כל אנשי ביבי

ניסיון למפות את קשריו של נתניהו בתקשורת משרטט תמונה לא מזהירה עבור ראש הממשלה. ההבדל המשמעותי היחיד בין הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה לזו השנייה היא קיומו של "ישראל היום", חינמון שהקים ידידו המיליארדר שלדון אדלסון, המשמש שופר למדיניותו של נתניהו. מעבר לזה נתניהו כמעט לא השכיל לגייס לצדו כותבים ועורכים בכירים שיגנו עליו, יכתבו בעדו ויעשו נפשות לרעיונותיו.

ליצחק רבין ולאריאל שרון היו כאלה. חלק מהחברויות האמיצות נרכשו בתקופות מלחמה, מה שיצר תחושה של ברית דמים. כמו שקרה בין איתן הבר לרבין ובין אורי דן לשרון. אהוד אולמרט, נהנה מחברותו עם אמנון דנקנר, לשעבר עורך "מעריב"; קשריו עם דן מרגלית אמנם התקררו מאוד במהלך הקדנציה שלו כראש ממשלה, אבל במשך שנים ארוכות העניק לו מרגלית שירות מסור.

ואילו נתניהו נותר בודד. הוא כבר גילה שאי-אפשר לסמוך על חבריו בעלי ההון שיצנזרו עבורו סיפורים לא נוחים בכלי התקשורת שבהם יש להם אחזקות. כך היה כשרון לאודר לא נאות להתערב בתחקיר הנסיעות של ערוץ 10. גם מרבית הפובליציסטים שכבר כותבים בעדו מחזיקים בתפיסת עולם ימנית ולא בהכרח בנאמנות אישית כלפיו. מה יכתבו בשעת מבחן, שבה למשל יעשה כמעשה שרון ויהפוך את עורו? לא בטוח שנתניהו ירצה לדעת.

בשנה האחרונה נתניהו מנסה לבסס את מעמדתו בתקשורת בעיקר באמצעות השפעה על שדרות הניהול בערוצי הטלוויזיה והרדיו. כך, לאחר שכשל ניסיונו למנות את ניצב בדימוס יעקב בורובסקי ליו"ר רשות השידור, הוא מינה לתפקיד את אמיר גילת, מי ששימש דוברו כשהיה שר האוצר. בורובסקי נאלץ להסתפק בתפקיד של חבר ועד מנהל דומיננטי מאוד ברשות השידור; וגם מינויו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוני בן-מנחם מזוהה כפוליטי לאחר שאגודת העיתונאים בתל אביב עתרה לבג"ץ לשם ביטולו.

בצד השני של המתרס, עו"ד תמי רווה, שמיודדת עם הזוג נתניהו, מונתה לתפקיד יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. היא כבר הצהירה שאיש לא יוכל להשפיע עליה, אבל מבחן התוצאה הוא שיקבע מן הסתם.

האם יצליח נתניהו להשיג שם תקשורת אוהדת יותר? האם יצליח מתישהו להתחבב על מובילי דעת קהל שיפרגנו לו לאורך זמן? שווה לעקוב.

ידיעות אחרונות

חנוך דאום ויועז הנדל. קשה למצוא בידיעות תומכים מובהקים בנתניהו, למעט שני בעלי טורים, חנוך דאום וד"ר יועז הנדל. דאום נחשב לדובר הלא רשמי של המשפחה. הוא מגן עליה בשעת משבר מעל דפי העיתון ובערוצי התקשורת אחרים. כך קרה בפרשת הנסיעות הנהנתניות לחו"ל, כך קורה בימים אלה עם גל המחאות החברתיות.

הנדל, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, מפרסם מאמרים בידיעות וב"מקור ראשון", ומגיש בגלי צה"ל את "רצועת הביטחון". הנדל, רב-סרן במיל' יוצא השייטת, מנהל כיום מגעים לתפקיד בלשכת ראש הממשלה, עדיין לא ברור איזה בדיוק. אחת הסברות היא שהוא מיועד להחליף את יועץ התקשורת של נתניהו, גידי שמרלינג, שעובר לשמש כדוברו של רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, ולשמש גם כראש האגף להסברה לאומית. הנדל סירב להגיב.

