"יש איום אסטרטגי גם על חופש העיתונות וגם על הדמוקרטיה"

אבל מה עם הבחישות הפוליטיות ברשות השידור?

"ברור שאיש לא רוצה לחזור לימים שקול ישראל היה מחלקה במשרד ראש הממשלה. גם שידור שיישלט על ידי ראש הממשלה יהפוך להיות לא רלוונטי לחלוטין כי הציבור לא טיפש, ולכן הוא גם לא יועיל לראש הממשלה בסופו של דבר. אני מאוד מקווה שההנהלה החדשה תמשיך להבטיח את העצמאות. הבטיחו רפורמה ברשות השידור, הוועדים היו מוכנים לוויתורים כואבים בדמות צמצומים בהיקף שלא מוכר בשירות הציבורי, ולמרות שהוועדים נתנו את ידם, משום מה האוצר לא מוכן לתת את הכספים שהתחייב לתת, ופה חייב להיות לחץ פרלמנטרי. המפתח הוא התקציב, כי עיתונאים שמרוויחים ועובדים בתנאים נורמליים הם עיתונאים יותר חזקים".

אבל על פי כל הפרסומים נראה כאילו לשכת ראש הממשלה פועלת ליישר את השורות בתוך הרשות ולמנוע כל בדל עבודה עיתונאית ביקורתית.

"השידור הציבורי הופך להיות בעל חשיבות קרדינלית, משום שזה גוף התקשורת היחיד שמשוחרר מלחצים של גורמים כלכליים. המפתח המרכזי לחיזוק השידור הציבורי הוא להפסיק את המגמה של קיצוץ באגרת רשות השידור, ולעגן בחוק סכום קבוע צמוד של אגרה. זה צעד לא פופולרי, אבל הכל מתחיל ונגמר במצב הכלכלי, כי הוא שגורר את השידורים להיות פחות טובים ומקשה על התחרות של השידור הציבורי".

עשרות שנים משמש נגבי, 62, פרשן משפטי בכלי תקשורת שונים בישראל ומעולם, לדבריו, מצב העיתונות לא היה חמור כל כך. בשנים האחרונות הוא מנחה את התוכנית "דין ודברים" ברשת ב' ובמקביל משמש הפרשן המשפטי של רשות השידור, שם החל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70'. בדרך שימש פרשן משפטי בעיתון "חדשות" המנוח ואחר כך ב"מעריב", שממנו פוטר ברעש גדול ב-2001 על ידי המו"ל עופר נמרודי, לאחר שסירב לתקוף את הפרקליטות מעל דפי העיתון בעניין הנוגע לפרשת נמרודי (ראה מסגרת). במונחים של היום, אפשר להגיד שנגבי שילם במשרתו על סירובו להתקפל מול הטייקון.

השנה הוציא את ספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל: דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית". הספר הספיק לעורר מהומה קטנה, מאחר שבמקביל ליציאתו לאור נאלץ ערוץ 10 לרדת על ברכיו אל מול ההתנצלות שהכתיב לו איל ההון שלדון אדלסון. הייתה זו הדגמה מושלמת של הטענות שמשמיע נגבי לפיהם הסכנה היא בקרב אנשי הממון, ולא השלטון.

"הייתה לי הארה מסוימת בעקבות פרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון", הוא אומר, "היום במדינות דמוקרטיות האיום המרכזי על חופש העיתונות הם האינטרסים הכלכליים של בעלי כלי התקשורת עצמם. ובתי המשפט לא יכולים להגן על העיתונאי מפני הבעלים, כי אתה לא יכול לחייב בעל עסק להפסיד. פרשת ערוץ 10 חידדה את זה".

"חוק לשון הרע חמור יותר מכל צנזורה"

באופן לא מפתיע, נגבי מתנגד בחריפות גם להצעת החוק להכפיל פי שישה את הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק לאיסור לשון הרע. "התיקון הזה חמור גם כי הוא בא על רקע חוק שהוא מראש הדרקוני מסוגו בעולם הדמוקרטי", אומר נגבי, "החוק היום מטיל את כל נטל הראיה על העיתונאי. כשהעיתונאי מייחס לאדם חשד פלילי, בית המשפט אמר שרף הראיות הנדרש דומה לזה שנדרש מהתביעה במשפט פלילי כדי להוכיח את אותו חשד, כלומר מעבר לספק סביר. זו משימה בלתי אפשרית. לעיתונאי אין הסמכויות והמשאבים שיש לרשויות לאיסוף ראיות. עיתונאי לא יכול להכריח אדם למסור לו עדות, הוא לא יכול לבצע חיפושים על אדם או בביתו של חשוד. לומר לעיתונאי 'תציג את אותה כמות ראיות כמו במשפט פלילי', זה לומר לו אל תפרסם".

