המחאה עוד תשוב - ובעוצמה גדולה יותר

כפי שנעמי קליין, חוקרת הגלובליזציה, מראה בספרה, "דוקטרינת ההלם", משברים כלכליים, בין אם יזומים ובין אם בלתי-יזומים, מנוצלים על-ידי ממשלות ניאו-ליברליות, כדי לקדם את סדר היום הכלכלי שלהן, ואולי נכון יותר לומר - של האליטות הכלכליות השולטות בחברה. ישראל מספקת דוגמה לדרך בה נעשים הדברים. זה היה אופייה של התוכנית לייצוב המשק משנת 1985, וזה היה גם אופייה של התוכנית לחילוצו של המשק מהמיתון של שנת 2003. חוק ההסדרים הוא המנגנון המרכזי שבו עושות ממשלות ישראל שימוש, כדי לנצל משברים כלכליים לקדם את סדר היום הכלכלי שלהן.

סדר יום זה כולל רפורמות מבניות המחייבות הקטנה דרסטית בגודלו של המגזר הציבורי וירידה ניכרת בהיקפן של הוצאות הממשלה לשירותים חברתיים; הוא כולל את הפרטתם של נכסי הציבור, הפועלים על-פי דפוסים המזכירים את השתלטות האוליגרכים הרוסיים על הנכסים הציבוריים, לאחר קריסתה של בריה"מ; הוא כולל צעדים, שמטרתם לפגוע בעבודה המאורגנת; הוא מעודד העסקה באמצעות חברות קבלניות, בממדים שאין להם אח ורע במדינות המתוקנות; והוא מאפשר הקפאתן של חקיקות חברתיות, וביניהן חוק הדיור הציבורי וחוק חינוך לגיל הרך.

המדיניות האנטי-חברתית

המחאה החברתית בישראל, התפרצה משום שממשלות ישראל הרחיקו לכת במדיניותן הכלכלית האנטי-חברתית; הן הסיטו את המטוטלת באופן קיצוני, מקוטב אחד למשנהו. המחאה באה לעולם בגלל המעבר החד, ממדיניות שהעלתה על נס את מדינת הרווחה ואת הרעיון שלממשלה אחריות לרווחתם הכלכלית הבסיסית של אזרחיה, למדיניות ניאו-ליברלית שדגלה בתפיסה הקובעת, כי כלכלת השוק מספקת את הזירה הבלעדית שבה אזרחי המדינה אמורים להבטיח את רווחתם הכלכלית. התנועה הפראית של המטוטלת הביאה את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. אמנם ה"כלכלה" הלכה ופרחה, כפי שמורים האינדיקטורים החביבים על קברניטי המשק, אבל "החברה" הלכה ונבלה, כפי שמלמדים מדדי העוני והמצוקה החברתית. אם משווים את כלכלת ישראל לקהילת המדינות המפותחות, הרי היא משתרכת מאחור בכל מדד הבוחן את שיעורי אי-השוויון בה: בריאות, רווחה, דיור, חינוך, תרבות וזכויות עובדים.

תפקידה של ועדת טרכטנברג, שהוקמה בתגובה לצעקה הגדולה, היה לנסח המלצות, שיישומן אמור להתמודד עם יוקר המחייה. אך כפי שאמרו חברי הוועדה, המנדט שלהם היה מוגבל. מטרתם לא הייתה לשנות סדרי עולם ותפקידם לא היה להעניק פתרונות לכלל תחלואיה של החברה הישראלית; הם הגבילו עצמם למגבלות השיטה הניאו-ליברלית הנהוגה בישראל. אמנם מקצת ההמלצות, ובעיקר אלו הנוגעות למדיניות המס, מלמדות על שינוי בכיוון הנכון, אך החלק הארי של ההמלצות נועד לקדם את אותה השיטה, שבעטיה יצאו ההמונים אל הרחובות. כך לדוגמה, ועדת טרכטנברג ממשיכה לצדד בעיקרון של הורדת משקלה של הממשלה בתוצר, וכתוצאה מכך להמשיך ולפגוע ביכולתו של המגזר הציבורי לשרת את הציבור; חבריה נחושים בדעתם בדבר הצורך להמשיך ולהפריט את נכסי הציבור ואת השירותים החברתיים, למרות שהם עצמם מאבחנים כשלים מבניים בתהליכי ההפרטה הקיימים; הם מבקשים לחשוף את השוק המקומי לסחר בינלאומי, מבלי להתמודד עם ההשלכות של מדיניות זו על אלפי עובדים בשוק העבודה הישראלי; הם מצדדים בהמשך הגמשת סדרי ההעסקה בישראל, דבר שיש בו איום ממשי על העבודה המאורגנת בישראל; ומבחינתם של חברי הוועדה, משבר הדיור ייפתר רק על-ידי תמריצי ם נוספים לשוק הפרטי.

דוקטרינת ההלם

הקמת ועדת טרכטנברג והאימוץ הסלקטיבי של המלצותיה על-ידי ממשלת ישראל, מלמד שהיא הפנימה היטב את "דוקטרינת ההלם"; היא מבקשת לנצל את המשבר הכלכלי בעולם - וגם את המחאה החברתית עצמה - כדי לקדם רפורמות מבניות העולות בקנה אחד עם השיטה הניאו-ליברלית. כך יוצא, שאם בבסיסה של המחאה החברתית ניצבה הדרישה לשינוי השיטה, באה ממשלת ישראל ומחזקת שיטה זו.

צעדים אלה מלמדים על זחיחותם של קברניטי המשק. הם מאמינים שהמשבר העולמי משחק לידיהם; הם חשים שהמחאה התפוגגה, שהיא איבדה את חיוניותה. לכן, הם ממשיכים לקדם את אותה השיטה, השיטה שמעשירה מעטים ומרוששת רבים. אך הם מתעלמים מעובדת יסוד חשובה. אם עד כה הפנייה לגלובליזציה ולהגיון הכלכלי שלה נועדו להצדיק מדיניות כלכלית שהגדילה את אי-השוויון בחברה, הרי שהגלובליזציה הופכת אט-אט למקור של תמיכה משמעותית במאבק נגד מדיניות זו. עדיין לא מדובר בהתארגנויות ובדפוסי פעולה גלובליים שביכולתם לתת מענה למדיניות זו. אך יש ביכולתה של הגלובליזציה להזין את התודעה הציבורית ולספק חמצן מוראלי למאבק זה. הגלובליזציה מסייעת לפתח תודעה ציבורית חדשה. היום כבר יודעים המוחים בישראל, באנגליה, בארה"ב, ביוון, בצרפת ובספרד, שהם אינם לבד במאבק החברתי. לכן, מי שמצפה לגוויעתה של המחאה החברתית משול למפליגים על הטיטניק, שחגגו על סיפונה בעוד היא עושה את דרכה אל עבר הקרחון. המחאה עוד תשוב - ובעוצמה גדולה יותר.

הכותב הוא פרופ' באוני' בן גוריון בנגב ובמכון ון ליר בירושלים, ונמנה עם ראשי צוות המומחים המייעץ למובילי המחאה החברתית