מרגש כמו עמלת שורה

לאומי חגג 50 שנות מסחר בבורסה ומנכ"לית חדשה. קשה לומר שהיה מסעיר > דרור פויר

יום שני, תשע וחצי בבוקר, מרכז המבקרים של הבורסה לניירות ערך בתל אביב. האירוע: טקס פתיחת המסחר לרגל 50 שנות מסחר בבורסה ו-110 שנים להקמת בנק לאומי. ואם זה נשמע כמו האירוע הכי משעמם בעולם זה רק בגלל העובדה שזהו אכן האירוע הכי משעמם בעולם. אז מה אני עושה פה? ערב קודם הכריזו בבנק לאומי שרקפת רוסק-עמינח היא המנכ"לית החדשה של לאומי ושזו אמורה להיות הופעתה הפומבית הראשונה. אז אני פה, כמו רבים מעמיתיי מכלי התקשורת הכלכלית. תזמון זה הכול בחיים.

יש כיבוד קל. קפה, מאפים, פירות חתוכים. יש גם לא מעט אנשים מכובדים מהנהלת הבנק, בחליפות עם תגי שם, שמנהלים שיחות שקטות. שמעתי שאתה בקבוצת רכישה באוזבקיסטן, שואל גבר אשכנזי מבוגר א' את גבר אשכנזי מבוגר ב', שווה להישאר שם? אני שואל בשביל חבר, מבהיר השואל, והעונה מהנהן בכובד ראש: שווה בהחלט. מאוחר יותר אני מחפש "קבוצת רכישה באוזבקיסטן" בגוגל, ומוצא שם תקציר אמנה בין ישראל לבין אוזבקיסטן בדבר "מניעת מסי כפל ומניעת התחמקות מתשלום מסים". יודעים מה עוד מצאתי שם? שמי שחתום על האמנה הנ"ל הוא משרד רואי החשבון שטיינמץ-עמינח - בעלה של המנכ"לית החדשה של הבנק. כל קשר הוא על אחריותכם בלבד.

אני לוקח כוס מיץ תפוזים ונשען על שולחן, מבחין בשועים כמו גבי לסט, דוד ברודט ואריק שטיינברג. האווירה מנומנמת עד קטטונית, עד שנכנסת המנכ"לית החדשה בחליפה אפורה. הצלמים עטים עליה והכתבים ממטירים עליה שאלות - חבל רק שאף אחד לא שואל על התוכנית לקצץ 800 משרות בבנק בתוך שלוש שנים - אבל היא מסרבת לענות. הבוס שלי אוסר עליי, היא אומרת, ומתכוונת לאבירם כהן, דובר הבנק. מפניה של רוסק-עמינח לא מש החיוך, שנראה כאילו מישהו הדביק אותו עליה. גם אני ניגש אליה ומנסה את מזלי בשאלה: כלקוח של לאומי, איך ישפיע עליי המינוי שלך? אני לא מדברת עד שהמינוי ייכנס לתוקף, אומרת רר"ע, ופונה לסדרת הסתודדויות והתנשקויות ארוכה. אני כבר יודע לבד מה התשובה: אפס השפעה. מנכ"לית באה, מנכ"לית הולכת, ועמלת השורה לעולם נשארת.

אני עוקב אחריה במבטי. נדמה שלפעמים היא לא כל-כך מוצאת את עצמה, בודקת תדיר את ההודעות בסלולרי, שמה את התיק על הכתף, מורידה את התיק מהכתף. לעתים היא פתאום עומדת לבד לדקה ארוכה, ממשיכה לחייך את אותו חיוך.

התחושה האישית של מר פויר

עוברות כמה דקות ומגיעה גליה מאור, אשת האתמול. היא ורר"ע מתחבקות, אבל שוד ושבר - צלמי הטלוויזיה לא תפסו את החיבוק. אפשר שתתחבקו עוד פעם, הם מפצירים בשתי הנשים, שמסרבות בהתחלה אבל בסוף נעתרות למין רבע חיבוק מאולתר שנראה ספונטני כמו התפרצות זעם של מתן וילנאי. להבדיל ממחליפתה, מאור דווקא שמחה מאוד להתראיין ארוכות. היא קוראת לדוד ברודט "מורי ורבי", וכמוה עוד שתיים או שלוש נשים שלא זיהיתי. קשה לא להתרשם מהדמיון החיצוני בין מאור לרר"ע, מהתסרוקת ועד לשפת הגוף. האחרונה אמנם צעירה מהראשונה, אבל נדמה ששנים רבות של עבודה משותפת עושות את שלהן.

