סמכות בפס רחב

כאן, שם ובכל מקום: ביהמ"ש העליון קובע, כי תביעה בגין פרסום לשון הרע באינטרנט ניתן להגיש בבית-משפט בכל מחוז שיפוט בישראל

מטרתה של הגשת תביעה לבית המשפט היא, בדרך כלל, עמידה על זכויות שנפגעו, שלא כדין. התובע מצפה מבית המשפט למנוע פגיעה זו מצד הנתבע, לתקן את העוול, שהלה גרם לו, או לפצותו בגין נזקים, שהנתבע הסב לו, שלא כדין. יש תובעים שזו אינה המטרה היחידה, העומדת לנגד עיניהם בעת הגשת התביעה. אלה מבקשים להרע לנתבע, באמצעות הגשת התביעה נגדו, לנקום בו על שפגע, למרר את חייו.

הדרכים לכך שונות: "טרטורו" של הנתבע, במסגרת הליך התביעה. הגשת בקשות שונות ומשונות, עמידה על קוצו של יוד וכו'. יש תובעים, שלו הדין היה מאפשר להם זאת, היו מגישים את התביעה בבית-משפט, הממוקם הרחק ממקום מגוריו ועבודתו של הנתבע. אם זה מתגורר, דרך קבע, במטולה, הם היו מגישים את התביעה באילת. כך גם אם הם-עצמם מתגוררים בצפון הארץ. העיקר להקשות על הנתבע ולגרום לו טרדה ואי-נוחות גדולות ככל האפשר. מדינת ישראל אינה כה רחבת ידיים. ובכל זאת. מטרד.

הדין הישראלי מגביל את היכולת להגיש תביעה במחוז כזה או אחר. המחוז שבו תוגש התביעה צריך להיות קשור, באופן כזה או אחר, בתביעה או בבעלי הדין בה. עניין של סמכות מקומית. ככל שאין המדובר בתובענה, העוסקת במקרקעין, על התובע להגישה בבית-משפט, שבאזור שיפוטו מצוי אחד מחמשת אלה (לפי העניין): מקום מגוריו או עסקו של הנתבע; מקום יצירת ההתחייבות, נשוא התביעה; המקום שנועד לקיום ההתחייבות, שבגינה תובעים; מקום המסירה של הנכס, נשוא התביעה; או מקום המעשה או המחדל, שבשלו תובעים. כך יוצר הדין הישראלי קשר בין נושא התביעה לבין האזור, שבו היא תידון, ומונע הגשת תביעות במחוזות לא להן (ולא לבעלי הדין). כך הוא מונע הטרדה לשם הטרדה של הנתבע.

סוף להתלבטויות

ולאן תוגש, אם כן, תביעת לשון הרע? על-פי המפורט למעלה מכאן, ניתן להגישה לבית משפט, שבאזור שיפוטו מצוי אחד משני אלה: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, שפרסם את לשון הרע, או המקום שבו הוא פרסם את דברי לשון הרע, שבגינם מוגשת התביעה.

כך, למשל, ככל שדברי לשון הרע, נשוא התביעה, התפרסמו על-ידי הנתבע, המתגורר בטבריה, בשיחה, שהוא ניהל עם חבריו, בבית קפה בתל-אביב, ניתן להגיש את התביעה לאחד מבתי המשפט, שטבריה ותל-אביב מצויות בתחומי השיפוט שלהם. הבחירה בין אלה היא בידיו של התובע.

ומה אם דברי לשון הרע פורסמו בעיתון, שתפוצתו בכל רחבי הארץ? לפני שנים נקבע, כי את התביעה רשאי התובע להגיש לכל בית-משפט, שבמחוז שיפוטו הופץ העיתון. כך מאחר שמקום המעשה שבגינו תובעים - מקום הפרסום של דברי לשון הרע - הוא בכל רחבי הארץ, בכל מקום, שבו הופץ העיתון ושבו ניתן היה לקרוא את האמור בו.

אף שאותו היגיון חל גם על הגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע באינטרנט, היו שופטים, שסברו שהדין שונה. אלה אפשרו הגשת תביעה בגין לשון הרע, שפורסמה באינטרנט, רק לבית-משפט, שבמחוז שיפוטו מתגורר הנתבע או שבמחוז שיפוטו מצוי מקום עסקו. כך כאשר התביעה הוגשה נגד אתר אינטרנט כלשהו, התעקשו שופטים אלה, כי את התביעה ניתן להגיש רק לבית-משפט שבאזור שיפוטו מצויים משרדי האתר.

