מתחת לפני השטח לוחשות הגחלים

גל המהומות במדינות ערב, שזכה לתואר "האביב הערבי", הפיל כבר ארבעה שליטים ותיקים (בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן) ומעמיד אתגר רציני בפני אחרים (בעיקר בסוריה ובבחריין). הגם שאף אחת מהתנועות הללו לא הצליחה עדיין לענות על מאוויי מחולליה, הן מסמלות את ראשיתו של פרק חדש בתולדות האזור. מחאה חברתית נרשמה אף בישראל והתעוררה גם במדינות רבות אחרות. על רקע זה, איראן, שמבחינות רבות התחילה את תנועת השינוי באזור (בין אם במהפכה האסלאמית של 1979, ובין אם בהתקוממות העממית בעקבות הבחירות לנשיאות ב-2009), נראית כאילו היא אי של יציבות. המציאות רחוקה מלהיות כך.

קיראו עוד ב"גלובס"


למעשה, איראן היא המדינה היחידה באזור שתולדותיה עוצבו על-ידי תנועות עממיות, ולה זכויות היוצרים על דגם זה של מחאה חברתית. מחאה עממית של הפסקת עישון כפתה על הממשלה עוד ב-1891 לבטל זיכיון לחברה בריטית לגדל ולשווק את הטבק במדינה - אירוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית; איראן היא המדינה היחידה במזה"ת בה הייתה מהפכה חוקתית (1906), ובה גם התחוללה המהפכה האסלאמית היחידה עד כה באזור (1979).

גם המהומות שלמחרת הבחירות ב-2009 היו מרשימות בממדיהן ובתעוזת מחולליהן. באותם ימים של יוני 2009, השתתפתי בכנס עם אנשי רוח מהעולם הערבי. אלה נפעמו מעוצמת המחאה האיראנית ושאלו את עצמם בקול - מתי נזכה גם אנו לתופעה מרשימה כזו? זו הגיעה מהר יותר משהאמינו.

היעדר אידיאולוגיה אלטרנטיבית

אם כך, מדוע לא ניכרים פעמי השינוי באיראן? דומה שאנשי הדת באיראן למדו עד תום את לקחי המהפכה האסלאמית, והיו נחושים שלא לאפשר למתנגדיהם לעשות להם מה שהם עשו לשאה ב-1979. ראשי תנועת ההתנגדות נהרגו או נכלאו. מנהיגי המרי, כמו המועמדים לנשיאות ב-2009 (מוסאווי וכרובי), נמצאים במעצר בית; ואנשי דת שלא הלכו בתלם, הושתקו או נעצרו. הדיכוי האלים עשה, לפי שעה, את שלו.

בנוסף, כשהנוער יצא לרחובות באיראן, העולם העדיף לסגור את עיניו ולאטום את לבו. ארה"ב, שדחפה את נאמניה לוותר על השלטון - יהיה זה השאה או מובארכ - נאלמה דום לנוכח הדיכוי האלים באיראן. הנשיא אובמה, שעדיין חיפש נתיבות להידברות עם איראן, לא הגיב פומבית לאירועים עשרה ימים. לא ברור אם הצהרות אמריקניות היו משפיעות על המשטר או מועילות לרפורמיסטים, אך תחת מעטה הדממה הרועמת, יכול היה משטר האיתולות לכפות את מרותו. מדינות אירופה, הנושאות ברמה את דגל זכויות האדם כשהדבר נוח להן, דבקו באינטרסים קצרי הטווח שלהם והעדיפו את האינטרס הכלכלי שלהן. השליטים באזור, שכל אחד מהם חשש מהתערערות השקט בארצו, נאלמו אף הם.

לכוחות ההתנגדות היו גם חולשות משלהן: היעדר מנהיגות כריזמטית או אידיאולוגיה אלטרנטיבית, לצד הקריאה לצדק פוליטי - היה חסר הדגל החברתי-כלכלי שיסחף את המוני העם. כך למשל, לצד הקריאה "היכן הקול שלי?", לא נשמעה הקריאה: "היכן כספי הנפט שלי?".

לא סיים לומר את דברו

אך קשה להאמין שהעם האיראני סיים לומר את דברו. הסיכוי להתפרצות מחודשת אף גבר בעקבות "האביב הערבי". כל הסימנים מראים על נרגנות גוברת של הציבור לנוכח כישלון המהפכה להשיג את מטרותיה. אלה, יש להדגיש, לא היו לכונן משטר אסלאמי, אלא התמקדו בשתי מטרות עיקריות: רווחה וחופש, לחם וחירות. אין כיום רווחה להמוני העם באיראן, בהשוואה ל-1979, וגם חירות רבה יותר איין. בעוד החברה האזרחית דורשת שינוי והנוער מחפש חיים טובים יותר, העוצמה השלטונית מרוכזת בידי אנשי דת רדיקליים, הנסמכים על מנגנוני הביטחון האלימים בכפיית מרותם. אך, כל מי שעוקב אחרי ההתפתחויות באיראן יודע, כי השקט הוא רק על פני השטח וכי מתחתיו לוחשות הגחלים.

מתי אם כך יאמר העם באיראן את דברו? תנועות עממיות אינן שולחות סימני התרעה מראש על התפרצותן הקרבה. מומחים לא צפו את המהפכה הצרפתית, את המהפכה הקומוניסטית, את המהפכה האסלאמית, ואפילו לא את קריסת בריה"מ. גם המצרים עצמם נדהמו מהקלות בה נפל מובארכ, והלובים לא האמינו לפני שנה שקד'אפי הוא בר חלוף.

בשל התקדמות תוכנית הגרעין, שאלה זו אינה פילוסופית-תיאורטית, אלא יש לה משמעויות מרחיקות לכת לאזור ומעבר לו.

דומה ששתי רכבות יצאו כבר מתחנת המוצא באיראן: האחת, נושאת את בשורת הגרעין; השנייה, את בשורת השינוי. ככל שניתן לראות בשעה זו, רכבת הגרעין מתקדמת מהר יותר מזו הנושאת את בשורת השינוי החברתי. על העולם החופשי לעשות כל שניתן כדי להאט את התהליך הראשון ולהגביר את קצבו של השני. הדבר אינו בלתי-אפשרי, אך מחייב הכרה של העולם החופשי, כי הגרעין האיראני הוא איום על כל העולם המערבי ולא על ישראל לבדה.

הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים בר"ג, וחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוני' ת"א