נשמע מוכר?

כשקרל מרקס פרסם את החלק הראשון של "הקפיטל", נדרשו לרעיונות שבו עשרות שנים כדי להיתרגם לשפות אחרות, לחצות את האוקיינוס, להתבטא בסיסמאות, לחלחל לפוליטיקה ובסופו של דבר לשנות את העולם. היום, רעיונות וסלוגנים מתפשטים תוך שעות, וביום שבת האחרון עמדה חבורה של כמה מאות אנשים עם שלטים הנושאים את סיסמת הצייטגייסט החדשה: "אנחנו ה-99%". היה זה ברחבה מול בניין הרייכסטאג, בגל השני של הפגנות המחאה נגד הבנקים בגרמניה. תנועת "לכבוש את וול-סטריט" הניו יורקית, שזכתה בבירת גרמניה לשם "לכבוש את ברלין", הציגה חלק מהרפרטואר שנבנה במדריד, סחף את ההמונים בישראל וזיעזע את מנהטן: נפנופי ידיים שלווים כדי להביע הסכמה, "מיקרופון אנושי" שגורם לקהל לחזור על דברי הנואמים כדי שיישמעו בהיעדר מגפונים, ואווירה כללית של רב-שיח דמוקרטי בהסכמה.

"זה בהחלט שונה מרוב הפגנות השמאל שהייתי בהן", מספר כריסטיאן, מוכר נעליים בן 33 מברלין. "אין כאן את הצעקות שהיו בהפגנות אחרות, ואין את האלימות של הבלוק השחור (הפעילים האנרכיסטים והאחרים, שלעתים מתעמתים עם המשטרה בהפגנות השמאל התכופות המתרחשות בבירת גרמניה). אני חושב ששכבה דקה של בנקאים ופוליטיקאים דואגת רק לעצמה, והרוב, 99% מהאוכלוסייה, נדפק על-ידי המערכת הפיננסית. אנחנו חייבים להתאחד כדי להראות את הכוח שלנו, כדי להפסיק את הניצול".

קולו של המיקרופון האנושי קצת הלך לאיבוד ברחבה העצומה מול הרייכסטאג, אבל הדוברים המנומסים - צעירים כמו רוב הקהל שנכח בהפגנה - אמרו דברים דומים. אפשר היה לראות בין הנוכחים, בין היתר, נציגים ממפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", חברים בארגון האנטי-גלובליזציה "אטאק", פעילים נגד אנרגיה אטומית, דוכן שאסף חתימות לעצומה הקוראת לפיטורה של הנהלת הרכבת המקומית של ברלין, וגם כמה שקראו לחרם על ארצות הברית ועל ישראל. 800 בני אדם בסך הכול, על-פי הערכת המשטרה. רובם ככולם ברלינאים מקומיים. הם התחילו במדיטציה שלווה בצהריים, והתפזרו אחרי החשכה, נאמנים להבטחתם לרשויות שלא לנסות להקים במקום מאהל מאולתר.

לא רחוק משם, בפרידריכשטראסה, הדוכן הוותיק של מתנגדי הגלובליזציה והמבקרים את ניצול העולם השלישי, החליף את פניו בין-לילה ל"לכבוש את ברלין". "אנחנו היינו פה עוד לפני הפוליטיקאים", אמר אחד הצעירים שמנסים לגייס תומכים וכסף מהעוברים ושבים. "היינו פה עוד לפני שזה היה פופולרי".

את מה שגרמניה כבר כמעט שכחה על קפיטליזם, מרקסיזם ומה שביניהם - רוב המדינות בעולם עוד לא למדו. כאומה, הגרמנים חוו על בשרם את השנאה היוקדת להון (שיוצג בשלב מסוים על-ידי היהודים) ואת שאט הנפש מהקפיטליזם האמריקאי (לפחות בהצהרות של ממשלת מזרח גרמניה) בטווח של כמה עשרות שנים. הם גם ניסו - ונכשלו - ליישם חלק מהפתרונות האידיאולוגיים שהוצעו לקפיטליזם, מימין ומשמאל. לכן, סוגיית המחאה האנטי-קפיטליסטית שתופסת תאוצה ברחבי העולם, וההשתקפות שלה בגרמניה, מרכזת עניין מיוחד במדינה.

