה"ב, לשוטרת צעירה, צעירה מדי, בשם איילת ולמתנדב בשם דימה.

הסדרה מופקת בשיתוף דוברות משטרת ישראל, מה שאומר שהיא מציגה תמונה מחמיאה של הבחורות והבחורים בכחול. אין לי בעיה עקרונית עם זה. זה אומר, כמובן, שהסדרה מציגה את ההצלחות בלבד. וגם זה בסדר. אין בה אלימות משטרתית או פשעים שלא נפתרו, אין בה פושעים שמצליחים לברוח, אין בה המשימות הסיזיפיות, המפרכות, שמרכיבות את שגרת יומו של השוטר. היא כולה שיר הלל לחוק ולסדר. גם זה בסדר. סדרות שמהללות את חיי הפשע יש מספיק, גם לשוטרים מגיע.

ובכל זאת, כל מה שאני ראיתי זה רק את הדברים ש"אנשי החוק" לא מראה לנו. ברוב הקריאות דבני אפילו לא מפעיל את המצלמה. הוא מחפש את הדרמות הגדולות, אבל החיים הם הרגעים הקטנים. הוא אוהב לספר סיפורי גבורה - פעם אחת כמעט דרס אותו סוחר סמים במהלך מרדף, פעם אחרת כמעט ירו בו, פה הוא ישב במארבים ושם מנע רצח. הדברים האלה קרו ודאי, אין לי סיבה לפקפק בזה, אבל זה לא מה שאני ראיתי. החיים, אחרי הכל, הם עניין של מזל וטיימינג, ולי אף פעם לא היה הרבה משני אלה.

השתן עולה לראש

יום חמישי בלילה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. האווירה רחוקה מלהיות מלבבת. מהגרי עבודה, זונות ונרקומנים ממלאים את הרחובות המצחינים, ספוגי השתן, האלימות, העליבות והאלכוהול. האלכוהול פה זול ורע, כמו החיים, ואנשים שותים בשביל לשכוח את כל זה, בלי שום הצלחה.

אנחנו מקבלים את הקריאה הראשונה שלנו. אישה במצוקה ברחוב ארלינגר. איילת המורעלת אוהבת לנהוג מהר, גם כשאין צורך. אנחנו מחפשים את המקום, עולים ויורדים בחדרי מדרגות חשוכים ומוזנחים שריח השתן עומד בהם כמו קיר בטון. אתה ממש יכול להרגיש את עצמך חותר דרך האדים. אי אפשר לנשום. בחילה.

אנחנו דופקים על דלתות, מציצים לתוך בתי השתייה הקטנים, בכל פעם שאנחנו עוצרים לשנייה, יוצאים מדירות החדר וחדרי המדרגות עשרות אנשים ומקיפים אותנו בשתיקה עוינת. אל תצלם, הם דורשים בלי מילים.

אנחנו לא מצליחים למצוא שום אישה במצוקה, על אף שכל הנשים פה במצוקה נוראית. אחרי עשר דקות של חיפושים נואלים מתבררת המצוקה כסכסוך בין שתי זונות, רוסייה ואתיופית, החולקות חדר קטן ומפריעות זו לזו עם הקליינטים. הן מקללות זו את זו, כל אחת בשפתה, אבל אף אחד לא רוצה להגיש תלונה. דבני סובב עם המצלמה את איילת, המחוברת למיקרופון אלחוטי, בעודה מנסה לרדת לשורש הבעיה עד שהיא מתייאשת. אנחנו נפרדים מהן לשלום וחוזרים לניידת.

איילת עוצרת בחור על טוסטוס לבדיקה. למה? ככה. כי יש פה הרבה גניבות של טוסטוסים. איילת עוצרת בחור במכונית לבדיקה. למה? ככה. כי המבט שלו כשפנה ימינה לא נראה לה. היא עורכת לו חיפוש באוטו. למה? כי בא לה. נראה שהיא אוהבת את העבודה שלה. היא לא מוצאת שום דבר. בזמן שהיא עורכת את החיפוש דבני אפילו לא יוצא מהאוטו. שני קוקסינלים שעומדים בפינה מבקשים להצטלם.

שיכרון הכוח

ממשיכים בסיור. הסייר, אומרת איילת, אין עוד מלבדו. דימה, המתנדב, מספר שהוא עובד בחברת היי-טק והוא פה בשביל האקשן. אנחנו מסתובבים ברחובות, עושים פניית פרסה, ועוד אחת, ושוב.

