עוינת תקשורת

היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, מתרחק מהופעות פומביות ומתקשורת מאז מינויו לתפקיד לפני כשנה וחצי. הופעתו בכנס לשכת עורכי הדין במאי 2010 הייתה הופעתו הפומבית המשמעותית הראשונה מאז מינויו, חודשים אחדים קודם לכן. הקהילה המשפטית כולה ציפתה למוצא פיו. וינשטיין, בתגובה, הטיל פצצה: היוזמה החקיקתית הראשונה שעליה הורה במשרד המשפטים הייתה הצעה לאסור על כלי תקשורת לפרסם תמלילי חקירות. הפשע המשתולל במדינה מתרכז ככל הנראה סביב עיתונאים הניזונים מהדלפות פרוטוקולים של עדויות, מחקירות בעלות פרופיל ציבורי גבוה, ואותו יש למגר.

"פרסום תמליל עדותו של נחקר אינו עולה בקנה אחד עם זכותו של כל אדם לכבוד", קרא וינשטיין את הפרוגרמה מתוך הניירות שהכין מראש, "מנוי וגמור עמי להילחם בתופעה הזו. לא אהסס לעשות זאת גם באמצעות יוזמת שינוי חקיקה. בכוונתי לקדם תיקון חקיקה שיאסור על פרסום חומרי חקירה גולמיים, כמו תמלילי חקירה וכיוצא באלה, עד להצגתם במשפט או עד לאישור בית המשפט. זהו הדין הקיים היום ביחס לתיעוד קולי או חזותי של חקירה, ואין סיבה שדינו של תמליל כתוב יהיה שונה".

יותר משנה חלפה, ובמשרד המשפטים עדיין שוקדים על הצעת החוק הדרקונית. בניגוד לחקיקה בנושא קלטות וידאו של חקירות משטרה ושחזורים, שהן מטבע הדברים קישוט ויזואלי לכתבה טלוויזיונית, שאלת פרסום תמלילי חקירות נוגעת בלבו של חופש העיתונות, בזכות להעביר מידע על אודות דברים שאמר נחקר רם מעלה בחדר החקירות, בין אם היה זה ראש ממשלה, נשיא, שר או נכבד אחר. אם התמליל פורסם בעקבות הדלפה, מישהו כנראה עבר עברה או הפר הוראות בכך שהדליף את החומר - אך לא היה זה העיתונאי. אלא שהצעת החוק המתגבשת מבקשת להפוך גם את העיתונאי החרוץ, שהשיג מידע בלעדי, לעבריין. מעין גרסה מודרנית ומפחידה של להרוג את השליח.

אם יוזמתו של היועץ אכן תהפוך להצעת חוק, ובהמשך תיכנס לספר החוקים, היא תיצור גם שלל בעיות פרקטיות. למשל, מה ייחשב כפרסום של חומרי חקירה גולמיים? האם רק פרסום פרוטוקול מלא או גם ציטוטים בודדים? האם דיווח עקיף, בשפתו של העיתונאי, על אודות דבריו של ראש הממשלה בחקירתו ייחשב גם הוא אסור? במילים אחרות - האם אסור יהיה לפרסם את גרסתו של ראש הממשלה, הנחקר בשל חשדות פליליים, בלא אישור בית משפט? תרחיש אורווליאני למדי.

אלא שהבעיות הללו לא מטרידות גורמים אינטרסנטיים המקדמים במרץ את היוזמה. למשל, הסנגוריה הציבורית. בדוח השנתי שפרסמה הסנגוריה בספטמבר 2010 נכתב כי "הסנגוריה הציבורית עומדת חרדה אל מול הצטברות המקרים שבהם מתפרסמים באמצעי התקשורת פרטים מתוך חקירות משטרתיות מתנהלות. במשפטי השדה וכיכר העיר הנערכים בתקשורת אין לחשוד סיכוי לצאת זכאי, גם אם בסופה של החקירה מתברר כי אין הצדקה להעמידו לדין. המציאות הקיימת מתבטאת בהדלפות מאסיביות ושיטתיות מחדרי החקירות ופרסומן בתקשורת, לעתים באופן חלקי או מסולף, הפוגע בגלוי ובאופן שיטתי בזכויות פרט בסיסיות, משבש את התנהלותן התקינה של מערכות אכיפת החוק, כאשר כל מטרת הפרסום היא ליצור אווירה ציבורית בעד או נגד צד כזה או אחר, ולספק את יצר המציצנות וסף הריגוש הציבורי ההולך וגובר".

