"כדי לנהל קריירה תובענית בלי לוותר על דקה עם הילדים, אני מוציאה מהלו"ז סמול טוק, נהיגה, שופינג, טלוויזיה. אני אפילו מתקלחת עם הבנות שלי"

אצל יעל קרוב זנגביל, 43, מייסדת הסטארט-אפ המצליח ג'ינג'ר, המטרות והעדיפויות מוגדרות שנה מראש. כל דבר חשוב מוגן בלו"ז – זמן עם הילדים, דייטים עם הבעל, וריצה כל יום. בראיון ל"ליידי" היא חושפת ניהול משטר זמן מדהים

המשרד שלה נמצא ברוטשילד תל אביב. כשהחלה המחאה, והאוהלים צצו בזה אחר זה, היא חלפה באזור בעודה מסמסת, שקועה בעבודה, ולא הבחינה שרוטשילד שינה פניו והפך למטה מאבק. זה לא שלא אכפת לה מצדק חברתי. היא פשוט מאוד, אבל מאוד, ממוקדת מטרה.

היא לא עושה קניות, לא מנהלת סמול טוק, לא מבשלת, לא נוהגת (היא נוסעת רק במוניות כדי לעבוד תוך כדי נסיעה). היא יודעת בדיוק מתי תשב עם בעלה לשיחה, מתי תבלה עם ילדיה. אין לה זמן להיות עייפה, להרים רגליים, להתרווח. אצל יעל קרוב זנגביל, 43, החיים מתוכננים עד לרמת הדקה.

כשהיא הולכת, היא רצה. בין נשימה לנשימה היא מסמסת ומקדמת בטלפון ענייני עבודה. החיים שלה מתוכננים שנה מראש, וכך גם כל השבוע. ספונטניות נעדרת לחלוטין מחייה. היא נמנעת מכל שיח אקראי או מצב רוח לא פרודוקטיבי. לא ברור איך היא מצאה זמן להשתתף בסדרת הטלוויזיה החדשה "איך להצליח בשישה שיעורים", שתעלה ב-10 בנובמבר בקשת בערוץ 2. את הסדרה הדוקומנטרית מוביל פרופ' יורם יובל, כשלצדו רונאל פישר.

קרוב, נשואה ואם לשלושה ילדים, מתגוררת בנווה צדק, תל אביב. היא נחשבת היום לאישה הבולטת בזירת הסטארט-אפים המובילים בישראל כמנכ"לית והמדענית הראשית של חברת ג'ינג'ר. היא פיתחה תוכנה שמטרתה לעזור לאנשים שלא מדברים אנגלית כשפת אם, אך רוצים לתקשר באנגלית דרך המחשב. הפיתוח מאפשר תיקון אנגלית אוטומטי על סמך הקשר, ומלמד את המשתמש כיצד לשפר את האנגלית, בעזרת ניתוח הטעויות שלו.

בימים אלה משלימה קרוב גיוס של 15 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים. עד היום השקיעו בחברה 9.2 מיליון דולר, וממש בימים אלו הצליחה לגייס משקיעים נוספים שהזרימו 6.3 מיליון דולר לחברה. את מרב הגיוס עשתה בעצמה. "אנחנו החברה שגייסה הכי הרבה כסף ממשקיעים פרטיים. בדרך כלל אנשים לוקחים כסף מקרנות, אני לא חושבת שיש אישה בארץ שגייסה כל כך הרבה כסף".

כיצד הצלחת לגייס כל כך הרבה כסף?

"יש לי ויז'ן ברור לאן אני רוצה שהחברה תגיע ומה הדרך שתוביל אותנו לשם. אני מסבירה למשקיעים פוטנציאליים, שמדובר בשוק עצום - מעל מיליארד איש, עם צורך מאוד בסיסי. מספר דוברי האנגלית כשפה שנייה הוא מעל מיליארד איש, ובנוסף יש מעל למיליארד לומדי אנגלית. לאנשים הללו צורך גדול להגיע לרמת אנגלית גבוהה, ואין פתרון אחר שמסוגל ללוות אותם בחיי היום יום ולהיות כמו המורה הפרטי שלהם לאנגלית, שנמצא על המחשב שלהם כל הזמן. אנחנו הטכנולוגיה היחידה בעולם שמסוגלת לפתור את הבעיה".

לאן את מתכננת להגיע?

