נתפסו בכלכלתם

הג'קוזי של פלד, הפולנים של בינו, הדנ"א של משפחת גיל, ההיעלמות של קובי אלכסנדר. 30 מבוכות כלכליות שחיסלו קריירות והעלימו מיליונים, משנות השישים ועד היום > איתמר לוין ושלומית לן

1. אפרים מרגלית / עורך ראשי

במערכון בלתי נשכח על שודד בנק מתאר בומבה צור כיצד שותפו לשוד אמר כל העת שהכספים הם "עבור משפחות נזקקות". אילו משפחות?, תהה השופט, וצור השיב: "המשפחה שלו". את אותם הדברים יכול היה לומר אפרים מרגלית, מנהל קרן-היסוד בצרפת בשנים 1954-1961, כאשר גייס תרומות למען יהודי ישראל.

מרגלית מעל בצורה שיטתית בכספי הקרן, ובסך-הכול שלשל לכיסו 831 אלף פרנק. הוא הודה שנטל את הכספים, אך טען שהכול היה חוקי: הכסף, אמר, הגיע לו תמורת עבודתו כעורך הירחון "ידידות ישראל-צרפת". השופט בנימין הלוי לא קנה את ההסבר המוזר הזה, הרשיע את מרגלית ב-70 מתוך 78 סעיפי האישום נגדו, וכינה את מעשיו "שחיתות ללא תקדים".

לפני מתן גזר-הדין טען מרגלית כי אינו יכול להחזיר את הכסף, משום שהפסיד אותו במשחקי קלפים; גם לכך לא האמין הלוי, שגזר על מרגלית את אחד העונשים החמורים ביותר אי-פעם בישראל בעבירות צווארון לבן: 15 שנות מאסר.

2. יוסף אפשטיין / מבנק לבנק

יוסף אפשטיין היה כנראה היחיד בהיסטוריה, ודאי הישראלית, שגם גנב וגם שדד בנק. אפשטיין, בנקאי יליד דרום-אפריקה, השתלט בשנת 1966 על בנק פויכטוונגר, שנחשב עד אז לבנק סולידי ומכובד. מטרתו של אפשטיין הייתה פשוטה: למצוא מימון זול וזמין לעסקי הנדל"ן שלו, שנקלעו באותה שנה לצרות בשל המיתון הכבד בארץ. בסך-הכול הוא משך מהבנק 17 מיליון דולר - כ-100 מיליון דולר בערכים של היום - תוך ניצול היעדר כל תקנות בדבר עסקות עם בעלי-עניין. כאשר סירב המנכ"ל אהרון קמחי לשתף פעולה במעשים אלה, הוא הודח, ובמקומו מונה רענן אמיר בן ה-32.

עד מהרה התברר לשניים שאפילו לבנק פויכטוונגר אין מספיק כסף בשביל עסקיו הכושלים של אפשטיין. לכן השתלט הבנק על בנק אלרן, עוד מוסד ותיק ומכובד, שלפי השמועה היו ברשותו "קרנות פנימיות" של 7 מיליון דולר. אלא שבפועל התברר שהסכומים קטנים יותר, ושהעובדים אינם מוכנים לשתף פעולה במעשי הגניבה.

בנק פויכטוונגר, שבעקבות רכישת אלרן הפך לרביעי בגודלו במדינה, נקלע לקשיי נזילות חמורים. הללו התגלו בביקורת של בנק ישראל, ובינואר 1967 הודחו ההנהלות, והניהול עבר לידי הבנק המרכזי. בסופו של דבר נמכר בנק פויכטוונגר לבנק לאומי ולבנק פועלי אגודת ישראל.

אפשטיין נדון לשש שנות מאסר על גניבת ניירות-ערך של לקוחות הבנק, ואילו אמיר נדון לארבע שנים אך שוחרר לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. ב-1974, לאחר שחרורו, חזר אפשטיין לבנקאות, אך מכיוון מאוד בלתי שגרתי: הוא הקים כנופיה שפרצה למרתף הכספות של בנק ברקליס-דיסקונט ברמת-גן, וגנבה תכולה במאות-אלפי דולרים. הכנופיה נתפסה, ואפשטיין נשלח שוב לכלא. לאחר שחרורו עזב את הארץ והחל לעבוד בחברת נדל"ן בלונדון.

3. יצחק שובינסקי / נסיעת מבחן

פרשת אוטוקרס והמנכ"ל יצחק שובינסקי הייתה סופו של חלום על ייצור מכונית תוצרת ישראל - טריומף, כרמל, דוכס וכמובן סוסיתא. טוב, לא בדיוק תוצרת ישראל, אלא עם כמה חלקים מיובאים (בלשונו של אפרים קישון: "הכול מגיע מאנגליה חוץ מההגה, ובאמת יש איתו בעיות, אבל הציבור מוכן לקנות את האוטו בלי ההגה). אבל האי-סדרים - כולם תוצרת כחול-לבן.

אוטוקרס הוקמה בטירת-הכרמל כחברה משותפת לקונצרן כור הכול-יכול של אז ולחברת המכוניות הבריטית ליילנד. בסוף שנות ה-60 נקלעה החברה לקשיים, כאשר כל שותף מאשים את משנהו, וההנהלה מאשימה את הממשלה. הכול כרגיל, מלבד חשיפת ההטבות שקיבלו שובינסקי, חבריו להנהלה ושורה ארוכה של עובדי מדינה.

שמואל תמיר, אז חבר-כנסת מטעם המרכז החופשי, חשף את הפרשה מעל דוכן הכנסת, ובניצוחו ערכה ועדת הכלכלה חקירה של ממש - היחידה בתולדות הבית שהזכירה את חקירות הסנאט האמריקני. כך התגלה כי שובינסקי משך 300 אלף לירות כדיבידנד אף שלחברה היו גירעונות של מיליוני שקלים; עשרת בכירי החברה קיבלו מענקים ופיצויים בלא ניכוי מס במקור; רישומים מטעים הוכנסו למאזן; בכירים בחברה קיבלו הלוואות-עתק; והעיקר: שורה של עובדי מדינה קיבלו מכוניות בהנחה ניכרת על-מנת לקדם את ענייניה של החברה.

בסופו של דבר התגבשה רשימה זו לכתב-אישום נגד שובינסקי, שהואשם ב-13 מקרים של מתן שוחד. אלא שלאחר משפט בן שלוש שנים הוא זוכה בנובמבר 1974 - מחוסר ראיות או מחמת הספק. מקבלי טובות-ההנאה ספגו ביקורת קשה מבית-המשפט, אך איש מהם לא הועמד לדין. שובינסקי דיבר על שיקום עסקיו, אך נעלם מהעין הציבורית עד למותו ב-1981.