גם בארה"ב נהוג לפסוק סכומי פיצויים אסטרונומיים בתביעות לשון הרע.

"מי שמאמץ סכומי פיצויים אסטרונומיים כמקובל בארה"ב, שיאמץ גם את החוק האמריקני שמטיל על התובע להוכיח שמדובר בשקר ושמדובר ברשלנות פושעת או בזדון של העיתונאי, ואז יהיה מקום לדבר על סכומי הפיצויים האלה. החוק המוצע אצלנו יותר חמור מכל צנזורה".

בחלק מהמקרים עיתונאים גם לא עוזבים את מקומות העבודה שלהם בהקשר חיובי, ולא ברור כמה המו"ל יהיה מוכן לשלם על הגנתו המשפטית של עיתונאי לשעבר.

"בדיוק. אם למשל היו מגישים נגדי תביעת דיבה על התקופה שהייתי ב'מעריב', בטח נמרודי לא היה מממן לי את ההגנה. לכן הפתרון שאני מציע הוא שצריך לקבוע שתהיה לעיתונאי חסינות מתביעות דיבה בכל פעם שהוא ישכנע את בית המשפט שהוא פעל על פי כללי האתיקה של מועצת העיתונות. שאם עיתונאי פעל על פי כללי האתיקה, תהיה לו הגנה גם במשפט פלילי וגם אזרחי. למשל, אורי בלאו. אם האתיקה העיתונאית אוסרת עליו למסור מסמכים שהוא הבטיח למקור שלא למסור, אז השב"כ לא יכול לדרוש ממנו".

אתה בעצם מציע הגנה באמצעות כללי האתיקה, לא רק מתביעות לשון הרע, אלא מכל הליך משפטי, אזרחי או פלילי.

"זה דבר שהוא קריטי, ואני מודאג שאף אחד לא ילך להיות עיתונאי, כי בנוסף לכל הצרות אתה חשוף גם לתביעות ולאישומים".

"פגיעה בעיתונות היא פגיעה בציבור"

לנגבי שלל דוגמאות "למצב הבלתי נסבל שבו עיתונאים צריכים לעבוד במדינת ישראל", כלשונו. למשל, הקריאות לרדיפת מדליפים ופרשת הדחת סגן שגריר ישראל בארה"ב, דן ארבל, בעקבות הדלפה לעיתונאי. "הרי המטרה של הצעד הזה היא להפחיד אנשים לא לדבר עם עיתונאים", הוא אומר, "איך רוצים שעיתונאים יעבדו? זו לא רק פגיעה בעיתונות, זו פגיעה בציבור. קח את מלחמת יום הכיפורים, אם היה קם מישהו ב-1973 והיה מדליף לציבור על ריכוזי הכוחות הסוריים והמצריים ועל ההחלטה לא לגייס מילואים למרות ריכוזי הכוחות האלה, יכול להיות שהיה מתעורר דיון ציבורי והצנזורה לא הייתה פוסלת את זה. יש סיכוי מסוים שיכול להיות שהיו מגייסים חלק מהמילואים".

לדברי נגבי, יש להבדיל בין הדלפה טובה לבין הדלפה רעה. "באנגליה תיקנו את 'חוק הסודות הרשמיים' לפני כמה שנים, לפי התנאים שיש בחוק איסור לשון הרע. אם הדלפה היא אמת, ויש בה עניין לציבור, אז יש למדליף הגנה, כי הם הכירו בזה שיש הדלפות טובות".

השאלה היא בידי מי אתה רוצה להפקיד את שיקול הדעת אם לחשוף סוד מסוים, ולקבוע מתי הדלפה היא טובה או רעה. יותר מזה, האם העיתונאי שמקבל ידיעה מודלפת הוא האדם שאתה רוצה שיפעיל שיקול דעת כזה?

"עיתונאי צריך לשאול את עצמו שתי שאלות, כמו לגבי כל ידיעה: האם הידיעה נכונה, והאם יש בה עניין ציבורי. עניין ציבורי לא במובן של interesting, אלא במובן של interest. האם לציבור יש תועלת לדעת את זה. אם התשובה לשתי השאלות האלה היא חיובית, הוא צריך ללכת ולפרסם את זה".

מה מעבר לעניין הביטחוני, למשל, אם הידיעה המודלפת שמקבל עיתונאי עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה?

"זה לא עניינו של העיתונאי. עיתונאי חייב לפרסם, ואם הוא לא יפרסם הוא מועל בתפקידו".

ההתנהלות בפרשת סגן השגריר ארבל, או בפרשת ליאורה גלט-ברקוביץ, והאמירות של וינשטיין ושל רובינשטיין, מתיישבות אפילו באופן קלוש עם הדברים שאתה אומר?