"אם אני מסתכלת על החברה ארבע שנים קדימה, אני רוצה להיות סוג מסוים של סטנדרט שנמצא בכל ארגון, בבתי ספר, אצל רוב האנשים שכותבים באנגלית בעולם, שישתמשו בו כדי לתקן את השגיאות".

תימנייה בשכונה גזענית

קרוב גדלה והתחנכה בבני ברק, כבת למשפחה בת חמישה ילדים, בזרם הממלכתי דתי. אביה, עזריה כהן מגורי, היה סמנכ"ל בבנק דיסקונט, ואמה הייתה מורה. "שניהם היו צריכים להתאמץ מאוד כדי להגיע למקום הזה, כי הם הגיעו מתימן בשנת 1949. אבא שלי, שהיה צריך לעזור בפרנסת משפחתו להורים שהתקשו להתאקלם בארץ, סיים 12 שנות לימוד בשנתיים. הוא עשה מאמצי על וידע לבנות את עצמו בלי עזרה.

"גדלתי בשכונה חרדית לחלוטין", היא מספרת, "היינו משפחה דתית יחידה - כיפה סרוגה - בתוך סביבה חרדית. בנוסף, הייתי תימנייה בסביבה סופר גזענית. עד כדי כך שהיו כיתות נפרדות לאשכנזים ולעדות המזרח, ואסור היה לצאת אחד עם השני. אפילו במכולת התור היה נפרד. זה הוטמע בי ברמות עמוקות כילדה. הייתי ילדה מאוד רצינית, חנונית, שתחומי העניין שלה שונים משל ילדים בגילה. הייתי מאוד ביישנית ולא שאפתנית, אבל היה לי ביטחון עצמי גבוה. רק אחרי גיל 20 בקעה ממני העוצמה הפנימית, התחושה שאני יכולה להצליח בכל דבר שאני רוצה, ושאין דבר שלא אשיג. הצומת הראשון שבו בחרתי אחרת, היה ללכת לאולפנית בתל אביב, שהייתה מין בית ספר פתוח לבנות אינדיבידואליות".

בגיל 20 נישאה קרוב לבחור דתי, התהלכה עם כיסוי ראש והתגוררה בבני ברק. היא נרשמה ללימודים באוניברסיטת בר-אילן והשלימה תואר שני במתמטיקה ומחשבים.

"הלכתי לפי ציפיות החברה. בחברת ההיי-טק הראשונה שעבדתי בה, התוודעתי לראשונה לחברה החילונית. עד גיל 19 לא דיברתי אפילו עם חילוני אחד. התקדמתי מהר בחברה. ילדתי ילד ראשון בגיל 26. עשר שנים הייתי נשואה, והפכתי חילונית בתהליך איטי".

בגיל 28 כבר הייתה שותפה להקמת סטארט-אפ בתחום ההיי-טק בשם מאגניקס, תוך כדי הלימודים וגידול הילד. "נקודת המפנה הייתה בגיל 30. הרגשתי שיש לי בעל וילד והכול זורם, שיש לי תפקיד חלומי, יש לי בית פרטי עם עצי פרי ברעננה. עשיתי 'וי ליסט', והרגשתי שאני לא מאושרת. עברתי תהליך כדי לנסות למצוא את הסיבות לכך".

אחרי שלושה חודשים היא החליטה להתגרש. "אמרתי לעצמי 'שילמתי את חובי לחברה. סיימתי לחיות לפי תכתיבים, וכעת אבחר מה שאני רוצה'. רוב האנשים חושבים שהם אחראים לבחירות שלהם, אבל בעצם המון מהבחירות מושפעות מהציפיות מסביב. עברתי לחיים אחרים. הפכתי חילונית, ניהלתי בית חילוני ובחרתי בן זוג לא יהודי, שגם לא גר בישראל. חיינו יחד שש שנים. טסתי שש פעמים בשנה כדי להצליח להתראות עמו. נתתי לעצמי לחוות את מה שאנשים חווים בגילאי ה-20". בגיל 36 נפרדה מבן זוגה דאז והכירה את אבנר, בעלה הנוכחי, שצעיר ממנה בשמונה שנים ועובד איתה בחברה שהקימה. לשניים שתי בנות משותפות.

מהן התובנות שפיתחת מהדרך שעשית?