4. יהושע בן-ציון / בנק הטבות

בשיירה הארוכה של המועלים בכספי חברותיהם, ליהושע בן-ציון שמורה זכות ראשונים. בן-ציון, יליד 1925, מונה ב-1960 למנכ"ל בנק א"י-בריטניה שהיה בשליטת חותנו, נחום ויליאמס. בתחילת שנות ה-70 היה זה הבנק הרביעי בגודלו בישראל ואחד מ-400 הבנקים הגדולים בעולם.

ב-1974 התמוטט הבנק הגרמני הרשטאט, והתמוטטותו גררה פניקה בשוקי הכספים באירופה. משקיעים החלו למשוך את כספיהם מבנקים קטנים ובינוניים, על-מנת להעבירם לבנקים גדולים ומבוססים. מבנק א"י-בריטניה נמשכו בבת-אחת 13 מיליון דולר, והוא נקלע לקשיי נזילות. בן-ציון ביקש סיוע חירום מבנק ישראל. הנגיד אז, משה זנבר, בדק ומצא שפיקדונות ב-47 מיליון דולר רשומים על-שם הבנק בשני בנקים שווייצריים - פולקס בנק וקרדיט סוויס. זנבר שאל מדוע לא יימשכו כספים אלה, ובן-ציון השיב בתירוצים, שעוררו תחילה תמיהה ולאחר מכן חשד.

בן-ציון נעצר ביולי אותה שנה. החוקר, נורמן פייט, גילה בביתו הררי מסמכים שמהם עלתה התמונה: הכסף נמשך מהבנק בארץ, הועבר לשני הבנקים בשווייץ, ומשם עשה את דרכו לחשבונות של משפחת וויליאמס בוואדוז. החקירה העלתה כי משפחת וויליאמס הייתה מעורבת בעסקות עתידיות בשוק הסחורות, הפסידה הון-עתק, ושלחה את החתן לכסות את החור מכספי הבנק שניהל.

בית-המשפט הזדעזע ושלח את בן-ציון ל-12 שנות מאסר, ובית-המשפט העליון דחה את ערעורו והטיל עליו קנס בסך 25 מיליון לירות. בספטמבר 1977 קיבל חנינה בשל מצב בריאותו הקשה. על הבקשה לחנינה היה חתום מנחם בגין, שר המשפטים דאז. את הקנס לא שילם, כיוון שהוכרז כפושט-רגל. בגין נפטר מאז, אולם בן-ציון עדיין נראה לפעמים מהלך ברחובות תל-אביב.

5. אשר ידלין / מקרקעין רומנטי

פרשות הצווארון הלבן במחצית הראשונה של שנות ה-70, יחד עם ההלם שגרמה מלחמת יום הכיפורים, היו בין הגורמים המרכזיים למהפך של 1977. בין פרשות אלה שמור מקום מיוחד לפרשת ידלין, אשר הביאה לכך שהמיועד לנגיד בנק ישראל מצא את עצמו בבית-הכלא.

ידלין נולד ב-1923, והיה אחד מנסיכיה של תנועת העבודה הכול-יכולה. הוא נשא לאישה את דליה, בתו של מפקד ההגנה אליהו גולומב, וכך נעשה גם לקרוב משפחתם של משה שרת ודוד הכהן. עד גיל 39 הספיק ידלין לשמש כמנהל מחלקת ההסברה של מפא"י, מזכיר חברת העובדים ומנכ"ל קופת-חולים הכללית. במציאות של אותן שנים, ידלין היה אחד האנשים החזקים ביותר במשק הישראלי. הוא היה עתיד להפוך לחזק עוד יותר, כאשר בספטמבר 1976 החליטה הממשלה למנותו לנגיד בנק ישראל, אף שהשכלתו הייתה בתחום מדעי החברה ולא בכלכלה.

אלא שמידע מודיעיני שהגיע למשטרה הביא לפתיחת חקירה של יאח"ה. ידלין, כבר בחקירתו הראשונה, חשף את קשריו הרומנטיים עם חוה ארליכמן. בהמשך דיבר על עסקות המקרקעין שביצע עם ארליכמן תמורת טובות-הנאה כספיות, ולמעשה הודה בקבלת שוחד. אלא שהודאה זו לא נרשמה ולא הוקלטה, דבר שחייב את בנימין זיגל ואנשיו לבנות את בניין הראיות מן המסד.

ידלין נעצר באוקטובר 1976, הודה בחלק מהאשמות במסגרת עסקת-טיעון, וטען במשפט כי הכסף שקיבל לא היה שוחד אישי אלא נועד למפלגת העבודה. השופטת הדסה בן-עתו דחתה טענה זו. ידלין נידון לחמש שנות מאסר בפועל, ושוחרר ב-1981.

6. אברהם עופר / קורבן המפלגה

בסיפור הזה מככבות שתי דמויות חיות ומרכזיות (אהוד אולמרט ואהרן ברק), ושתיים שמצאו את מותן בירייה (אברהם עופר ויצחק רבין). ב-3 בינואר 1977 נמצאה במכונית שרד בחוף תל-ברוך גופתו הירויה של אחד מעמודי-התווך של הממסד המפא"יניקי, שר השיכון דאז אברהם עופר. במכתב שהותיר נכתב: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עליי עלילות ומתעללים בי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, ושהכול הן עלילות-שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר".

זה היה סופו של השבוע הקשה בחייו של עופר, שהחל כאשר עלה לדוכן הנואמים בכנסת ח"כ צעיר ונמרץ מהליכוד, אופוזיציה נחרצת למה שנתפס כ"שחיתות המפא"יניקית". חבר-הכנסת היה אהוד אולמרט, והוא ביקש למסור הודעה: "קיבלתי מידע שבמשטרת ישראל סבורים כי יש להם חומר די הצורך כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד שר השיכון אברהם עופר". "הוא ביקש פופולריות זולה על-חשבון הדם של אבי", אמר בעבר עו"ד דן עופר.