הגנת הפרטיות: חוק על גבי חוק

יוזמת החקיקה של היועץ המשפטי לממשלה היא רק דוגמה אחת לגל עכור השוטף את הכנסת והממשלה, ובמיועד בקדנציה הנוכחית, מאז בחירות 2009. גל של הצעות חוק הולכות ומתגברות, שמטרתן הצרת צעדיה של התקשורת והעיתונות. הגבלות, איסורים, החמרה והרחבה של הסנקציות שניתן להטיל על עיתונאים ועל כלי תקשורת.

"הצעות חוק להגבלת כוחה של התקשורת מלוות את החיים הציבוריים שלנו שנים רבות", אומר ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה, "ההצעות, חלקן הזויות, מבטאות פחד עמוק ודמוניזציה של כוחה של התקשורת להשפיע. המגמות המדאיגות הן אלה שמקבלות תמיכה גלויה מהממשלה, ואפילו ממשרד המשפטים. גם שם יש הלוך רוח בשנים האחרונות, שלפיו אין לסמוך על הריסון העצמי או על האתיקה המקצועית של אמצעי התקשורת, ויש לעשות שימוש בחקיקה מגבילה".

כנסת כזאת, כך נראה, עוד לא הייתה. הנה מקבץ חלקי של הצעות חוק שיזמו מחוקקינו בשנתיים וחצי האחרונות, נוכח התקשורת החופשית, חופשית מדי לטעמם: הצעה לאסור פרסום שמו של חשוד באופן גורף במהלך 48 השעות הראשונות לחקירתו - והצעה אחרת, גורפת יותר, שלפיה ייאסר כליל פרסום שמם של חשודים עד להגשת כתב אישום נגדם; הצעה להחמיר את העונשים על פרסום מודעות זנות; קביעה כי מעמדו הציבורי של אדם החשוד בפלילים איננו מצדיק כשלעצמו את ביטול צו איסור הפרסום על שמו; איסור פרסום תמונתו של נפגע, פצוע או הרוג, ללא אישורו או אישור בן משפחתו; הצעה לאסור פרסום פרטיו של אדם שהוא קרוב משפחה של חשוד, נאשם או מורשע בעברה.

ועוד: הצעת חוק המחייבת עיתון לקבל ולפרסם בכל מקרה, באופן גורף, את תגובתו של אדם שעליו עומדים לכתוב, זמן סביר לפני הפרסום; איסור הפצתו של חינמון בתפוצה ארצית; איסור על מי שאינו אזרח ישראלי להיות בעל השליטה בעיתון בעברית; איסור הוצאת לשון הרע כלפי המדינה; חיובו של כלי תקשורת לפרסם באותה הבלטה שבה פורסמו החשדות נגד אדם, החלטה לסגור את התיק נגדו או לזכותו; וגולת הכותרת - החוק להכפלה פי שישה של סכומי הפיצוי הסטטוטוריים בחוק איסור לשון הרע, שאותם ניתן לפסוק ללא הוכחת נזק.

מכל הצעות החוק רק אחת זכתה לפי שעה להתקבל בקריאה שנייה ושלישית ולהיכנס לספר החוקים: מדובר בתיקון לחוק העונשין, האוסר לצלם קורבנות של תקיפה מינית ומטיל על מי שיצלמם חצי שנת מאסר. גם ללא התיקון הזה, שהתקבל ביולי האחרון, החוק אסר לפרסם את תמונתם, אלא שהמחוקקים, ובראשם הח"כיות ציפי חוטובלי (ליכוד), רחל אדטו ואורית זוארץ (קדימה), ביקשו להפסיק את הטרדת הקורבנות הכרוכה בצילומם על ידי צלמי עיתונות. "החוק הקיים מונע את פרסום פרטיו, אך לא מגן עליו מפני הטרדה הכרוכה במרדף שמנהלים אחריו צלמי עיתונות", הסבירו מציעות החוק, "הנפגע בעברה נאלץ להסתתר ולהימלט מפני החפצים לזכות בתמונה מוצלחת".