"להקים חברה זה דבר תובעני. הייתי בת 39 וידעתי שאני רוצה עוד ילד, וזו החלטה לא פשוטה. הדבר המרכזי שהבנתי, שלא משנה מאיזו נקודה אתה מתחיל ובכמה כישורים ומזל החיים מציידים אותך, הדבר המרכזי שמאפשר לך להתקדם למקום שאתה רוצה להיות בו, זה היכולת להסתכל על חייך ולהיות רץ מרתון. כל הזמן לראות מה אתה רוצה לשנות, איך ללמוד מטעויות ואיך להתפתח ממשברים. אם אתה מתמיד ומשתנה ולומד תוך כדי הדרך, תשיג. אין משהו שרציתי להגיע אליו בחיים ולא הגעתי.

"עשיתי הרבה שינויים בחיים בכל רמה אפשרית. מדתייה הפכתי לחילונית, משכירה לעצמאית, התגרשתי והתחתנתי. בנישואיי הראשונים לא השקעתי בזוגיות. חזרתי 3 פעמים בשבוע בארבע וכשבעלי חזר בשמונה הייתי חוזרת לעבוד. לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו. היום זה לא כך. אני מקדישה זמן לזוגיות. אני מאמינה שלא להיות באזור הנוחות שלך כילד נותן לך דרייב בחיים לשאוף ליותר, להתאמץ, להצליח יותר. כנערה, כשהייתי צריכה לעשות משהו שקשה לי, נניח להפסיק לצפות בתוכנית טלוויזיה כדי להתכונן למבחן, הייתי אומרת לעצמי: 'זה מה שמבדיל אותי מאחרים'. זה מה שנתן לי את הכוח לקום ולעשות. זה מה שנותן לי גם היום את הכוח לקום בשש בבוקר, לצאת בשש וחצי לרוץ בים כל יום, ולשחות פעמיים בשבוע עם מדריך כושר. מין אמירה כזו של אם זה קל, כולם היו עושים זאת".

מהו סדר היום שלך?

"אני עושה תכנון ברמה השנתית יחד עם בעלי. המטרה היא לאזן את כל הדברים החשובים לי ברמה השבועית. הגורמים שאני מנסה לאזן הם עבודה, זוגיות, ילדים, ספורט וחברות טובות בלבד. מראש ויתרתי על ידידות וידידים וכל סמול טוק אפשרי".

השנה היא הגיעה למסקנה שכבר שנים אין לה רגע זמן לעצמה. אז בדחיפת בעלה החליטה שבתכנון השנתי היא מפרגנת לעצמה זמן פרטי. מה שלכם יישמע מעט, לה זה המון. "החלטתי לתת לעצמי שלוש שעות בשבוע", היא אומרת, "בזמן הזה אני כותבת ואני תמיד לבד. לא מקרי שנעדרו מרשימת התכנונים שלי דברים טכניים. מזמן הגעתי להחלטה שאני לא עושה שום דבר טכני כמו ניקיון, סדר, קניות, נהיגה. שנים לא עשיתי. יש לי מנקה פעמיים בשבוע, יש לי מסדרת מקצועית שעושה סדר לצעצועים ולבגדים והולכת לקנות דברים לבית. תמיד הייתה לי עוזרת אישית, אנשים שמחזיקים את הויזה שלי ועושים לי קניות, שיכולים לעשות כל סידור. יש לי תיקונצ'יק כדי שלא אצטרך לנדנד לבעלי, מטפלת שגם עושה תחזוקה וניהול משק בית. אני כמעט ולא נוהגת, כי במונית אני יכולה לעבוד וזה חוסך כמות של זמן ביום.

"זה משהו שהחלטתי בגיל צעיר. כבר אז לקחתי נערה שכנה שתיכנס אליי הביתה ותסדר את הכול. כל עשייה טכנית כזו באה על חשבון משהו. החלטתי כמה שעות בשבוע אני מקדישה לדברים החשובים לי. לדוגמה, בשביל הזוגיות פעם בשבוע אנחנו יוצאים. יש בייבי סיטר קבועה מראש כל מוצאי שבת. גם הזמן עם בעלי בבית הוא משהו שקבוע מראש. יש לנו שני ערבים בשבוע שאני יודעת שאני לא עובדת בהם, כי בשאר הערבים אני עובדת עד זמן השינה. בערבים האלו אנחנו מדברים. אין טלוויזיה, לא מסדרים, רק יושבים ומדברים.