מה הם רוצים?

ההפגנות בגרמניה התחילו בסוף השבוע שעבר כחלק מהתנועה הבינלאומית שתזמנה מחאה ב-81 מדינות. אלפי בני אדם צעדו בפרנקפורט, בהמבורג, בקלן ובברלין כשהם קוראים "אנחנו ה-99%" ומוחים נגד הבנקים ונגד ההתערבות הממשלתית לטובתם. מול הבנק האירופי המרכזי בפרנקפורט, בלב המרכז העסקי של עיר הבנקאות הגרמנית, צמח מחנה של כמה עשרות אוהלים. הפעילים הנחושים עדיין מתמודדים עם מזג האוויר המקפיא שם, והמשטרה אישרה להם להישאר במקום עד סוף החודש. בסך הכול, הפגינו בסוף השבוע ההוא כ-40,000 בני אדם ברחבי גרמניה.

לא עבר זמן רב עד שהמפגינים זכו לחיבוק דוב מהפוליטיקאים. הסוציאל-דמוקרטים הודיעו מיד כי מפלגתם "עומדת מאחורי ההפגנות", וכי הם מבינים את הסיבות לזעם על המוסדות הפיננסיים, ששוב זקוקים לסיוע ממשלתי, שלוש שנים בלבד לאחר שניתן להם סיוע מסיבי בעקבות המשבר של 2008.

זיגמר גבריאל, אחד ממנהיגי המפלגה, הפתיע את המערכת הפוליטית כשקרא מיד ליישומו של "חוק גלאס-סטיגל" האמריקאי, שבוטל בימי ממשל קלינטון. החוק, שחייב הפרדה בין בנקים מסחריים לבנקי השקעות, נכנס לתוקפו בארצות הברית כחלק מלקחי "השפל הגדול" של 1929. אחרי מה שעשו בנקאי וול-סטריט לכלכלה העולמית ב-2008, החזרתו של החוק הזה נתפסת על-ידי לא מעט אנשים כפעולה מתבקשת. גבריאל, שנחשב לאחד מהמועמדים הרציניים לראשות המפלגה בבחירות הבאות, גם אמר בראיון ל"דר שפיגל" כי הוא רוצה שבכניסה לכל בנק השקעות תהיה כרזה גדולה שתקבע: "אחריות המדינה מסתיימת כאן". באופן מטאפורי, כמובן.

גם מפלגת הליברלים - מפלגה פרו-עסקית שזכתה לאהדה רבה בדיוק במגזרים שנגדם יוצאים המפגינים - ניסתה לשנות את עורה ולהצטרף למוחים. אליה הצטרף אחד מבכירי מפלגת האיחוד הנוצרי מבוואריה (שותפיה של הקאנצלרית אנגלה מרקל בקואליציה) שאמר כי הבנקים "תקועים עדיין במחשבות על בונוסים וחלוקת דיבידנדים". דוברה של מרקל, שועלת דעת קהל ותיקה, אמר כי הקאנצלרית מביעה "סימפטיה עמוקה" להפגנות.

בכך הפכה גרמניה לאחת המדינות שבהן המחאה נגד הבנקים זוכה לאהדה הגדולה ביותר - גם אם הפוליטיקאים מעדיפים לצמצם זאת להתנגדות לבונוסים גדולים וליותר פיקוח.

אבל היו מי שגם מיהרו לבקר את המחאה. יואכים גאוק, שהיה מועמד השמאל לנשיאות גרמניה לפני כשנה ונחשב לאחת מהדמויות המכובדות בשמאל הגרמני, יצא בחריפות נגדה. גאוק קרא למפגינים "אידיוטים" והביע תקווה שהמחאה תדעך בשבועות הקרובים. "כבר חייתי במדינה שבה הפוליטיקאים היו אחראים על הבנקים", אמר בהתייחסות לחייו במזרח גרמניה, "זה לא היה טוב".