אפקט ישראל היום. אי-אפשר לכתוב על יחסו של ידיעות לנתניהו, בלי להכניס למשוואה את ישראל היום. בראשית הקדנציה הנוכחית של נתניהו התקיימה במשרד ראש הממשלה בצהרי יום שישי פגישה בארבע עיניים בין ראש הממשלה למו"ל ידיעות נוני מוזס. חמישה חודשים אחר כך הושקה מהדורת סוף השבוע של ישראל היום. חודשיים מאוחר יותר, בינואר 2010, ידיעות פוצץ ברעש וצלצולים, כמו שרק ידיעות יודע, את סיפור התביעה שהגישה עוזרת הבית ליליאן פרץ נגד שרה נתניהו.

מקורבי נתניהו טענו אז כי זו דרכו של מוזס לנקום בנתניהו, על כך שלא עזר לו לבלום את התפשטותו של ישראל היום, ולא מנע את הפצת החינמון בימי שישי, היום החזק ביותר של ידיעות מבחינת תפוצה ומפרסמים. מי שמחבר אחד ועוד אחד רשאי להעריך כי זו הייתה אחת ההבנות מהפגישה שהתקיימה בין מו"ל ידיעות לראש הממשלה. נתניהו הסביר מאז בפורומים סגורים כי אינו שולט בנעשה בישראל היום. אלא שההסברים הללו לא עזרו הרבה. ידיעות הפך מאז לעיתון המיליטנטי ביותר כלפי הממשלה וכלפי העומד בראשה.

מעריב

ניר חפץ. האיש המעניין בגזרת מעריב הוא דווקא מי שחסר כל תפקיד רשמי בעיתון. בתפקידו הרשמי חפץ מוגדר כממונה על קשרי קהילה בקונצרן אי.די.בי, אבל עד לא מזמן הוא היה פעיל מאוד בגזרת מעריב. חפץ, שכיהן בעבר כיועץ התקשורת של נתניהו וכעורך מוסף "7 ימים" של ידיעות, נחשב לאחד משושביני העסקה שהכניסה את נוחי דנקנר למעריב וכמי שאמור לסייע לדנקנר בכמה היבטים תקשורתיים.

ההיבט האחד - לגייס כותבים ועורכים בכירים מעיתון "הארץ", ובכך להשיג עבור דנקנר שתי מטרות - הבאת כוח אדם איכותי, ופגיעה בעיתון שהביא על דנקנר (לפחות לפי חלק מהגירסאות) את ועדת הריכוזיות; נכון לעכשיו, מרבית הפניות נענו בשלילה.

בהיבט השני נתפס חפץ בעיני דנקנר כמי שמחזיק עדיין בקשרים בלשכת ראש הממשלה. נכון, הוא כבר לא שם, וכמו כל אחד שעוזב את לשכת נתניהו גם אליו לא כולם מתגעגעים; ועדיין, רמת הנגישות שלו למרכז העצבים המשמעותי במדינה גבוהה מזו של רבים אחרים. נכון שדנקנר לא צריך את חפץ כדי להרים טלפון לנתניהו, אבל לא תמיד כדאי להפעיל את כל התותחים, וטוב שיש קשרי עבודה גם בדרגים שמתחת.

הסיקור. בהשוואה לידיעות, הסיקור של מעריב את נתניהו נחשב למאופק יותר, ודאי מאז רכש דנקנר את השליטה בעיתון. אמנם בן כספית, בעל הטור הבכיר במעריב, נחשב עדיין לאחד העיתונאים התוקפניים כלפי נתניהו, אבל המו"ל דנקנר הורה להקפיד על איזון ולהעניק במה רחבה לפובליציסטים הימניים של העיתון, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל ובן-דרור ימיני.

מעניין יהיה לראות כיצד ישפיעו על הסיקור במעריב מסקנות ועדת הריכוזיות שעתידות להתפרסם בספטמבר הקרוב; אותה ועדה שדנקנר מוערך כאיש העסקים המרכזי שייפגע ממנה, ושציננה במשהו את היחסים שבין ראש הממשלה לטייקון.

ישראל היום

הסיקור. אין כמו ישראל היום כדי להבין איך מבקשת לשכת ראש הממשלה לתאר את מצב העניינים. מצד שני, אילו היו דוחקים את נתניהו לפינה ושואלים אותו איזו מציאות תקשורתית היה מעדיף, ייתכן שהיה בוחר בכזו שבה ישראל היום כלל לא קיים, כי אז יחסיו עם ידיעות ועם מעריב היו כנראה טובים הרבה יותר.