בקשר קריאה בנוגע להתעללות בבעלי חיים. איילת, לדבריה, אוהבת מאוד חתולים. אנחנו מדרימים ליפו. ההתעללות מתבררת כתלונה של אישה נגד שכנה שהוא מפזר רעל בחצר. אנחנו לא מוצאים שום רעל ולא מוצאים שום שכן. בדרך חזרה לניידת אנחנו עוברים בגינה ציבורית, יושבות שם כמה חבורות ושותות אלכוהול. היא עוברת ביניהן, שופכת להם את הבקבוקים, לוקחת מהם תעודות זהות ומזינה את הפרטים למחשב שבמכונית. דבני בינתיים מספר לי שהסדרה הביאה לעלייה בהתגייסות למשטרה. אנחנו שופכים בקבוק וודקה, ועוד אחד. אין לי בעיה עקרונית עם המלחמה הזו באלכוהול, אבל אני לא מבין למה אי אפשר לעשות את ההבחנה בין חמישה בני נוער עם בקבוק וודקה שיושבים בגינה ומחפשים עניינים, לשלושה זוגות מבוגרים שיושבים בשקט בחוץ כי בבית אין להם מזגן ושותים בשלווה.

חוזרים לניידת. על מסך המחשב כרוניקה של פשעים קטנים. תגרה פה, פריצה שם, דקירה, הפרעה לסדר. נדמה שכולם מקבלים אקשן הלילה, חוץ מאיתנו.

אנחנו נוסעים ברחובות. כדי לא להשתעמם איילת משחקת במשחק קטן, מזינה למחשב את מספרי הלוחיות של הרכבים העומדים לפנינו ברמזור. אני שואל למה. אני לא מקבל תשובה.

אנחנו מקבלים עוד קריאה, הפרעה לסדר, ונוסעים לפלורנטין. מחוץ למועדון עומדות שתי חבורות של צעירים ומתדלקות רד בול וודקה בשיגעון מתוך תא המטען של המכונית. איילת שופכת להם את הבקבוקים. בחיפוש באחת המכוניות מתגלים כלי פריצה וסכין, והרוחות מתלהטות לרגע, ונרגעות די מהר. איילת מעדכנת בקשר שיש שבל"ר, שזה שימוש באוטו ללא רשות. דימה אומר משהו על תמח"ט. המצחיק הוא שהצעירים השיכורים האלה מזהים מיד את המצלמה המתלווה לשוטרים. "אנשי החוק! אנשי החוק!", הם קוראים. "בוא אח שלי, צלם אותנו". לא מפריעה להם העובדה שבכל מקרה יטשטשו להם את הפרצופים.

פרוצות ופריצות

עוד הפרעה לסדר, המדרכה של דרום העיר נספגת בעוד בקבוק של וודקה זולה. איילת מחליטה לנסוע לשדרות הר ציון ולהקים שם מחסום. שדרות הר ציון בחצות הלילה מתבררות כמוקד של קוקסינלים וזונות ממין זכר.

היא עוצרת בחור אחד ומחפשת לו באוטו. יש שם שניים או שלושה בקבוקי בירה ריקים. הבחור נושף בנשיפון ויוצא נקי. היא משחררת אותו. כל אותו הזמן עוצרות מכוניות 20 מטר מאיתנו, מעלות ומורידות זונות. אנחנו מחכים לה על המדרכה, לצד ג'וקים ענקיים שיכולים לאכול חתול בלי בעיה.

עוצרים עוד מכונית או שתיים. דבני אפילו לא לוחץ על ההקלטה. כולם, ברוך השם, בסדר. בקשר קריאה על פריצה ברחוב כפר גלעדי. אנחנו נכנסים לניידת ואיילת נוהגת כמו בסרטים, נגד כיוון התנועה ברחוב הרצל.

אנחנו מגיעים לחנות שנפרצה, כביכול. היא נראית די נעולה. בחור צעיר מחברת האבטחה כבר נמצא שם עם שתי בחורות. הוא מספר שבעל הבית צריך להגיע. דימה, שחייב לעשות משהו עם עצמו, מטפס על המרזבים ומנסה להציץ לתוך החנות לראות מה יש בפנים, עד שמתברר שהוא מציץ אל החנות הלא נכונה.

בזמן שאנחנו מחכים לבעל הבית דבני תורם לי עוד כמה אנקדוטות משעשעות, כמו למשל זו על השוטר שהגיע לסגור מסיבה רועשת והבחורות השיכורות שם חשבו שהוא חשפן וניסו להפשיט אותו. הוא מספר על שוטרים שנהיו כוכבים, יש שוטר אחד חתיך ברמלה, מסתבר. בעל הבית מגיע, מנומנם, ופותח את החנות. שום פריצה. הפער בין ההקלה שלו ובין האכזבה שלנו משעשע עד מאוד. מצחיק, אבל באיזשהו מקום הפשע הוא האינטרס של השוטרים, בטח של אלה שרון דבני מצטרף אליהם לניידת.

פשע לא מאורגן

הלילה ממשיך. איילת עובדת חזק על פניות הפרסה שלה. אני כבר מתחיל לקבל בחילה. שתיים בלילה ואנחנו מבקשים לעשות הפסקה קטנה ולאכול משהו. איילת עוצרת לנו ליד מזנון ברחוב שוקן ומנצלת את הזמן שבו אנחנו תוקעים איזה טוסט בשביל להקים מחסום ולעצור לבדיקה עוד שתיים-שלוש מכוניות.