גם חלק מהעיתונות הכלכלית המשגשגת של גרמניה, בראשות "האנדלסבלאט" יצא נגד המפגינים, בטענה שאינם מבינים את המציאות שבה הם חיים.

חלק אחר של התקשורת בגרמניה בחר להתייחס למחאה בהתנשאות: "זה התחיל בעיר האוהלים בתל אביב... ועכשיו צעדות ממדריד ועד ברלין. נגד מה? נגד 'הדיקטטורה הקפיטליסטית'", כתב בלעג מסוים יוזף יופה, העורך והמו"ל המשפיע של "די צייט", ושאל: "האם הם רוצים להלאים את הבנקים כמו באימפריה הסובייטית?". למעשה, יופה קרא למפגינים להסתפק ב"תיקון הדמוקרטיה" ולא לסמן את הבנקים כמטרה.

משמאל זכו המפגינים לביקורת על רצונם למשוך כמה שיותר תומכים. זאת, על רקע עימות בשבוע שעבר בין מפגיני שמאל בפרנקפורט לפעילי המפלגה הניאו-נאצית NPD שניסו להצטרף למחאה. "כולם זוכרים לרעה את שביתת נהגי החשמלית ב-1932, כשהקומוניסטים והנאצים צעדו אלה לצד אלה", הזכיר אחד מכותבי עיתון השמאל "TAZ". "99% הוא שיעור תמיכה שרק דיקטטורים יכולים לצפות לו. 51% זה מספיק".

מבחן ה-12 בנובמבר

באופן כללי, עם זאת, התקשורת בגרמניה נוטה להעצים את המחאה, עם עיסוק כמעט בלתי פוסק בה במהלך השבוע האחרון. ותחת הלחץ, מתחילים הארגונים השותפים למחאה להכריז על דרישות מסוימות. אתר האינטרנט של התנועה (אחד משלושה שצצו בשבוע האחרון) אמנם קבע בשבוע שעבר כי "אנחנו קודם כול רוצים שאנשים ירגישו מחדש כשחקנים במגרש הפוליטי, לגרום לציבור לחוש את הכוח שלו"; אבל בימים האחרונים כבר הוצגה עמדה חד משמעית יותר: נגד החילוץ של יוון ומדינות אחרות באירופה, ובעד מס על עסקאות פיננסיות. קבוצת האנטי-גלובליזציה "אטאק", שהצטרפה (או השתלטה, לדברי מבקרים) למחאה, מציבה רף גבוה יותר, והודיעה כי היא דורשת להעביר את השליטה בבנקים לידי הציבור. אם ירצו להצליח, יצטרכו המפגינים לתמרן בין המחמאות המשתקות של המערכת הפוליטית לבין ניסיונות ההשתלטות של הימין ושל ארגונים אחרים מהשמאל. היעד הבא להפגנת ענק, 12 בנובמבר, ייחשב למבחן תמיכה עממי עבור התנועה.

בחזרה מול הרייכסטאג, צעירה הלבושה כמלאך המוות עם שטרות כסף מודבקים וכרזה שאומרת ש"הקפיטליזם מת", מצטלמת לצד הבניין המרשים. היא שותקת, עשרות הצלמים שרוכנים מולה שותקים. רק תקתוקי המצלמות נשמעים. מגבשים ביחד את התמונה שתופיע יום לאחר מכן בעיתונים ובאתרי האינטרנט.

ליד השלטים שמכריזים "אנחנו ה-99%" קשה לא לחשוב על מדינות אחרות בעולם. על סין, למשל, שעבור העובדים המנוצלים שלה, הגרמנים - כולל אלו המפגינים מול הרייכסטאג ומצלמים אחד את השני באייפון - הם דווקא ה-1% העשיר. מרקס כתב על זה.