הזמן עובר כל-כך לאט עד שנראה שהוא הולך אחורה. מתישהו מגיע שלב הנאומים והברכות. אני עומד ליד מאור ורוסק-עמינח. סם ברונפלד, יו"ר הבורסה ואיש חביב להפליא, נושא נאום קצר ודי מוזר על מושג הזמן, על התזמון ועל יום חגו של בל"ל. הוא מתבדח בגמלוניות וכולם צוחקים. אחר כך הוא מזמין את מאור, את רר"ע ואת אסתר לבנון, מנכ"לית הבורסה, לטקס פתיחת המסחר, שזה בעצם ללחוץ על מין כפתור שכזה, שהדבר היחיד שהוא מפעיל זו שקופית המכריזה על פתיחת המסחר. מדובר בטקס ריק מתוכן, שהרי המסחר כבר התחיל חמש דקות קודם, אבל מה זה משנה. אמרו ללחוץ, אז לוחצים. בואי תעמדי באמצע, אומר ברונפלד לרר"ע, והחמישה לוחצים יחד על הכפתור.

אחר כך דוד ברודט נושא גם הוא נאום קצר, שגם הוא עוסק בזמן ובתזמון. הוא אומר שחילופי מנכ"לים בלאומי זה אירוע לאומי. הוא אומר שקיומו של בנק לאומי הוא קיומה של מדינת ישראל. הוא מתאר את חילופי הגברי - האם אפשר לומר "חילופי נשי"? תמהתני - כמין מירוץ שליחים היסטורי שהתחיל לפני 110 שנים עם הרצל, שייסד את הבנק כזרוע הפיננסית של המפעל הציוני. הציונות לא יכלה להתקיים בלי מכשיר פיננסי, הוא אומר, ומספר על הרוד שואו שעשה הרצל, על התנגדות היהודים העשירים אז - הברון רוטשילד והברון הירש - לבנק יהודי, וכך הלאה.

טוב, בסוף גם זה נגמר. אתם יכולים לחזור לעבודה, מכריז ברונפלד לקול צחוקם של הנוכחים, שממאנים להתפזר ומעדיפים להמשיך את הסמול טוק ולנשנש עוד קצת מהמאפים. אני מציץ בשעון הגדול שעל הקיר - אנחנו פה לא יותר משלושים דקות. זמן הוא אכן דבר יחסי.

ליד צלחת הפירות אני תופס את דוד ברודט ושואל אותו את השאלה שהמנכ"לית לא ענתה עליה - איך ישפיע עליי המינוי. מה ז'תומרת, אומר ברודט, מנכ"ל קובע את מדיניות הבנק והמדיניות הזו משפיעה על כולם. אבל זה הרי לא ממש נכון, אני אומר לו, בדרך כלל היא משפיעה על שכבה דקה מאוד של אנשים. ברודט מדבר איתי על חשיבותה של ההמשכיות, ואני מדבר איתו על זה שהגדילו לי את המסגרת ועל תחושת האפסיות של הלקוח הקטן. תראה, אומר ברודט, אני לא יודע לגבי התחושה של מר פויר, אבל זה לא באמת משנה. טוב לדעת, אני אומר לו. וברודט אומר שאני תמים ושהוא מכיר את השאלות התמימות האלה ושהן אף פעם לא באמת תמימות. אנחנו נפרדים כידידים.

חלק מהאנשים עוזבים את המקום, וחלקם מתעקשים להישאר עד אחרון הקרואסונים. צוותי הצילום מקפלים את הציוד, מאוכזבים משהו, ואני מקפל את המחברת שלי, תוחב אותה לכיס האחורי, יורד למטה ועולה על האופניים.