עופר פנה אז למי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, וביקש ממנו שיורה על הפסקת החקירה נגדו או - הגרסאות סותרות בעניין הזה - להוציא הודעת-ביניים הקובעת את חפותו. ברק סירב. ראש-הממשלה דאז, יצחק רבין, מעולם לא סלח על כך לברק, וכמובן גם לא על פרשת חשבון הדולרים. ב"פנקס שירות" כתב כי בפרשת עופר התערער אמונו בברק, ש"שואף לרצות את הרחוב ונכנע להלכי-רוח המוניים".

החשדות נגד עופר מעולם לא הוכחו, התיק נסגר עם התאבדותו, אבל החשד היה שבהיותו מנכ"ל חברת הבנייה שיכון עובדים היה מעורב במעשי שחיתות, או קבלת שוחד, בעבור מפא"י. הוא נתפס בציבור כקורבן שהופקר על-ידי מפלגתו, וזכה מאוחר יותר לרה-הביליטציה ורחובות נקראו על-שמו. אולם מותו היה חלק מתום עידן, ובבחירות אותה שנה עלה לראשונה הליכוד לשלטון.

7. לאה רבין / חשבון, בבקשה

ב-15 במארס 1977 פרסם העיתונאי דן מרגלית, אז שליח "הארץ" בארצות-הברית, כי ליצחק רבין, ראש-הממשלה, ולאשתו לאה, נשאר חשבון דולרים בבנק נשיונל מתקופת שליחותם הדיפלומטית בוושינגטון. החזקת חשבון כזה הייתה אסורה באותה תקופה, והפרשה נפלה על קרקע דשנה של אווירה קשה נגד מפא"י, מפלגת השלטון מקום המדינה ועד אותם ימים. 23 אלף הדולרים, עבירה מינורית יחסית, הדהדו יותר מחשדות בנוגע למיליוני דולרים של ראשי-ממשלה עתידיים.

התברר כי לאה היא ששכחה את דבר קיום החשבון, וכי על אף שהחשבון היה משותף, יצחק לא ידע על קיומו. אולם הוא, באקט שהעניק לו הילה של אצילות-נפש, לקח אחריות והתפטר. כתב-אישום בפרשה הוגש רק נגדה, והסתיים בקנס של כמה אלפי דולרים.

לא כולם מקבלים את הפרשנות ההירואית הזאת: יש הסבורים שיותר משהייתה זו אצילות-נפש, היה דיל לא כתוב בין היועץ המשפטי דאז, אהרן ברק, לבין רבין, שלפיו אם יתפטר לא יוגש נגדו כתב-אישום. רבין התפטר, הליכוד עלה לשלטון. לאה רבין נטרה שנים למרגלית על הפרשה.

8. אהרן אבוחצירא / אשרי המקורב

בין המשתמשים הקולניים ביותר בטיעוני רדיפה עדתית כדי לכסות על השחיתות שלו, היה אהרן אבוחצירא. אבוחצירא היה אחיינו של הבבא סאלי, הנערץ ברבניה של יהדות מרוקו. דרכו הפוליטית הייתה מהירה: ב-1972 נבחר לראש עיריית רמלה, ושנה לאחר מכן נכנס לכנסת. לאחר המהפך של 1977 שימש אבוחצירא כשר הדתות, ואז החלו הפרשות הפליליות שנקשרו בשמו.

באוגוסט 1980 הועלה נגדו לראשונה החשד למעשי שחיתות בתקופתו כראש עיריית רמלה, תפקיד שבו שימש עד מינויו לשר, ונשמעה טענה בדבר קבלת שוחד תמורת סיועו למוסדות תורניים מסוימים. תגובתו של אבוחצירא תישמע מוכרת: עשיתי מה שעושים כולם, אמר, ומתנכלים לי רק על רקע עדתי.

כתב-האישום הראשון נגד אבוחצירא הוגש בדצמבר 1980, אבל סתירות רבות בעדותו של עד המדינה ישראל גוטליב הביאו את השופטים לזכות את אבוחצירא מחמת הספק. יאח"ה, בראשותו של בנימין זיגל, הגישה לפרקליטות תיק נוסף נגד אבוחצירא, ובמרכזו קרן יצחק אבוחצירא. הייתה זו קרן שהוקמה על-שם אביו של השר, וקיבלה ממשרד הפנים 200 אלף לירות - שעל-פי החשד הלכו ברובן לאבוחצירא ולמקורביו. המשפט החל ביוני 1981, והסתיים במהירות. באפריל 1982 הרשיעה השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן את אבוחצירא, ודנה אותו למאסר על-תנאי. בית-המשפט העליון החמיר בעונשו, וגזר עליו שלושה חודשי עבודות שירות.

בין שני המשפטים, הספיק אבוחצירא לפרוש מהמפד"ל ולהקים את תמ"י (תנועת מורשת ישראל), בתמיכתו של המיליונר נסים גאון. לאחר הבחירות של 1981, וכאשר כתב-האישום נגדו תלוי ועומד, מונה אבוחצירא לשר העבודה ולשר הקליטה. לאחר הרשעתו התפטר מהממשלה, אך לא מהכנסת, שאליה חזר ב-1984 כנציג היחיד של סיעתו. ב-1987 עשה אבוחצירא קפיצה נוספת כאשר עבר לליכוד, ושמר על מושבו. ב-1992 ירד אבוחצירא מהמפה הפוליטית, אך "מורשתו" בהחלט ניכרה בש"ס.

9. יעקב מרידור ודני ברמן / ויהי אור

אחד הסיפורים המוזרים והתמוהים של תחילת שנות ה-80 היה המצאת האנרגיה של יעקב מרידור. מרידור, איש עסקים רציני, שותפו של מולה ברנר (אביו של דני ברנר מקמור) לעסקי הספנות הענפים שלו, מוותיקי האצ"ל ובכיר בליכוד, נפל בקסמה של המצאה מפוקפקת שהובאה בפניו. בכך הצליח לא רק לקבור את הקריירה הפוליטית שלו, אלא גם לגרום לכך שעד היום יוזכר שמו רק בהקשר הנלעג של "הנורה שבה ניסה מרידור להאיר את רמת-גן".

ב-28 ביוני 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, התראיין מרידור לרשתות הרדיו והודיע כי מדען העובד עמו המציא מתקן לייצור אנרגיה המבוסס על תהליך כימי, שיש לו יעילות בלתי רגילה. הוא הבטיח "מהפכה עולמית שעדיין לא ניתן לתפוס אותה. זה כאילו לקחת נורה רגילה של בית, ואת מאירה בנורה הזאת עיר שלמה כמו רמת-גן". המשפט השתבש בזיכרון הקולקטיבי, ונותר הרושם כאילו מרידור הבטיח נורה חזקה במיוחד.

