פורטפוליו / יורם שכטר

הורים: אבא, מרדכי, שעלה לארץ מרומניה אחרי קום המדינה, עבד כפועל בניין והתחיל לטפס במעלה סולם התפקידים, עד שהפך לקבלן מבצע. הוא פגש את אימא, שגם היא עלתה מרומניה, והייתה אחות בית ספר. הם ילדו שלושה ילדים.

ילדות: גבעתיים. חייתי את העסק המשפתי, ובחופשות עבדתי איתו. בגיל 10 איבדתי שתי אצבעות כשהתעסקתי עם מכונת בטון. בבית הספר לא הייתי משהו. עד היום, כשאני מעיר לבת שלי על הלימודים, היא אומרת, רגע אבא, הולכת לחדר, מוציאה את התעודה הרלבנטית לגיל שלה, ואומרת, בוא נראה מה עשית בגילי. 7 היה ציון גבוה מבחינתי.

כשאהיה גדול: גדלתי לתוך העסק ולא הייתה לי ברירה אחרת. הפנטזיה שלי הייתה לצייר, תחום שבו לא הייתה לי טיפת כישרון.

דרום אמריקה: אחרי שירות כקצין מבצעים בשריון, נסעתי לחצי שנה לשם, כשזה לא היה מאוד שכיח, ובין היתר מכרתי פלאפל במקסיקו, עם מי שהיום הוא איש עסקים מאוד גדול שם.

לימודים: כלכלה ומינהל עסקים. לא הייתי צריך לעבוד. ההורים גרו בכפר שמריהו והיה לי חדר ושקט.

הילה: אשתי. הכרנו כשלמדה איתי באוניברסיטה. היא לומדת ועובדת במקביל כאנליסטית של החברה שלנו, ואני לא עושה כלום לפני שהיא עובדת עליו. אנחנו כבר 27 שנים יחד, שלושה ילדים, וגרים בגן העיר.

קריירה: בתום הלימודים נכנסתי לעסק בתור מנהל. הפרויקט הגדול הראשון שלי היה בנייה ביישוב עפרה והצבת מבנים טרומיים מהמפעל של אבא בו. עברנו מפרויקט לפרויקט, אבא היה מעורב בעבודות בכל הארץ, עד שהקמנו את גן העיר עם שלמה אליהו, כקבלן מבצע, מה שהיה נקודת מפנה.

אבא: העבודה המשותפת איתו זורמת למרות הבדלי הדורות בינינו, כשלפעמים אני השמרן והוא המתקדם. הוא בן 82, יו"ר הקבוצה, ומה שהוא קובע - קורה.

ירושלים: ביקרתי בעיר הרבה בעבודה מול משרדים ממשלתיים, ואהבתי את האווירה והאדריכלות. התחלתי בפרויקט בגבעת שאול לאוכלוסייה הדתית, ובהמשך קנינו את מלון הר ציון. מי שלא ביקר בו לא יבין במה מדובר.

מלון הר ציון: כשראיתי שאף אדריכל לא פוגע מבחינת העיצוב, החלטתי לנסות לעצב בעצמי. התחלתי בסוויטה, ואספתי בשווקים ובחנויות פריטים מרוקאיים עוד לפני שהם היו פופולריים, ואחר כך המשכתי בכל המלון. אחרי שנסיים 15 שנות שיפוץ ובנייה, הוא יהיה מספר אחת בירושלים.

הרבנית זבולוני: אחותו של הרנטגן וחברה מאוד טובה שלי. פגשתי אותה לפני שבע שנים בסדנה במלון. היא אחת הנשים החכמות שפגשתי, ואם זכיתי להכיר דמות כזאת, אז למה לא להתייעץ איתה מדי פעם.

פעילות ציבורית: הגעתי לאיגוד הקבלנים בגלל דחיפה של אבא, והתקדמתי עד לתפקיד של סגן נשיא. כשהפסיקו לקחת אותי למילואים, שאלו אותי אם ארצה לכהן כדירקטור בעשות אשקלון, של אחרי פרשת אברום בורג. אחר כך נכנסתי לדירקטוריון של רשות שדות התעופה ולערוץ 10.

חדשות 10: ביקשו ממני למלא טפסים. מילאתי, הגשתי, ועבר הרבה זמן עד שמישהו אמר שיש לי סיכוי להיכנס לדירקטוריון. זה לא הדיר שינה מעיניי.

קשרים: לך תסביר שאני לא מכיר את רון לאודר ואת יוסי מימן, אפילו שוודאי אפגוש אותם. מוניתי על-ידי הרגולטור, ואני חייב לפעול לטובת החברה.

משבר ההתנצלות 1: נפל עליי ישר בהתחלה, עניין מקרי לגמרי, ודווקא טוב שכך היה. למדתי את הלקח. אני לא חושב שהשימוע שנערך לאנשי הערוץ היה קרקס, אלא נוהל על-ידי אילן אבישר ביד רמה. שאלתי את אנשי הדירקטוריון אם הייתה התערבות, והתשובה הייתה חד-משמעית שלילית. לאף אחד אין גם כוונה להתערב בעבודה העיתונאית בעתיד.

משבר ההתנצלות 2: הוויכוח לא יהיה על עובדת ההתנצלות אלא על העוצמה שלה. אני חושב שאם יש משהו שאתה יכול להגן עליו בבית משפט - לך עליו. אם לא - אין ברירה.

היל"ת: חברת תקשורת חדשה שהקמנו, והפעילות הראשונה שלה היא רישיון לשיחות בינלאומיות. השלב הבא הוא לזכות בעוד רישיונות, הכול תלוי ברמת הרגולציה. חברות הסלולאר מונעות כניסה לתחרות, ואני מקווה שזה ייפתר.

ניגוד אינטרסים: הרשות השנייה היא גוף עצמאי לחלוטין, ואין לה קשר למשרד התקשורת. כשהגשתי את המועמדות שלי לתפקיד בערוץ 10, לא ידעתי שאכנס לתחום.

עתיד: אני עושה מה שאני עושה, כי אני רוצה לעשות.