"המזכירה שלי יודעת שבאופן קבוע פעמיים בשבוע אחר הצהריים אני הולכת הביתה בארבע וחצי להיות עם הילדים, והיא לא תקבע לי פגישות. זה מוקדש לבנות עד שיירדמו. כשהן ישנות אני חוזרת לעבוד עד חצות. פעמים אחרות בשבוע אני חוזרת בשבע ועוד פעם בחמש וחצי. בכל מקרה בכל ערב אנחנו אוכלים ארוחת ערב משפחתית יחד וזמן המקלחות והסיפור עד זמן השינה של הילדים בתשע וחצי הוא זמן משפחתי משותף ללא הפרעות עבודה ואז אני חוזרת לעבודה". ".

קורה פתאום שפשוט לא בא לך? שאת רוצה להרים רגליים על השולחן ולקרוא ספר, לחלום, לדמיין, לא לעשות כלום?

"אין כזה דבר - בא לי, לא בא לי. זה חסר כל משמעות. אני לא מקשיבה לזה אפילו. הדברים שאני מנסה להשיג בחיים אינם מהרגע להרגע. זו לא רדיפה אחרי ההנאות הקטנות של החיים, אלא על דברים גלובליים. אני לא מתנהלת לפי מה שבא לי".

זה לא אנושי.

"ההרגשה הזו כלל לא מוכרת לי. מה שצריך הוא מה שקובע. השנה החלטתי לתת לעצמי כמה שעות בשבוע. לפני כן, בכלל לא היה לי זמן לבד, אפילו לא במקלחת. אני מתקלחת עם הילדים שלי כדי לא להפסיד זמן, וגם בשירותים אני קוראת לבת שלי סיפור. בדרך לעבודה אני רצה ומדברת בטלפון, גם כי זה ספורט וגם כי כך אני מגיעה מהר יותר לעבודה וחוסכת זמן. זמן לעצמי איננו בסדר העדיפויות, כי הרגשתי שאני יכולה בלי זה".

איך ההימנעות מעצמך השפיעה עלייך?

"זה השפיע על מצבי הרגשי וזה חסם אותי רגשית. אם אני כל הזמן בעשייה, יש לזה מחיר רגשי. זה אוטם אותך. זה מאוד נוח לעבודה האטימות הרגשית, אך זה לא טוב למשפחה, לילדים, לבן הזוג או לעצמי. אבל זה מצב שאני יכולה לשלם אותו, כי אני יודעת שזה זמני, רק לכמה שנים".

לשלוש שעות מתוכננות בשבוע, שגם בהן את פעילה כי את כותבת, את קוראת זמן לעצמך?

"ההבדל בין זה לבין כלום, כפי שהיה, הוא גדול. לי זה מספיק".

אז ממה את נמנעת?

"משופינג של בגדים בלי ילדים, שיכול היה להיות נחמד, אבל אין לי זמן לזה. אני בוחרת את האנשים שאני בקשר עמם ברמה קיצונית. לא יכולה להרשות לעצמי יותר משלוש חברות טובות, וזה הרבה. אני נמנעת בעיקר מההנאות הקטנות של החיים. לא אראה טלוויזיה, אני לא קוראת עיתונים, לא משוטטת באינטרנט חוץ מלצורכי עבודה. אני לא לוקחת זמן לאכול צהריים, אני אוכלת תוך כדי ישיבה עם העובדים. אני לא בוחרת מה לאכול, המזכירה בוחרת עבורי, כי זה בזבוז זמן להתבונן בתפריט. על כל דבר שהוא הנאה או תענוג אני מוותרת".

אז מה את עושה עם היצרים?

"אני אדם בשליטה עצמית מאוד גבוהה. אני עובדת מהבוקר עד הלילה, מראשון עד חמישי. גם בסוף השבוע אני עובדת חלקית. אני לא יכולה להיות אדם שבא לו לרדת לשתות קפה בצהריים, או לאכול צהריים, או לקבוע עם חברה באמצע השבוע. יש לי חברה לנהל, ואני גם נהנית מזה.

"אני לא מודדת את המחירים של הוויתורים הקטנים, אלא מתמקדת במטרה שאני משיגה. הגעתי בשבועות האחרונים, למשל, למצב שאין לי זמן לקום ולמלא לי מים בכוס מהקולר, אז ביקשתי מהמזכירה שתשים לי כל בוקר קנקן עם כוס על השולחן".

הכול זה עניין של עלות ותועלת?

"הזמן עם הילדים והחברות לא. כל אדם בוחר בחיים האישיים מה חשוב לו. ההבדל ביני לבין אחרים הוא שאני מתכננת".

שיטת ניהול הזמן הזאת לא מתנגשת עם מחלות, למשל?