לאחר הבחירות, כאשר מונה מרידור לשר הכלכלה, הוא הופיע במשדר מיוחד של הטלוויזיה, ושם הודיע כי המצאתו מסכנת את יצרני הנפט, שלא יישבו בשקט, ו"האווירונים כבר מלאים סוכנים, מרגלים ומרגלים תעשייתיים" מטעמם, שיבואו למנוע את יישומה של ההמצאה שתגדע את הענף מתחת לכוחם הכלכלי. מאוחר יותר נחשף כי הממציא, דני ברמן, הוא נוכל שהורשע, ומרידור הפך לשוטה הכפר. יוסי שריד, בנאום שהפיל את הכנסת מצחוק, השווה את מרידור למוישה ונטילטור.

לברמן היה עבר עשיר בהתחזות: בשנות ה-70 פנה לאוניברסיטת תל-אביב, וביקש ללמד בה בטענה שהוא מהנדס ודוקטור לאקוסטיקה. אחר-כך ניסה להתקבל כמרצה בחוג לקולנוע, ובמלחמת יום כיפור לבש מדי רב-סרן, כשדרגתו האמיתית הייתה רב"ט. זמן לא רב לפני שפנה למרידור, הורשע ונידון לקנס ולמאסר על-תנאי.

10. רם כספי ויגאל ארנון / הפגישה הלילית

איך נפלו שניים מבכירי עורכי-הדין בישראל בכזו שטות? קשה להבין גם היום, ממרחק של למעלה מ-20 שנה. אז נכון, רק רם כספי יצא מהפרשה עם הרשעה פלילית, ואילו יגאל ארנון זוכה, אך צלה של אותה פגישה ליווה את שניהם שנים ארוכות.

ביוני 1983 זומן שלמה עמר לשירות מילואים בלבנון, והיה אמור לבלות 29 יום בעיירה נבטייה. הוא לא אהב במיוחד את הרעיון, כמו רוב המילואימניקים, אבל לעמר היה יתרון גדול על פניהם: הוא שימש כיו"ר אגד, וככזה היו לו הרבה חברים והשפעה. חברים אלה הפגישו את עמר עם רב-סמל אלברט אזולאי, שקשריו עלו בהרבה על דרגתו הצנועה. אזולאי הצליח לשחרר במהירות את עמר, ובתמורה התקבל לעבודה באגד. לאחר שנבחר עמר לכנסת, פוטר אזולאי, והחליט לנקום בו תוך מסירת הסיפור ל"ידיעות אחרונות".

בינואר 1986 נפגש אזולאי עם כספי וארנון (ועם עוד כמה מעורבים) במשרדו של האחרון, במה שנודע לאחר מכן בכינוי "הפגישה הלילית". המשטרה טענה כי באותה פגישה נעשה ניסיון להביא את אזולאי לשנות את גרסתו - ובמילים אחרות: הדחת עד. ביעילות אופיינית למערכת המשפט, ניתן פסק-הדין בפרשה רק בדצמבר 1989. עמר, אזולאי, כספי וארנון, ושלושה נאשמים אחרים, הורשעו. עמר נידון לארבעה חודשי עבודות שירות, כספי לשמונה חודשי מאסר על-תנאי, וארנון נקנס אך זוכה בבית-המשפט העליון.

היו אלה עורכי-הדין הבכירים ביותר שהועמדו אי-פעם לדין בישראל. הפרשה נתפסה בחומרה יתרה גם משום שהיה מעורב בה חבר-כנסת, וגם משום שעורכי-הדין הואשמו בעבירות תוך כדי עבודתם המקצועית.

11. יורם ארידור / הכול בדולר

בביתו שברמת-אפעל, יורם ארידור ממשיך להיות משוכנע שהתודעה הציבורית לא עשתה עמו צדק, ושהוא קורבן "לעלילות שקרים ולשטיפת-מוח" אשר קברו את הקריירה הפוליטית שלו. הוא גם משוכנע שהתוכנית אשר חתמה את הגולל על הקריירה הזאת, הדולריזציה, הייתה תוכנית מצוינת שקיבלה יחסי-ציבור גרועים.

הימים היו ימי אינפלציה דוהרת. ארידור, שר אוצר שזכה לפופולריות גבוהה ב"ימי ארידור העליזים", כאשר הוריד ערב בחירות את המיסוי על יבוא מוצרי צריכה, נתקל פתאום ברוחות אחרות. אך הסתיימה הסערה סביב פרשת ויסות מניות הבנקים, וועדת בייסקי ניקתה אותו מאשמת השתתפות בה, מישהו קם והדליף את תוכנית-המגירה שלו למלחמה באינפלציה: הדולריזציה.

לפי התוכנית הזאת, מדינת ישראל הייתה אמורה לאמץ את הדולר, או להצמיד את השקל לדולר לפי שער קבוע. משמעותה של מדיניות כזאת הייתה הפסקה חדה של האינפלציה בצעד אלים אחד, במחיר ויתור על עצמאות מוניטרית וכפיפות למדיניות מוניטרית של ארצות-הברית, ולתנודות אפשריות בדולר.

כאשר נחשפה התוכנית נחשף ארידור לאמת ריאל-פוליטית נושנה: דווקא חבריו-שלו מהליכוד, וח"כים מהימין הקיצוני, יצאו נגדו בטענה שהוא מנסה לפגוע בסממן מובהק של מדינה לאומית עצמאית - המטבע שלה. הוא עצמו אמר, "כיוון שלאחר החשיפה הממשלה קיבלה רגליים קרות, והתמיכה שהובטחה לי נמוגה... חשבתי שאני צריך להתפטר".

12. יעקב לוינסון / אתגר פענוח

ירייה שהדהדה בדירה ברמת-גן בפברואר 1984 הביאה לסיומה הטרגי של אחת מפרשות הצווארון הלבן המסעירות ביותר שידעה ישראל. יעקב לוינסון, מנכ"ל חברת ההשקעות אמפל ולשעבר מנכ"ל בנק הפועלים, שם קץ לחייו. מכתב-ההתאבדות שלו צוטט שוב ושוב: "תם כוחי לשאת במסכת העלילות וההשפלה. מזה שנה שותים בחשאי את דמי טיפין-טיפין, וכעת בקילוחים... צר לי, אך טעם החיים סר ממני". לא פחות כותרות תפסה תגובתו חסרת-הרגישות של יצחק רבין: "איש-איש לגורלו".