חברי הכנסת שכחו גם שבחלק ניכר מהמקרים צילום הנפגעים - ופרסום תמונותיהם המפוקסלות - נעשה דווקא ביוזמתם או ביוזמת עורכי דינם או יועצי התקשורת שלהם. "יש, למרבה הצער, מספר לא מבוטל של הצעות חוק שעלולות לפגוע בכלי התקשורת ובחופש הביטוי במקום שאין צורך בכך, שכן החוק הקיים עונה ומגן דיו באיזונים ראויים ועדינים על העניין הציבורי מחד גיסא, ועל האינטרס של הפרט וזכויותיו מאידך גיסא", אומר עו"ד מיבי מוזר, היועץ המשפטי של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", "חוק העונשין מורה שאין לפרסם זהותו של קורבן עברות מין. חד וחלק. באו מחוקקים ומבקשים להוסיף לחוק איסור צילום קורבנות עברות מין. על פניו, זו תוספת מוזרה ובלתי נדרשת, שכן החוק הקיים אוסר ממילא גילוי זהות קורבן לעברות מין".

סיקור הליכים פליליים: שלא נדע

חלק ניכר מהצעות החוק המבקשות להציב מחסומים בעבודתה של העיתונות, מכוונות לאופן הסיקור של הליכי חקירה ומשפט. מטבע הדברים, התקשורת מסקרת הליכי משפט בעניינם של אנשי ציבור או מפורסמים אחרים, או במקרים של פרשות פליליות חמורות ויוצאות דופן, כמו מקרי רצח. יוצא שיוזמות החקיקה הללו נולדות כמעט כולן בשל אחת משתי מוטיבציות: או שמדובר באמביציה פוליטית לחסום סיקור של הליכים פליליים נגד נבחר ציבור שהח"כ היוזם חפץ ביקרו; או שמדובר באינטרס פרטי של הח"כ, מתוך החוויות והטראומות שחווה על בשרו במגעו עם התקשורת.

כך, הציע ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) לתקן את חוק הגנת הפרטיות כך שייאסר על כלי התקשורת לפרסם תמונות של נפגעים, פצועים או הרוגים, במקום תאונה או אירוע אחר. "צריך לשקול את זכויות האדם מול חופש העיתונות", אמר מקלב בדיון בכנסת לפני כחצי שנה. חברי כנסת שעסקו בעברם בעיתונות, כמו שלי יחימוביץ', אורי אורבך ונחמן שי התנגדו נמרצות להצעת החוק, ואמרו שיש להותיר את הסדרת הכללים הללו למועצת העיתונות ולכללי האתיקה. "החוק יחזיר את הגלגל לאחור, לתקופות קדומות וחשוכות", אמר שי.

דווקא ההצעה לאסור למשך 48 שעות את פרסום שמו של חשוד מעת תחילת חקירתו, היא יוזמה של מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. בדיון שהתקיים בהצעה בוועדת החוקה בחודש שעבר, אמר יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), כי האיסור צריך לחול במשך שבוע ימים, ולא רק שתי יממות. ח"כ מקלב וחברו לסיעה ח"כ משה גפני, הציעו לאסור כליל על פרסום שמו של חשוד המצוי בחקירה פלילית, אלא אם התיר זאת בית משפט. הם גם הציעו לאסור פרסום דבר הגשת כתב אישום או תביעה אזרחית, אלא לאחר שחלף חודש ימים מאז הוגשו לבית משפט. זאת, תוך הפרה בוטה לכאורה של עקרון פומביות הדיון המשפטי, הקבוע בחוק יסוד: השפיטה.