סוף סוף הגיעה הסוגיה לבית המשפט העליון. סוף סוף נקרתה בדרכו הזדמנות לומר את דברו. סוף פסוק להתלבטויות ולפסיקות הסותרות של בתי המשפט השונים. אמור מעתה: תביעת לשון הרע, בגין דברים, שפורסמו ברשת האינטרנט, ניתן להגיש לכל בית-משפט בישראל, על-פי בחירת התובע-הנפגע.

שמחה יעקובוביץ והחברה "אסושיאייטד פרודיוסרס לימיטד" הגישו, לבית המשפט המחוזי במרכז (הממוקם בפתח תקווה) תביעת לשון הרע נגד יוסף (ג'ו) אדוארד זיס. בתביעתם טענו, כי זיס פרסם אודותיהם, בין היתר באמצעות אתרי אינטרנט שונים, דברי לשון הרע, שנועדו להרע ולהזיק להם. זיס טען כי את התביעה יש להעביר לבית המשפט המחוזי בירושלים, וזאת מאחר, שבאזור שיפוטו הוא מתגורר. הוא הוסיף והטעים, כי מאחר שהפרסומים לא נעשו במקום ספציפי בישראל, הסמכות לדון בתביעה בקשר אליהם היא לבית-משפט בירושלים, כפי הדין בנוגע לתובענה, שאין לה מקום שיפוט מתאים.

שופט בית המשפט המחוזי במרכז, יעקב שיינמן, ראה את הדברים עין בעין עם זיס, והורה על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. כך הוא עשה הן לאור זאת שזיס מתגורר בירושלים, והן לאור זאת, שלדבריו, המקום ממנו הופצו דברי לשון הרע, המהווים בסיס לתביעה, הוא ירושלים.

פרקליטיהם של התובעים, עו"ד יוסי עבאדי וציפי וייס, הגישו בשמם, לבית המשפט העליון, בקשת רשות לערער על החלטתו של שיינמן. הזדמנות לקביעת הלכה מחייבת.

הבקשה באה בפני שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור. זו ראתה להעניק לתובעים רשות לערער על ההחלטה ואף קיבלה את ערעורם.

היא לא חלקה על כך, שלבית המשפט בירושלים סמכות מקומית לדון בתביעה. שהרי מקום מגוריו של זיס-הנתבע מצוי בירושלים. אלא שכזכור, ככל שמקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים מצוי באזור שיפוטו של בית-משפט נוסף, הבחירה היא בידי התובע היכן יגיש את תביעתו.

"מקובלת עליי עמדת המבקשים", חרצה נאור. "המעשה שבשלו הם תובעים הוא הפצת מאמרים המהווים, לטענתם, לשון הרע, באינטרנט", הטעימה. "אינני מקבלת את עמדת המשיב, לפיה יש לבחון למי יועד הפרסום הפוגעני. בתביעות לשון הרע, המבוססות על פגיעה בשמו של התובע וביזויו, אין ולא חייב להיות יעד ספציפי לפרסום. מהפן המעשי, גם אם כוונו הדברים להזיק לתובע אצל אדם מסוים או רשות מסוימת - עצם פרסומם ברבים פוגע או עלול לפגוע בשמו הטוב אצל כולי עלמא".

נאור הוסיפה וקבעה: "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז מרכז".

לצד ההיגיון הפשוט של הדברים, ראתה נאור להקיש מן ההלכה, שיצאה מבית המשפט העליון, לפני שנים, כאמור, בעניין דברי לשון הרע, שפורסמו בעיתונות הכתובה. "כפי ש... בית משפט קונה סמכות משום שגם במחוז שיפוטו הופץ העיתון ובו הפרסום שבבסיס התביעה, כך גם בענייננו - בית המשפט במחוז מרכז קונה סמכות לדון בתביעה משום שגם במקום מושבו בוצע הפרסום באינטרנט", סיכמה נאור.

בשולי פסק-דינה היא ראתה להוסיף ולהעיר: "בתי המשפט אינם מייחסים משמעות מופרזת כיום לשאלת הסמכות המקומית, בשים לב לממדיה של מדינת ישראל, ולפיכך למרחק הקטן באופן יחסי בין מחוזות השיפוט השונים. חבל שהמשיב עשה 'עניין' משאלת הסמכות המקומית".

את מורת-רוחה מהתנהלותו של זיס (שיוצג בידי עו"ד יהונתן צבי) היא ביטאה בכך שלצד קבלת הערעור, היא חייבה אותו לשלם לתובעים שכר-טרחת עורך-דין בשיעור 30 אלף שקלים. סכום גבוה בהתחשב במהות הסוגיה ובמידת מורכבותה (רע"א 530/12).

הכותב הנו עורך-דין, המתמחה בתביעות לשון הרע