מה באמת התרחש בפרשת לוינסון? מותו של האדם המרכזי קטע את חקירת הפרשה. בנק הפועלים, אמפל וחברת העובדים העדיפו שהשאלות המציקות לא יעלו שוב. גם לראשי מפלגת העבודה היה אינטרס בכך שהסודות ייקברו יחד עם לוינסון בקיבוץ צרעה. 23 שנים אחרי, עדיין רב הנסתר על הנגלה.

לוינסון היה מכוכבי המשק ההסתדרותי. בשנת 1970, והוא בן 38 בלבד, מונה ליו"ר דירקטוריון בנק הפועלים. לוינסון הוא שהפך את הבנק לשני בגודלו במדינה, והיה מיוזמי ויסות המניות הבנקאיות. ב-1974 הציע לו יצחק רבין את תיק האוצר, אך הוא סירב. ב-1980 הרחיב את פעילותו הפוליטית, ושנה לאחר מכן שוב דחה הצעה לקבל את תיק האוצר. הוא הוריד פרופיל, עזב את בנק הפועלים, והעתיק את פעילותו לחברת אמפל.

זמן קצר לאחר מכן החלו הפרסומים על אי-סדרים לכאורה בבנק הפועלים, בשנים שבהן שלט בו לוינסון ביד רמה. בין היתר, נטען כי הוא פעל להבטיח שהבנק ורכיבים מרכזיים אחרים של המשק ההסתדרותי לא יעברו לידי הליכוד, אם מפלגה זו תנצח בבחירות להסתדרות. במבט לאחור נראה כי לוינסון העביר כספים מהבנק לחברות אחרות שבשליטת ההסתדרות, על-מנת לממן שלמונים לצורך קבלת עבודות בחו"ל. בשום שלב לא נטען כי הוא נטל דבר-מה לכיסו. כאמור, אותה ירייה בודדת חיסלה את הסיכוי להגיע לחקר האמת.

13. יורם גיל / האריה השותק

סיפור יורם גיל הוא אולי ההוכחה לכך שהנטייה להרפתקנות פיננסית עוברת דרך הדנ"א. גיל הוא סוחר אלקטרוניקה שהתעשר כאשר עלה על הגל של הפחתת המיסוי על יבוא, כמעט רכש את דנות, אז החברה-האם של הבנק הבינלאומי, לאחר מכן נמלט לשווייץ, והגיע לארץ לאחר שהוצא נגדו צו-הסגרה. בנו, רועי גיל, הוביל את חברת גבור-ספורט - יחד עם שותפו איתן אלדר - שלפני שלוש שנים וחצי קרסה והותירה חובות ב-700-800 מיליון שקל.

ב-1984 ביצע גיל האב מהלך בורסאי מורכב, שכלל את רכישת השליטה בחברת הביטוח אריה ומכירה של מניות עץ לבוד שברשותו לאריה פיתוח, החברה-האם - שעד כה לא התעסקה כלל בתחום - במחיר שהוערך כגבוה מאוד. הרוח החיה השנייה בעסקה, אבינועם טוקטלי מאריה, הלך לעולמו לפני עשר שנים. אריה ביטוח התמוטטה, גיל נמלט לשווייץ כשהוא מותיר אחריו חובות כבדים, חזר לפני כשמונה שנים, והתיישב במשרדי גבור-ספורט, לייעץ לבן.

14. מיקי אלבין / היכן אתא

הישראלי הראשון שזכה לתואר אשף פיננסי היה מיקי אלבין. בשנות זוהרו היה מעורב בחברות הגדולות במשק, חבר-כבוד במילייה העסקי התל-אביבי. הוא היה בן יחיד שנולד בגיל מבוגר לגניה ולשמואל אלבין, בעלי חנות בגדים גדולה ברחוב אלנבי, וגדל במקום הנכון, ברחוב הוברמן בצפון תל-אביב, לצד משפחות המייסדים של עלית, ולצד משפחת חכמי מהביטוח ומשפחת עיני מייבוא המכוניות.

היו לו הקשרים הנכונים והחברים הנכונים, ביניהם יונתן זוכוביצקי, חתנו של המיליארדר שאול אייזנברג. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 ניהלו השניים את תיק ניירות-הערך של המיליארדר בישראל, אין-ספור עסקות, מהלכים והנפקות בשוק ההון. עם התמוטטות הבורסה בתל-אביב נקלעו עסקי אייזנברג לקשיים, ובמקביל התעורר חשדו של אייזנברג להיעלמם של עשרות-מיליוני דולרים.

ב-1985 הגיש ח"כ רן כהן תלונה למשטרה, בחשד שאלבין הריץ את מניות אתא ג' ותרם בכך להתמוטטות חברת הטקסטיל הוותיקה. אלבין זומן ליחידה לחקירות הונאה, שבראשה עמד אז ראובן קובנט. בשבת ה-3 באוגוסט אותה שנה, אחרי לילה בבית-המעצר ביפו, נמצאה גופתו על גגון מתחת לחלון שבחדר החקירות בקומה השלישית. שופט-חוקר קבע מאוחר יותר כי אלבין לא ניסה להתאבד, אלא לברוח.

במותו ציווה לנו את אלמנתו, גליה אלבין.

15. משה שטרן והדסה מונסה / חובת הדירקטור

עד לפרשת הבנק למסחר, היה בנק צפון אמריקה ה"כוכב" של הקריסה הבנקאית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. אך בניגוד לאתי אלון - פקידה בדרג בינוני, שתגיח שנים מאוחר יותר - היו המועלים בבנק זה האנשים הבכירים ביותר בו. המעילה התגלתה בבדיקה שגרתית של הפיקוח על הבנקים שנערכה באוגוסט 1985, אולם מאז טרם הסתיימה הפרשה, וספיחיה עדיין מעסיקים את בתי-המשפט.

המועל הראשי היה משה שטרן, מנהל סניף ירושלים של הבנק הקטן ודירקטור בו, אשר גנב לא-פחות מ-22 מיליון דולר - סכום שדי היה בו כדי למוטט את הבנק. שטרן ברח מהארץ עם גילוי הפרשה, נדד ממקום למקום, ולבסוף נלכד בינואר 1986 כאשר עמד להיכנס לישיבה בפריז. חקירת הפרשה העלתה כי המנכ"ל בפועל של הבנק, הדסה מונסה, הייתה שותפה למעילה ב-15 מיליון דולר, ואילו יו"ר הבנק, יהושע הלפרין, סייע במעשי המעילה. שטרן והלפרין נדונו לשבע שנות מאסר ומונסה - לחמש.