"אני כמעט לא חולה, ואם אני חולה במצב סביר אני מגיעה לעבודה. מחלה זה רק אם אני לא מסוגלת לזוז בכלל, וזה נדיר". ואז היא מפתיעה ואומרת: "שתדעי שביסודי אני בלגניסטית, ספונטנית, מאוד לא מתוכננת. אילפתי את עצמי לזה, כי הבנתי שלכל דבר יש מחיר ואם לא אעשה זאת לא אצליח להיות מנכ"לית של חברת היי-טק. אם לא אתכנן את חיי אז לא אוכל למנכ"ל, להיות אימא טובה או בת זוג טובה. לא הייתי ככה בעברי ולא אהיה כך בעתידי, אני רק כמה שנים כזו. אני מתכננת עוד 4 שנים כאלה".

מה חושב אבנר בן זוגך על המרוץ שלך?

"הוא הפוך ממני. הוא אדם שמקדיש זמן כדי להגיע למצב הרגשי והרוחני שהוא רוצה להיות בו, ואני מעריכה את הבחירה הזו שלו. הוא חושב שאני באובר-עשייה ושמה שאדם מרגיש היום יותר חשוב ממה שהוא השיג במשך היום. לכל מה שאני עושה יש מחיר רגשי, וכדי להיות מחוברת לרגשות אילצתי את עצמי להתפנות לשלוש השעות השבועיות האלו".

את מנותקת רגשית?

"אני מודה שלפעמים כן. מטבעי אני אדם רגשי ורגיש, אבל המחיר של אורח חיי הוא הניתוק הרגשי. זה לא משהו שאני מוכנה לקבל, לכן אני מחפשת כיום את השינויים בחיי כדי לתת לזה קונטרה. זה לא שאני אדם אטום. ברגע שיש לי כמה שעות אני חוזרת לעצמי".

האם ייתכן שדווקא בגלל שאת כה רגשית הכנסת את עצמך לסחרור העשייה הזה כדי לא להרגיש?

"זו שאלה מעניינת שאני צריכה לחשוב עליה. מעולם לא הייתי רגשית ברמה כזו שחיפשתי הגנות, אבל הייתי בעבר במקומות יותר מאוזנים. יש לי חלום והוא החברה שלי. אני רוצה פעם אחת, בלי ויתורים לעצמי, להגשים, להצליח, להביא משהו כמעט לכל מחשב. 17 שנים נשארתי סמנכ"לית בגלל מחסום ששמתי לעצמי.

"יש את הקלישאה שלפיה כדי להצליח צריך לוותר על הכול. התקרה שהרבה נשים שמות לעצמן, וגם אני שמתי בעבר, היא לומר לעצמך שלא תוכלי להיות עצמאית או מנכ"לית בגלל הילדים והמשפחה. אבל זה לא נכון".

אני מביטה באישה הכל כך נשית הזו, אבל מה שעולה בי אחרי כמה שעות של שיחה עמה הוא, שהיא עובדת על פי חשיבה גברית, ואני משתפת אותה בכך. היא מתנערת, מביטה בי משתאה ואומרת: "דרך הניהול שלי היא נשית. לא הכרתי שום גבר שסופר את הדקות עם הילדים כמוני. אם הולכות לי שלוש דקות לאיבוד מזמן הילדים, זה כמו שלמישהו אבדו 3,000 שקל. המשפחה אצלי היא מעל הכל וכדי לשלב משפחה וקריירה אני מנהלת את את משטר הזמן הזה".

איך זה מרגיש לעבוד עם בן זוג שכפוף לך?

"הסיבה שזה מתאפשר בינינו היא שהחלום של בעלי הוא להיות מוזיקאי. שנים רבות הוא היה יזם. הגדרנו לעצמנו מההתחלה שאין סימטריה. שהחברה היא שלי ושהוא עוזר לי בחברה, כי הוא אחד מאנשי הטכנולוגיה הטובים בארץ. אנחנו מנסים מראש לבנות חלוקה בינינו שתמזער חיכוכים אפשריים. לא נראה לי שזה היה עובד טוב אם הייתי צריכה לנהל אותו ברמה היומיומית".

אז מה בסופו של דבר את רוצה? לשבת לדוג דגים עם הרבה כסף בבנק?

"לא מעניין אותי לדוג דגים, וזה נראה לי חסר משמעות לעשות בטן גב. לקום כל יום בבוקר להנאות יום יום קטנות זה דוחה אותי. אני תמיד צריכה שתהיה לי מטרה מאוד מאוד גדולה".