"עד כה איפשר החוק לכל חשוד לפנות לבית משפט ולבקש לאסור על פרסום שמו", מוחה עו"ד מוזר, "בא המחוקק ומבקש להורות על איסור גורף ומצווה דווקא על כלי התקשורת לפנות ולבקש מבית המשפט רשות לפרסם את שם החשוד. נשאלת השאלה, מדוע להפוך סדרי עולם ולחולל שינוי עקרוני בשיטת המשפט? מי עומד מאחורי גישה זו שאנו עדים לה בעת האחרונה של מתקפת חקיקה נגד כלי תקשורת, ולמה מבקשים המחוקקים להסתיר שמם של חשודים ולהקשות על עבודתם של כלי התקשורת? לאילו מדינות אנו רוצים להידמות?".

"הבעיה המרכזית בהצעה היא שקבלתה תביא להטלת איפול למשך זמן יקר על עובדת קיומם של חשדות וחקירות נגד אנשי ציבור", אומר עו"ד ישגב נקדימון, היועץ המשפטי של חברת החדשות של ערוץ 2, "גם אם בסופו של דבר בית המשפט ייעתר לבקשה להתיר את הפרסום, יש להניח ש-48 השעות או חלק נכבד מהן כבר יחלפו. כך יוסתר מעיני הציבור מידע מהותי, החשוב לשם גיבוש דעתו בעניינים הנמצאים על סדר היום, למשך פרק זמן ממושך יחסית".

לשון הרע: פיצויים כפולים ומכופלים גם ללא הוכחת נזק

הצעת החוק להכפלת הפיצויים בחוק איסור לשון הרע היא בין הבודדות שהוליכה למאבק אקטיבי של נציגי העיתונות, המתקיים בדיוני ועדת החוקה בכנסת. מדובר בהצעת חוק שהניח ח"כ יריב לוין (ליכוד) על שולחן הכנסת לפני כשנה. לפי ההצעה, תביעה לפי חוק איסור לשון הרע לא תמנע אפשרות להגיש תביעת נזיקין רגילה נגד המפרסם, בגין עוולת רשלנות. הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק, יעמוד על 300 אלף שקל במקום 50 אלף שקל, ואם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, הוא יעמוד על 600 אלף שקל במקום 100 אלף.

"נוכח הנזק הרב הגלום בפרסום לשון הרע", הסביר לוין, "שעלולה להביא להרס חייו של אדם, לפגיעה בחייו המשפחתיים וביכולתו להתפרנס, ראוי לקבוע במסגרת החוק תשלום פיצויים גבוהים יותר שהנם עונשיים במהותם ושאינם משקפים הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי העוולה, אלא באים להעניש את המזיק על התנהגותו השלילית". שנה לפניו, אגב, הציע ח"כ אברהם מיכאלי (ש"ס) להעלות את הפיצוי הסטטוטורי רק פי שלושה, מ-50 אלף ל-150 אלף שקל. ח"כ מאיר שטרית (קדימה), בהצעת חוק משלו, מציע להכפיל את הפיצוי פי עשרה, לחצי מיליון שקל. שטרית הוא גם אביו מולידו של התיקון המקורי לחוק, שהוסיף את סעיף הפיצוי ללא הוכחת נזק.

לדברי עו"ד יורם מושקט, היועץ המשפטי של "גלובס" ואתר "ניוז 1", הוספת סעיף הפיצוי הסטטוטורי לחוק לשון הרע העמידה איום קבוע בפני כלי התקשורת. "עכשיו, כדי להדק ביתר שאת את כיפופם של אמצעי התקשורת לגחמות מצד חברי כנסת, כדוגמת שטרית, באה יוזמה נוספת של הצעת חוק המבקשת להגדיל באופן ממשי את הפיצוי ללא הוכחת נזק. יש בכך כדי להרתיע את המדיה מלחשוף עוולות ומחדלים ולהימצא תחת איום מתמיד מצד השלטון ליוזמות חקיקה נוספות, כתגמול על פגיעה בנבחרי ציבור ואנשי ממשל.

"ללא תקשורת חופשית, נושכת ומבקרת", מזכיר מושקט, "המזרימה חדשות לבקרים מידע נטול פניות, לא הייתה קמה וממשיכה מחאת האוהלים שהביאה למימוש בפועל של עקרונות חופש הביטוי על כל גווניו".