כספיח לפרשה הגיש עו"ד יוסי שגב, בשמו של הכונס הרשמי שמונה למפרק הבנק, תביעת-ענק נגד הדירקטורים-לשעבר. פסק-הדין בפרשה הפך לאבן-דרך בדיני החברות בישראל, משום שהוא הטיל אחריות אישית מלאה על הדירקטורים לנוכח התעלמותם הכמעט-מוחלטת מחובותיהם. הדירקטורים חויבו לכסות את כל נזקי המעילה, אם כי בסופו של דבר נגבו רק כמה מיליוני דולרים. נסים גאון וחתנו יואל הרצוג, שהיו בין הנתבעים, ממשיכים לנהל מאבק נגד המפרק.

16.זרח גהל / אפר וטבק

כמו חברות ותיקות רבות, שוכנת דובק ברחוב שנקרא על-שם בעלים היסטורי ודומיננטי, מרטין גהל. היא גם נושאת בתואר המכובד של אחת החברות הציבוריות הראשונות בארץ, אשר הנפיקה כבר ב-1960. לפני כשלוש שנים קיפלה החברה את זנבה הציבורי וחזרה לפרטיות, כדי להחזיר את מסך העשן על הבעלות עליה, ולהשכיח את השערורייה שבה בעל-השליטה והאיש החזק בחברה, זרח גהל, סידר את המשקיעים, הונה את מס-הכנסה ושאב כספים מהחברה כאשר מכר לה טבק במחיר המנופח פי שניים וחצי ממחירו האמיתי.

גהל, אשר ניהל את החברה משנות ה-70, הואשם ב-1986 כי מכר לדובק טבק במחירים מנופחים. מס-הכנסה טען כי על כל דולר ששילם על הטבק, גבה מהחברה 2.45 דולרים, ואת העודף שם בכיס. הוא נעצר ונחקר, אולם שנה לאחר מכן קיבל בחזרה את הדרכון ונמלט לבריטניה, בטענה שהוא חולה לב. הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמנכ"ל, אולם המשיך לשמש יועץ לחברה, בשכר של מיליוני שקלים.

ב-1996 אושרה עסקת טיעון שבה הודה גהל, מלונדון, בעבירות מס ובהונאת המכס. נגזרו עליו קנס של 2 מיליון דולר ושתי שנות מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למס-הכנסה 6 מיליון דולר. לאחר ההרשעה מכר את מניותיו בדובק. אחיו חיים נותר בעל-מניות גדול, וכן שתי חברות זרות בשם ישרנול וטראווין הנדלס, שרבים תוהים מי העומד מאחוריהן, ושמקום מושבן בלונדון. ב-2003 נמחקה דובק מהמסחר, ומאז היא חברה פרטית. כאשר מונה אריה זייף, מי שהיה ראש המכס והמע"מ, למנכ"ל דובק, הוא נשאל מיהם בעלי-המניות שלו, והשיב, "אינני יודע".

17. ארנסט יפת / עושר הפנסיה

אולי היום היה נחשב שכרו של ארנסט יפת לצנוע, אבל המנכ"ל והיו"ר הכול-יכול של בנק לאומי בשנים 1965-1986 ייזכר תמיד בעיקר בשל חשיפת תנאי שכרו ופרישתו, אפילו יותר מאשר פרשת ויסות המניות שבה מילא תפקיד מרכזי.

יפת אהב תמיד את החיים הטובים. סיגרים ומסעדות-יוקרה היו בעבורו עניין של יום-יום, בתקופה שבה נחשבו לתופעות יוצאות-דופן ואפילו מנקרות-עיניים. שכרו נחשב לאחד הסודות הכמוסים בעולם העסקים הישראלי: התלוש של יפת הוכן ידנית בידי עובד בכיר בבנק, וכל הסכום שולם לו מראש בתחילת כל שנה.

יפת נאלץ לפרוש מהבנק כאשר נחמיה שטרסלר חשף ב"הארץ" את הסכם הפנסיה שלו: פיצויים של 4.4 מיליון דולר וגמלה חודשית של 28 אלף דולר. יפת עבר לניו-יורק, ולא הועמד לדין במשפט הבנקאים. עו"ד חיים צדוק, שבדק את הנושא מטעם הבנק, קבע שההסכם מעולם לא אושר כדין. לאומי הפסיק לשלם את הפנסיה, ותבע מיפת להחזיר את הפיצויים. יפת סירב.

לאחר שורה של הליכים, הסכים יפת - אז כבר מבוגר, עייף וחולה - להחזיר את הפיצויים ולהסתפק בגמלה חודשית של 2,500 דולר. הוא חזר ארצה, הועמד לדין ונדון למאסר על-תנאי. יפת מת בניו-יורק ב-1997, לאחר ניתוח מעקפים כושל.

פרשת יפת הייתה הגורם הישיר לחובה שהוטלה על חברות בורסאיות לפרסם את שכר חמשת בכיריהן. הרעיון היה שהבושה תעשה את שלה, והשכר יהיה סביר. התוצאה הייתה הפוכה: דור אחד בלבד אחרי יפת, מקבלים יורשיו, במסגרת שכר של שנה-שנתיים, את מה שניתן לו כפיצויים אחרי 34 שנים בבנק.

18. אריה גולדין / מיליונים בהשאלה

הטעות היחידה של אריה גולדין הייתה שהוא יצא לחופשה. זה היה באוגוסט 1990, ומנכ"ל כלל אינווסטמנט האוס מקבוצת כלל בילה בצרפת. אחד הלקוחות המרכזיים של החברה, עו"ד יוסי שגב, התקשר וביקש לדעת מה מצב חשבונו, שבו היו אמורים להיות לפי מיטב ידיעתו 5 מיליון דולר. אלא שהפקיד שהחליף את גולדין בישר לשגב שיתרתו היא אפס.

גולדין חזר ארצה, ברח ללונדון, נתפס והוסגר לישראל. הוא הואשם בגניבת 30 מיליון דולר מלקוחות החברה, כאשר ניהל "מערכת מקבילה" של כספים: בפני הלקוחות הוצגו יתרות כוזבות, בעוד גולדין נוטל לעצמו את הכסף ומשקיע אותו. להגנתו טען גולדין שבעצם רק לקח את הכסף בהשאלה, והתכוון להחזיר אותו עם רווחים. הטענה הזו נדחתה, והוא נדון לשמונה שנות מאסר.