קוראי ישראל היום, התומכים במדיניות נתניהו, נהנים לקרוא שם את הנימוקים לבחירתם. מדובר בשכנוע המשוכנעים ובשטיפת מוח מסיבית לקולות הצפים. זו תרומתו העיקרית של העיתון. מעבר לזה, בארבע שנות קיומו הוא לא נחשב למי שקובע סדר יום תקשורתי, ולא זכור בזכות אף חשיפה מרעישה. איש הקשר בין הלשכה לעיתון הוא ראש לשכתו של נתניהו, נתן אשל, לשעבר סמנכ"ל בישראל היום.

השאלה המסקרנת לגבי התנהלות העיתון היא כיצד ישתנה אופי הסיקור שלו אם נתניהו יחליט לשבור חזק שמאלה. חלק מעובדי העיתון, שכרוכים אחרי נתניהו האיש, ודאי יישארו נאמנים לו, ואילו אלה שתומכים בו כל עוד הוא מוביל מדיניות ימנית עלולים להפנות לו עורף. מי שיקבע ודאי את הקו המנחה הוא המו"ל שלדון אדלסון. האם ימשיך לתמוך בנתניהו באותו הלהט, או שנראה כאן מקרה שבו הגולם קם על יוצרו, ובמקום לשרת את נתניהו יהפוך העיתון למתקיפו העיקרי?

ערוץ 2

תמי רווה. בני הזוג רווה נחשבים למקורבים לבני הזוג נתניהו. תמי רווה הייתה ממשתתפי הארוחה שארגנה שרה לרגל יום האישה הבינלאומי לפני ארבעה חודשים, והשתתפה בחגיגת יום ההולדת ה-100 לבן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה.

שני הזוגות נפגשים בירושלים ובקיסריה, שבה שתי המשפחות מחזיקות בבתים. בזמן הקדנציה הראשונה של נתניהו הוצע ליהודה רווה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. במסגרת ראיון שהעניק רווה להארץ באותה תקופה, מסופר כי הידידות בין המשפחות החלה עוד בשנות ה-70, בזמן שנתניהו שימש כמנהל שיווק של חברת הרהיטים רים. הזוג רווה רכש ברים מטבח, וזכה במקרה במבצע שיווקי חדשני שיזם נתניהו, שבו אחת לחודש מקבל אחד הלקוחות החזר בגובה מחיר הקנייה.

רווה כיהנה בעבר כסגנית בכירה ליועץ המשפטי לממשלה. רווה היא גם בתו של גדעון האוזנר, היועמ"ש ששימש כתובע במשפט אייכמן. באפריל השנה קיים נתניהו ישיבת ממשלה מיוחדת לציון 50 שנה לפתיחת המשפט - רווה נמנתה על אורחי הכבוד.

לפני שבועיים מונתה רווה לתפקיד יו"ר חדשות ערוץ 2. אמנם סביר שלא תתערב בליין-אפ של המהדורה, אבל ביכולתה להשפיע על מינויים בכירים בחברת החדשות, כמו גם על התקציב. בראיון לאחר בחירתה הצהירה כי לחברות עם נתניהו "אין כל קשר לבחירה בי. יש להוקיע לחצים פוליטיים מכל כיוון, ומי שמכיר אותי יודע שאין שום סיכוי להשפיע עליי".

סיוון רהב-מאיר ומנחם הורוביץ. שרה נתניהו רחוקה מלסמפט עיתונאים. סיון רהב-מאיר, זוכה לאמונה, והיא כנראה הכתבת המחוברת ביותר למשפחת ראש הממשלה. רהב-מאיר הוזמנה לברנץ' חגיגי שערכה הגברת נתניהו בבית ראש הממשלה לרגל יום האישה הבינלאומי. מאוחר יותר באותו יום היא שבה למקום עם צוות צילום וקיבלה את הראיון היחיד שהעניקה שרה נתניהו בפרשת הנסיעות לחו"ל. אם שרה נתניהו רוצה להעביר מסר בפריים טיים, סביר שתבחר ברהב-מאיר.

רהב-מאיר אף הביאה תמונות בלעדיות מיום הולדת ה-100 לבן-ציון נתניהו, שהתקיים בנוכחות מאות מוזמנים, אבל לבקשת המשפחה היה סגור לתקשורת.