"זה לא מתיישב. ואני רואה בדבר הזה ממש איום אסטרטגי, קודם כל על חופש העיתונות. אני מאוד מצר על האמירה הזאת של וינשטיין, ואני רואה בזה איום אסטרטגי גם על חופש העיתונות וגם על הדמוקרטיה במדינת ישראל. המלחמה בהדלפות פוגעת לא רק בעיתונות אלא גם בביטחון לפעמים, היא פוגעת גם באכיפת החוק. הרבה פעמים הדלפה מחקירה זו תעודת הביטוח היחידה שיש מפני טיוח".

"יש הנחה שהעיתונות היא אויב משפט הצדק"

פרסומים מחקירות משטרה, בוודאי כשהחשודים הם אנשי ציבור, הם עניין בעייתי הגורם מתח מתמיד. כל אחד רואה את העולם דרך חור המנעול שלו. בעוד לעיתונאים ברור שיש לפרסם, העומדים לחקירה טוענים כי דמם נשפך.

"יש פה דילמה", מודה נגבי, הידוע בגישתו המתעקשת להמשיך ללחום לניקוי אורוות השלטון מבלי להתחשב בשיקולים פרגמטיים. "אני לא מזלזל בזה שפרסום תקשורתי לפעמים יכול לגרום לאדם יותר נזק מפסק דין, כי את הכותרת כולם רואים. אני לא חושב שיש עניין לציבור כשמפרסמים שאדם מסוים בכה בחקירה. גם לא התנגדתי לסעיף שאוסר לפרסם צילומים מחדר החקירות. בהחלט מוצדק היה לפרסם שעופר נמרודי בלע בחקירתו פיסת נייר, יש בזה עניין ציבורי כי זה מעיד על רצון להעלים ראיות. אבל זה מכוער ששידרו את הסרט הזה, זה משפיל ומבזה את כבוד האדם. מספיק לתת את האינפורמציה. אבל לפי ההיגיון הזה, אפשר גם לומר אל תפרסמו עד ההרשעה. למה לפרסם במהלך המשפט?".

ג'ורג' קרא, ראש הרכב השופטים במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב, בוודאי מסכים. הוא סגר דלתיים לאורך כל המשפט.

"זו הייתה ממש שערורייה. מה שקורה היום עם צווי איסור פרסום זה דבר איום ונורא. כשאדם שיש בו עניין ציבורי נחקר בחשד מסוים, הציבור זכאי לדעת את זה. מאחר שכשמדובר באישיות ציבורית יש חשש מאוד גדול של שיבוש החקירה בגלל קשריו, בגלל כוחו, חשוב מאוד למען השוויון בפני החוק שאם יש אינפורמציה שמפלילה אותו, שהציבור יידע את זה. בואו לא נגזים גם בעניין הנזק שנגרם לו אם הוא יוצא נקי בסוף החקירה".

והנה חשיפה, במיוחד בעבור קוראינו אנשי רשויות החוק: משה נגבי הוא עבריין סוביודיצה, והוא גאה בכך. בפרשת אונס הנערה בקיבוץ שמרת ב-1988, החליטה פרקליטת מחוז חיפה דאז, עו"ד לילי בורישנסקי, לסגור את התיק נגד הקטינים החשודים באונס, מחוסר עניין לציבור. נגבי תקף בחריפות את החלטת הפרקליטות, ועמיתו בערוץ 1, רפיק חלבי, ערך ראיון עם הנערה שנאנסה, שבו הביעה תחושות קשות נוכח סגירת התיק. הריאיון, שזכה כמקובל בימי הערוץ הבודד לרייטינג של קרוב ל-100%, גרם לפרקליטת המדינה דאז דורית ביניש לעיין מחדש בתיק, להפוך את החלטתה של פרקליטת המחוז ולהורות על העמדת הנאשמים לדין.

הסיפור לא נגמר כאן. ב-1992, בתום המשפט שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה, החליט השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, לזכות מחמת הספק את הנאשמים מכל אשמה. בהכרעת הדין שיבץ לינדנשטראוס שתי קביעות שנויות במחלוקת: האחת, שמתוך הראיות בתיק מתעורר ספק סביר בשאלה אם המתלוננת הסכימה ליחסי המין, והשנייה, שלא ניתן להרשיע בעבירה הפחותה מאונס, כלומר בעילה אסורה בהסכמה, מאחר שהתביעה לא ביקשה זאת. לפחות ביחס לקביעה השנייה, מדובר בטעות משפטית בולטת.