לאחר שחרורו מהכלא ניסה להשתלב מחדש בעסקים, אך ללא הצלחה. כיוון שכך, פנה גולדין לדרך המוכרת לו היטב. ב-1997 פתח חשבון בבנק דיסקונט, והוציא ממנו במרמה 30 מיליון שקל. גולדין טען כי פעל בשירותם של שני עבריינים שסחטו אותו, אך גם הפעם לא קנה בית-המשפט את סיפוריו. בשנת 2001 הוא נידון ל-14 שנות מאסר.

19. רמי דותן / עסקי אוויר

זו הייתה פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות צה"ל, ואחת מפרשות הצווארון הלבן שגרמו את הזעזוע הגדול ביותר בתולדות המדינה: תת-אלוף בחיל האוויר המקבל מיליוני דולרים כשוחד מספקים של החיל.

רמי דותן היה ראש להק ציוד כאשר נעצר בספטמבר 1990 בחשד לקבלת שוחד. הוא הודה בקבלת השוחד מחברות כמו ג'נרל אלקטריק ופראט אנד וויטני, הורשע, ונשלח ל-13 שנות מאסר. הסערה הייתה עצומה. עזר ויצמן, אז הנשיא ולשעבר מפקד חיל האוויר, קרא למרוח אותו בנוצות ובזפת ולגלגל אותו ברחובה של עיר.

תחקיר "גלובס" גילה כעבור שלוש שנים כי דותן הביא לחיל האוויר עשרות-מיליוני דולרים מכספי הסיוע האמריקני, תוך עבירות חוזרות ונשנות על החוק האמריקני. מי ידע על כך בצמרת החיל ובצמרת צה"ל ומשרד הביטחון? שאלות אלה נותרו עד היום ללא מענה. התעוררו גם ספקות בנוגע לחלק מהודאותיו של דותן, במיוחד כאשר "שותפיו" זכו בעסקות-טיעון, ואחד מהם - יצחק סער - אפילו זוכה.

דותן הוחזק בבידוד כל תקופת מאסרו. בקשותיו לשחרור מוקדם - הן על-סמך התנהגות טובה, והן בשל מצב בריאותו - נדחו. מקורביו אמרו שלדעתם המדינה מאוד תשמח אם הוא לא ייצא בחיים מהכלא, משום שהוא עדיין יודע הרבה דברים מביכים. הוא שוחרר בספטמבר 2003, ושקע באלמוניות.

20. שלמה וחניש ועודד גולד / מפעל חיים

בפרשה הזאת, הפראייר הוא מדינת ישראל, וליתר דיוק מרכז ההשקעות, שתפקידו להקים מפעלים עתירי-עבודה בפריפריה. לא פחות מ-26 מיליון שקל תבעה המדינה מצמד היזמים שלמה וחניש ועודד גולד, שהקימו במענקי מרכז ההשקעות למעלה מ-12 מפעלים מאושרים. המדינה ההמומה הייתה צריכה זמן כה רב לחקור ולהגיב כיצד התמוטטו מפעלים כה רבים, עד שלאחרונה החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה שהגישה, בשל התיישנות. במילים אחרות, הלך הכסף.

מתישהו באמצע שנות ה-90 נפגש וחניש, היום בן 49, תושב חיפה ובן למשפחה בעלת נכסים בחו"ל, עם עודד גולד, בן 44 ממושב עין-אילה, שהתמחה בשיקום חברות במצוקה. בשנים האמורות, ההטבה שקיבלו בעלי מפעלים מאושרים הייתה באמת רבת-אושר: עד 38% מסכום ההשקעה הכוללת, בעוד המשקיעים-עצמם נדרשו להשקיע 30% מכספם-שלהם.

על-פי החשדות שפורטו בכתב-האישום, המפעלים שהבטיחו להקים קרסו בתוך זמן קצר או לא הוקמו כלל, ולמרכז ההשקעות הוצגו מצגים כוזבים על תשלום כספים. כמו כן חברו, כך טענה המדינה, לחברות גרמניות שמוכרות ציוד לטקסטיל וקנו מהן מכונות במחירים מופקעים, תוך שהם מתחלקים איתן בהפרשי המחיר.

וחניש וגולד טוענים שעשו הכול כנדרש, פעם אחר פעם הודיעו לבית-המשפט כיצד נותרו ללא כול, ואפילו הגישו לפני כשבע שנים תביעה כספית, שנדחתה, נגד מרכז ההשקעות ונגד אחד המפרקים, רו"ח יהודה ברלב, בטענה שדווקא החקירות הנמרצות הן שמוטטו את העסקים.

21. משה זנבר / דירת ההתרחשות

נחמד לעזור לילדים עם הדירה, אבל לא כאשר זה עולה לך בשערורייה ציבורית ובמשרתך הרמה. זה מה שקרה למשה זנבר, בעבר נגיד בנק ישראל, כאשר היה יו"ר אפריקה ישראל ויו"ר בנק לאומי. בינואר 1995 התגלעה מחלוקת קשה בין זנבר לבין מנכ"ל אפריקה ישראל שלמה גרופמן, סביב כוונתו של זנבר להקטין את אחזקות בנק לאומי באפריקה ישראל באמצעות החלפת מניות עם גורם עסקי גדול. באותה העת הודלף לתקשורת המידע שלפיו זנבר רכש ארבע דירות בהנחה מאפריקה ישראל, בפרויקט נווה סביון שבאור-יהודה.

מאוחר יותר התברר שהוא לא היחיד, וכי דירקטורים נוספים, וגם גרופמן, שאותו האשים זנבר בהדלפה, כיבדו את עצמם בהנחות. על-פי דיווחי החברה, היה מדובר ב-4% הנחה, אולם היו שאמרו שאחוז גבוה יותר הסתתר תחת המשפט "הנחה נוספת" בחלק מההסכמים. בתחילה לא הבין זנבר על מה המהומה. כל הרכישות כשרות, וזה גם טוב לחברה, אמר. רק לאחר שהשערורייה הציבורית התעוררה, הבין שההנחות האלה עלו לו ביוקר. "בדיעבד אני מצטער", אמר אז, "נתתי ללא כל צדק פתחון-פה למשמיצים שמטרתם הייתה הכפשה של שמי ממניעים שונים".

בעקבות לחץ שהפעילה ועדת הכספים של הכנסת התפטר זנבר מאפריקה ישראל, ולאחר מכן נאלץ להתפטר גם מלאומי.