איך שאנחנו בולעים את הביס האחרון, קריאה בקשר. סופסוף משהו דרמטי: דקירה! דוהרים בכיף לרחוב צ'לנוב, מול השוק הסיטונאי הישן. יש שם בית נטוש למדי, הידוע בתור מקום של סודנים. במקום מחכות כבר שלוש ניידות ואמבולנס. אנחנו עולים בחדר המדרגות החשוך והעצוב, דופקים על דלתות, ללא מענה, עולים ויורדים, וכלום.

השוטרים והחובשים עומדים בחוץ, מעשנים סיגריות ומחליפים בדיחות חצי גזעניות על זה שאי אפשר לראות את הסודנים בלילה אם הם לא מחייכים. לא ממש מצחיק. דבני קצת מיואש, השעה שלוש בלילה והוא כבר מבין שמהמשמרת הזאת הוא יוצא בלי כלום. אנחנו נלחמים בפשע, אומרת איילת, ואני לא יודע אם היא מתבדחת. אני מביט בה. לא. היא לא מתבדחת בכלל.

סמים להם רגל

חוזרים לשדרות הר ציון. נרקומנית הולכת בקושי על הכביש. איילת עוצרת לידה, מעלה אותה על האי תנועה, לוקחת פרטים, עורכת לה חיפוש בתיק. הנרקומנית בכלל לא מצליחה לעמוד, אבל איילת ממשיכה להילחם בפשע בעוז. היא הופכת לנרקומנית העלובה את התיק, מחפשת לה בין הסיגריות. דבני לא מראה עניין מיוחד במתרחש. נרקומנים לא מעניינים אותו. איילת ממשיכה להטריד את האישה האומללה ששוקלת בערך 20 קילו. לאט לאט אפילו הנרקומנית מאבדת את הסבלנות והאדישות. מה את רוצה ממני, היא זועקת, למה את נטפלת אליי. איילת לא מתרשמת מהפושעת המסוכנת וממשיכה לחפש בתיק המסכן של הנרקומנית. זה מראה עלוב. עצוב. מרגיז.

לבסוף מרפה איילת מהנרקומנית שמתכופפת לרצפה ומנסה לאסוף את תכולת התיק שלה. זה לוקח לה כעשר דקות. כל הכבוד איילת, אני אומר לה כשהיא נכנסת לניידת בארשת חשיבות כאילו תפסה את שלום דומרני על חם, הראית לעולם התחתון מה זה. איילת לא עונה. אחר כך היא תתלונן עליי לדבני, שיתלונן עליי ל-yes שהתחצפתי לשוטרת.

"יש לנו מידע מודיעיני על סוחר סמים שמסתובב פה ברחוב", היא אומרת. "אני יודעת שהוא רוסי ומלא בקעקועים, אולי נתפוס אותו". היא בודקת שני בחורים אשר לרוע מזלם הם רוסים מקועקעים. הם לא סוחרי סמים.

אנחנו נוסעים ברחובות הקטנים שמאחורי התחנה המרכזית החדשה. איילת מחליטה לעצור בצד ולהקים מארב. היא מוציאה משקפת וצופה על הנרקומנית מקודם. "היא בטח מחפשת לקנות מנה", אומרת איילת, "וככה נתפוס אותו". אנחנו עומדים שם רבע שעה והתזוזה היחידה היא ההתנדנדות של הנרקומנית. השעה שלוש וחצי בלילה, ולי כבר נשבר לגמרי. הניידת מורידה אותי בפינת הרחובות אלנבי ויפו, ואני תופס מונית בחזרה הביתה.

בדרך אני מקבל מסרונים נרגשים. "אל תשאל, שנייה אחרי שהלכת התחיל האקשן. תפסנו מישהו עם סכין". מה היה, אני שואל. "כלום", באה התשובה, "בסוף זה בכלל לא היה סכין".

את כל הדברים האלה לא תראו מן הסתם בפרקים הקרובים של "אנשי החוק".

המשטרה: זו פעילות ראויה לשבח

מלשכת דובר המשטרה נמסר בתגובה: "התנהלות הכתב שהגיע מראש לעשות כתבה על מפיק הסדרה רון דבני תמוהה וחוצפנית, זאת לאור העובדה כי האישור להצטרפותו ומטרת הראיון הוגדרו מראש עם המפיק.

"באשר לטענות, שוטרי משטרת ישראל בכלל ומרחב יפתח בפרט הינם שוטרים מקצועיים אשר עושים עבודת קודש ופועלים בסיטואציות קשות ומורכבות, תוך סיכון חיים.

"הפעילות הנחושה בתופעות הקשות של שתיית האלכוהול, הבריונות והסמים הינה פעילות ראויה לשבח שמקבלת ביטוי ומשתקפת במהלך כל הסדרה".