"אמרתי אז בטלוויזיה דבר מאוד מעליב", מספר נגבי, "שכל סטודנט שנה א' במשפטים יודע שאתה תמיד יכול להרשיע בעבירה הקלה יותר, אם העובדות הוכחו, ואין צורך שהתביעה תבקש זאת. בקיצור, הייתה ביקורת חריפה על פסק הדין ואין ספק שהביקורת הזו הייתה סוביודיצה. יכול להיות שאלמלא הביקורת לא היה מוגש ערעור. כאן עבירת הסוביודיצה הצילה מעיוות דין נורא והביאה לנו את פסק הדין החשוב ביותר בתחום עבירות המין במדינת ישראל. אני גאה להיות עבריין סוביודיצה בעניין זה".

כושר ההרתעה של הטייקונים

עבודת העיתונאי בסכנה, אומר נגבי, לא רק בגלל הכבדת היד כלפי מדליפים, אלא גם בגלל שמוסד החיסיון העיתונאי נתון בסכנה. החיסיון שמעניק עיתונאי למקורותיו העלומים אינו מעוגן כיום בשום חקיקה, אלא בפסק דין אחד של בית המשפט העליון, שנקרא על שמו של העיתונאי לשעבר בן-ציון ציטרין. אלא שלדברי נגבי, גם החיסיון הזה חל רק על המקור עצמו, ולא על מסמכים, גם אם המסמכים מובילים לחשיפת זהות המקור. בנוסף, לבית המשפט נתון תמיד שיקול דעת אם לאלץ את העיתונאי לחשוף את המקור, או לאפשר לרשויות החקירה לעיין במסמכים, כמו פלט שיחות של עיתונאי, שיביאו בהכרח לחשיפת המקור.

"הדבר הכי חמור", אומר נגבי, "שהיום יש אמצעים שבזמן ציטרין לא היו קיימים, כמו הנושא של פלט שיחות שהפעילו נגד ליאורה גלט-ברקוביץ', והאזנות סתר כמובן. למה רוצים להביא אותנו? איך עיתונאי חוקר יחשוף מעשה שחיתות או מחדל מסוכן? נניח, שאדם שמכהן בתפקיד רגיש חלה באלצהיימר, והוא לא מתפקד וכתוצאה מזה המדינה בסכנה. חשוב שהציבור יידע את זה. היום, החוק אומר, הדרך היחידה שעיתונאי יכול להוציא את זה היא דרך הדובר. הרי דובר לעולם לא יוציא את ההודעה הזו. כשבא יועץ משפטי ואומר שהוא תומך בגישה הזו, זה פשוט מעורר בי חלחלה".

"היום אין לנו עיתונאים"

נגבי אמביוולנטי לגבי העיתונאים החדשים: "מצד אחד אני כועס עליהם, מצד שני, אני אומר לעצמי באיזו זכות אני כועס עליהם"

קשה להישאר אופטימי באשר למצבה של העיתונות בישראל, ועוד פחות מזה באשר לעתידם של העיתונאים, בעקבות שיחה עם נגבי. "עיתונאים נשענים יותר ויותר על יחצ"נים, דוברים", הוא אומר, "השאלה היא איך אתה מגדיר בכלל עיתונאי. אני חושב שפשוט אין לנו היום עיתונאים. מה שגרם לי להיכנס לעיתונות הייתה דמותו של העיתונאי האמריקני אד מורו. אני הייתי בארה"ב בתור ילד, כי אבי (זאב קצנלסון, שהיה שופט בבית הדין לעבודה, י"י) עשה דוקטורט בהארוורד בשנות השישים, ושם למדתי את הסיפור שלו עם המלחמה במקרתיזם".

העיתונות היום נראית רחוקה מאוד משם.

"ברור. אני רואה את זה לצערי, כי אני מלמד תקשורת הרבה שנים, ואני יודע מי בא למקצוע. זה נובע גם מכך שהיום העיתונות הפכה להיות עסק, לא רק במובן של לא להפסיד כסף, אלא מחפשים את הדבר המהיר והקל, וזה קשור גם לתנאי העבודה של העיתונאי. מצד אחד, אני כועס עליהם, מצד שני, אני אומר לעצמי באיזו זכות אני כועס עליהם. מטילים על הבן-אדם לעשות מיליון דברים במשכורת רעב. יכול להיות שהוא צריך גם למלצר בערב כדי להשלים את הכנסתו.

"אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שהטרגדיה של העיתונות היום היא שאם עיתונאי יפרסם ידיעה חסרת שחר לא בטוח שיקרה לו משהו, הוא יכול להמשיך כרגיל ואולי אפילו יתקדם. לעומת זאת, אם לא תהיה לו ידיעה שיש למתחרה שלו אז הוא יפוטר למחרת. בתנאים האלה לעיתונאי חשוב יותר לפרסם מהר מאשר לפרסם נכון".