בעזרת הגברים כדאי לציין את מנחם הורוביץ, בעבר "כתבנו בצפון" והיום מגיש פינת הצרכנות ב"תוכנית חיסכון" של חברת החדשות. הורוביץ אומנם ירד מעט מגדולתו מאז נטש את תפקיד השריף בצפון, אבל הוא עדיין מקושר היטב לבני הזוג נתניהו, ויכול לתווך בינם לבין המערכת בשעת משבר בעזרת ראיונות בנעלי בית. בני הזוג כבר הוכיחו את מידת הקרבה, כשלקחו חלק לפני כחצי שנה בסרט פרידה שהכין הורוביץ לקראת פרישתו מתפקיד הכתב בצפון.

בעבר אף הופיע הזוג נתניהו בפרק הבכורה של תוכניתו "כתבנו בצפון יוצא לפגישה". הורוביץ אף הוזכר כמועמד לתפקיד יועץ התקשורת של נתניהו.

הארץ

רון לאודר. לפני שידור התחקיר של רביב דרוקר על נסיעות הזוג נתניהו לחו"ל, התלבט לאודר כיצד לנהוג. לאודר, אחד מתורמיו המרכזיים של נתניהו ובעל מניות מרכזי בערוץ 10, היה לחוץ, וכפי שהזכיר דרוקר בראיון שהעניק לאחרונה, "שמעתי מיד שנייה ושלישית שזה לא היה פשוט עבורו. אבל לאודר מעולם לא דיבר איתי. לא הוא ולא נציגיו". לבסוף החליט לאודר, שנחשב בעבר לאיש סודו של נתניהו ושימש כשליחו במגעים עם סוריה, שלא להתערב. ממסרים שהעביר ללשכת נתניהו עולה כי לא הייתה לו ברירה; התערבות כזו הייתה מכתימה אותו, את ערוץ 10 ואת נתניהו, וספק אם הייתה מונעת את השידור.

את שרה נתניהו זה כנראה לא שכנע. אמנון אברמוביץ' דיווח ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 שנתניהו קובלת על כך שלאודר עצמו מימן נסיעות של המשפחה לחו"ל, והן משום מה לא הוזכרו בתחקיר. דרוקר מסר אז בתגובה כי לא היה ידוע לו על שום מימון כזה, ואם היה כזה, ודאי שהיה מסקר זאת.

אכזבתה של משפחת נתניהו מלאודר אף גברה כאשר, בנאום פומבי שנשא לאודר לפני כחודש בכנס השנתי של הקונגרס היהודי העולמי שהוא משמש כנשיאו, מתח ביקורת חריפה על התנהלותו המדינית של נתניהו. הדברים פורסמו למחרת ככותרת ראשית בעיתון הארץ. ראש הממשלה, שאמור היה לנאום באותו כנס, ביטל את בואו ברגע האחרון.

ארנון מילצ'ן. המפיק ההוליוודי ובעל מניות נוסף בערוץ 10, נחשב גם הוא לידיד של משפחת נתניהו. בתחקיר של דרוקר צוין כי מילצ'ן השאיל לנתניהו את מטוסו הפרטי. הוא אף אירח את בני הזוג בביתו בערבי שבת.

ערוץ 10

הסיקור. נתניהו מעולם לא ציפה ליותר מדי אהדה מעיתון הארץ. ובכל זאת, אי-אפשר שלא להזכיר את נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה ולחברה, שפרסם מאמרים התומכים במדיניותו הכלכלית של נתניהו. גם העיתונאי ארי שביט נחשב, לפחות בעבר, כמי שנמצא ביחסים טובים עם נתניהו ועם אהוד ברק.

ועוד נקודה למחשבה. שלדון אדלסון משתמש בשירותי הדפוס של עיתון הארץ, לשם הפקת ישראל היום. במידה רבה, ולפחות עד כניסתו של האוליגרך ליאוניד נבזלין כשותף, היה קיומו הכלכלי של הארץ תלוי בהסכם הזה. אם יחליט אדלסון לנקום בעיתון על סיקור נשכני מדי כלפי נתניהו, ולהדפיס את ישראל היום במקום אחר, יהיה עתידו הכלכלי של הארץ בסכנה.