במקום חיבוק, תספורת

ההצעה של בן דב היא רק יריית הפתיחה למשא ומתן. הוא מציע 24% ממניות טאו. למה לא 35%, למה לא 40%. ואם בן דב מחזיק בעצמו אג"ח של טאו, מדוע שלא ינטרל אותן מההסדר?

היום הגיע תורו של אילן בן דב להציע הסדר חוב. איש העסקים חובב היוגה והאשראם, שלפני שלוש שנים הציע לבעלי האג"ח המודאגים הבנה וחיבוק, מציע להם היום דיל חדש - תספורת מרינס. תן אג"ח טאו בסך 423 מיליון שקל (בן דב עצמו מחזיק כחמישית מהחוב), קח 24% ממניות טאו, וקבל החזקה של כ-5.5% בשרשור בחברת הסלולר פרטנר. בדרך תאבד בין שליש לשני שלישים מערך האג"ח.

בתי ההשקעות שאיתם דיברנו היום, היו מבולבלים מהיצירתיות של הסדר בן דב, וכל אחד מהם אמד בצורה שונה את שיעור התספורת. בחישוב פשטני, לפי שווי מניות סאני שייכנסו לתוך טאו, מקבלים מחזיקי האג"ח 38 אגורות לשקל, קרי תספורת של כ-62%. בחישוב מורכב, המביא בחשבון את ההחזקות בשרשור בפרטנר, את שווי פעילות סמסונג (לפי מיליארד שקל), ואת חובות סקיילקס - מדובר בתמורה של 68 אגורות לשקל, כלומר תספורת של 32%.

לא בטוח שפירוק יהיה טוב יותר

האם זה כדאי? כמה זה כדאי? מה באמת גובה התספורת? כל מחזיק אג"ח יעשה את החישוב לעצמו ולפי הבנתו, וגם ישקול מהי החלופה במידה שההסדר לא יצא לפועל; כי לקחת את טאו לפירוק, לא בטוח שיביא לתוצאה טובה יותר. "פשטני להגיד שבן דב דופק את הציבור. בן דב לוקח נייר שלא שווה כלום, ונותן לי נכס חדש שנשען על נכס בסיס (פרטנר, ע' פ') איכותי ותזרימי, שיודע לספק דיבידנדים ונסחר היום בשפל. השיער שלי יותר קצר עכשיו, אבל יותר בריא", אומר אנליסט באחד מבתי ההשקעות הגדולים.

עניין אחד ברור - ההצעה של בן דב היא רק יריית הפתיחה למשא ומתן. בן דב מציע 24% ממניות טאו. למה שלא יציע 35%, למה לא 40%. ואם בן דב מחזיק בעצמו אג"ח של טאו, מדוע שלא ינטרל אותן מהסדר החוב, ויוותר על המרתן למניות - כך יוכל כל אחד ממחזיקי האג"ח האחרים לקבל יותר.

בואו נצא רגע מהסדר החוב שמציע בן דב, ונסתכל במבט רחב יותר. הסדר חוב הכולל תספורת נאה ופגיעה בציבור מחזיקי האג"ח, נהפך ללגיטימי. "החברה לא עומדת בהתחייבויות, בואו תשתתפו איתי בנזק", אומר איש העסקים למחזיקי האג"ח.

כולם במשחק - מי שאין לו ברירה, כמו לב לבייב או משפחת דנקנר; כאלו שיש להם עסקים חובקי עולם, כמו בני שטיינמץ ועידן עופר; וגם אילן בן דב, שמחזיק חברה גדולה, יציבה וחזקה כמו פרטנר. ועוד לא דיברנו על מדינת ישראל, ששומטת את חובות אגרקסקו בלי להניד עפעף.

מדוע זה אפשרי? כי מנגנון השכר ועונש של השוק לא מתפקד. ראשית, הגופים המוסדיים כמעט שלא הולכים עד הסוף, ולוקחים את הבעלות בחברות שלא עומדות בחובותיהן (דפי זהב היא היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל); ושנית, למוסדיים יש זיכרון קצר.

אין היום נורמה בשוק, שלפיה איש עסקים ששומט חובותיו ולא פורע את איגרות החוב שלו במלואן, לא יזכה לקבל שקל נוסף מהשוק, ובהנפקות האג"ח הבאות שלו אף גוף מוסדי לא ישתתף. כל עוד לא נוצרה נורמה כזו אצל גופים מוסדיים, נמשיך לראות הסדרי חוב, סבירים יותר או פחות.

ועוד עניין: אחרי שבן דב הרים היום דגל לבן, מתי יגיע תורו של יצחק תשובה בדלק נדל"ן?