"ברור שקביעת רף עצום כזה של סכומי פיצויים בתביעות לשון הרע עלולה להביא ליצירת אפקט מצנן שיגרום לכלי התקשורת להירתע מלעסוק בעניינים חשובים בעלי עניין ציבורי מרכזי, מחשש לחשיפה לתביעות ולפסיקת פיצויים בסדרי גודל כאלה", אומר עו"ד נקדימון, "לדוגמה, עיתונאי שיקבל מידע בעל חשיבות ממקור חסוי עלול לחשוש מלפרסם אותו, שמא ייתבע בלשון הרע ולא יצליח להוכיח את אמיתותו ברמה הראייתית הנדרשת בבית המשפט, שהרי את המקור החסוי הוא לא יוכל להביא לעדות. האפשרות לפסוק סכומי עתק כאלה תהיה חרב מתהפכת מעל ראשיהם של העיתונאים וכלי התקשורת. מצב זה יגרום למניעת מידע מהציבור ויפגע פגיעה אנושה בחופש העיתונות וביכולתה למלא את תפקידיה בחברה דמוקרטית".

הצעת החוק להכפלת הפיצויים עברה בקריאה טרומית ונמצאת כעת בדיוני הוועדה. נראה שהחשש מפני פגיעה אנושה בחופש העיתונות, ובנשמת אפה של הדמוקרטיה, לא ממש טורד את מנוחתם של חלק מהמחוקקים בכנסת ה-18.

כמה רוע אפשר לבלוע

בימין מציעים להרחיב את חוק איסור לשון הרע גם נגד מי שידבר רעות על המדינה

חוק לשון הרע, כך נראה, קרוב במיוחד ללבם של חברי הכנסת. בנוסף להצעות להחמיר את הענישה על כלי תקשורת שיעברו על החוק, בא ח"כ יעקב כץ (האיחוד הלאומי) והציע בפברואר האחרון להרחיב את חוק איסור לשון הרע כך, שגם הוצאת לשון הרע נגד המדינה תחייב פיצוי. "משמעותו של התיקון", הסביר יוזם החוק, "היא שבמידה שיפיץ אדם דברי לשון הרע על המדינה או על גופים שלטוניים כצה"ל, משטרת ישראל וכד', אפשר יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית בשם המדינה, או אף להעמידו לדין פלילי, כדין כל אדם המפרסם לשון הרע על אדם או תאגיד".

"הצעת החוק הזו חותרת תחת כל הרציונל של חוק איסור לשון הרע", מסביר פרופ' יורם רבין, הדיקאן הנכנס של בית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל. "החוק בא להגן על זכותו של אדם לשם טוב, אך למדינה אין זכות לשם טוב. למדינה יש חובות וסמכויות, אין לה זכויות. המדינה לא נעלבת. לאדם הנושא בתפקיד שר החוץ, למשל, יש זכות לשם טוב, אבל למשרד החוץ כגוף אין זכות כזו. ההצעה הזו היא חלק מגל עכור של הצעות חוק פטריוטיות לכאורה, שבאות להגן כביכול על כבודה האבוד של המדינה תוך רמיסת עקרונות משפט בסיסיים.

"טענה לפגיעה בזכות לשמה הטוב של המדינה מעוררת גם בעיה ראייתית קשה, שכן לא ברור מי בכלל יטען בשמה שהשם הטוב נפגע. הסכנה היא שהמצב המעורפל הזה יוביל לכך שכל מיני גורמים פטריוטיים כביכול יתבעו את עלבונה של המדינה על בסיס השקפתם, והדבר ישמש כלי לרדיפה פוליטית. זוהי פגיעה קשה בחופש הביטוי הפוליטי וביכולת להעביר ביקורת לגיטימית על המדינה".

"כבר היום חוששים חלק מכלי התקשורת להיכנס למאבקים מול השלטון ובעלי הון, ועושים שימוש בנימוק המשפטי כדי למנוע מעיתונאים לפרסם מידע חשוב", אומר ד"ר יובל קרניאל. "הרחבת איסור לשון הרע צפויה להחליש עוד יותר את כוחה של התקשורת למלא את תפקידה בחברה דמוקרטית - לשרת את זכות הציבור לדעת ולבקר את מוקדי הכוח".