22. משה פרג / ביטוח לעולם הבא

לפני חודשיים הורשע ד"ר משה פרג, 66, ברוב העבירות שיוחסו לו בפרשת לה-נסיונל, שזכתה גם לכינוי "תרמית הביטוח הגדולה". עד היום, זוהי ההונאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה מבחינת היקפה הכספי. 713 מיליון שקל של פרמיות פיקטיביות הפכו את לה-נסיונל לחברת ביטוח משגשגת ואטרקטיבית, והזרימו לכיסו האישי של הדוקטור 35 מיליון שקל בדמות בונוסים שמנים על ההצלחות.

לה-נסיונל, שחקן זניח בשוק הביטוח בשנות ה-80, נרכשה ב-1987 על-ידי חברת הדר, החברה-הבת של הפניקס. ב-1990 הגיע לראשה פרג, שרצה להביא תוצאות, ומהר. הוא הסתכל סביב, וגילה גופים שאופן הניהול שלהם מאפשר עסקות מפוקפקות ופיקטיביות - למשל הקיבוצים, שלא היה להם אכפת לקבל קצת כסף כאשר הולכים לעולמם החברים הקשישים, ולעתים אפילו לבטח אותם לאחר מותם.

פרג מכר ל-26 קיבוצים ביטוחים בעסקות ריסק קבוצתיות, שמכסות מקרי פטירה בלבד. אבל בספרי החברה נרשמו העסקות כאוסף פוליסות ביטוח חיים ארוכות-טווח, הכוללות מרכיב של חיסכון בנוסף למרכיב הסיכון. אלה היו כמובן פוליסות פיקטיביות, אולם החברה הראתה פעילות ענפה, ובספרים הצטיירה תמונה של תזרים מזומנים נאה. המדהים הוא שפרג בעצמו נשבה בתחושה שאפשר להמשיך כך לנצח, וקנה לעצמו לא-מעט מניות של לה-נסיונל. יש האומרים כי קיווה להשתלט על החברה.

הפרשה התפוצצה באמצע 1996, לאחר שבסוף 1995 נקלעה לה-נסיונל לקשיים, הציגה הפסדים של 230 מיליון שקל, ואלה הביאו לחקירה של רשות ניירות-ערך שהסתיימה בכתב-אישום נגד פרג, נגד המשנה שלו מיכה רוזנבלט, ונגד החברה.

23. צדיק בינו / צרות של פולנים

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יקום עם פרעושים. חבל שצדיק בינו לא זכר את האמרה העתיקה הזו כאשר עשה עסקים עם הקבוצה הפולנית - בוגוסלב בגשיק ואנדריי גונשיורובסקי - משום שכיום זהו הכתם הגדול ביותר בקריירה העסקית של אחד המנהלים היותר-מצליחים בישראל.

בינו היה אחד מראשי קבוצת ליברמן, שמכרה לצמד הפולני את חברת פז, ולאחר מכן רכשה אותה בחזרה. בין לבין התברר שמדובר בזוג נוכלים שמוטטו את חברת ארט-בי הפולנית, לאחר שגנבו ממנה עשרות-מיליוני דולרים - כסף שאת חלקו הביאו לישראל במזוודות ובו שילמו תמורת פז. בינו הצהיר בפני בית-המשפט כי קבוצת ליברמן שילמה לפולנים 75 מיליון דולר, אך ב-1996 חשף "גלובס" כי הצמד קיבל עוד 17 מיליון דולר, שהוסתרו מבית-המשפט וממפרק חברת ארט-בי.

הסכסוך בין ארט-בי לקבוצת ליברמן הועבר לבוררות. במאי 2005 פרסם השופט בדימוס ישי לויט את החלק הראשון של החלטתו, ובו קבע כי בינו וקבוצת ליברמן אכן רימו את מפרק ארט-בי כאשר הסתירו ממנו את הסכום האמור. מהפסק עולה גם כי בינו שיקר בתצהירו לבית-המשפט, ולויט אף מתח ביקורת קשה על עדותו של בינו בהליך הבוררות. המשטרה המליצה להעמיד לדין את בינו בפרשה, אך התיק נסגר עקב פטירתו של העד המרכזי, עו"ד אליהו מירון.

הדברים הקשים הללו של לויט לא מנעו מבינו לרכוש את השליטה בבנק הבינלאומי, ומפז - את בית-הזיקוק באשדוד. פסק הבוררות תלוי ועומד בערעור, המתבסס בין היתר על טענה בדבר משוא-פנים של לויט.

24. רובי אסא / נמל מבטחים

בימי הזוהר שלו, בראשית שנות ה-90, רובי אסא היה איל-פלדה מקומי, בעל תשלובת חברות לייבוא ברזל גולמי, אזרח מכובד בקהיליית בעלי-ההון. על כן, אף אחד מהגופים המכובדים, שאליהם פנה לקבלת מימון כספי לסחורות, לא חשד שאדם כזה יכול לעבוד עליהם בעיניים. גם בנקים שווייצריים וגם גופי-מימון ישראליים וזרים נפלו בפח, ראו את שטרי-המטען והאישורים על כך שהסחורה בנמל, וחתמו על הצ'ק. הם לא העלו על דעתם שאסא ישחרר את הסחורות באמצעות חשבוניות-מכר מזויפות.

השנים הבאות הביאו לטוויסט סוער בעלילה, כאשר התעשיין נמלט לחו"ל, הוסגר לשווייץ, ישב במעצר בשווייץ ובדנמרק כמעט שנתיים, והוסגר לארץ, בעוד התשלובת הקורסת מופנית לפירוק, עם שובל חובות של 200 מיליון שקל. ממש בימים אלה הסתיים משפטו.

לפני הרשעתו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביקש אסא את רשות הדיבור, ואמר: "אני לא גנבתי ולא עשיתי שום זיוף. אני כבר בגיל 80, ורוצה לגמור את המשפט. בניתי את התשלובת בלי מענק, או הלוואות, או עזרה ממשלתית. אני יודע כיום כי עשיתי טעויות, אבל הכול היה מרצון טוב. חליתי קשה מאוד ונשארתי בלי שום דבר. אני חלש, זקן, ואין לי כוח יותר, ומבקש מבית-המשפט שיכבד את עסקת הטיעון".

בית-המשפט נענה לבקשתו, גזר לו מאסר באותו אורך של תקופת המעצר, כך שלא ייאלץ לשבת בכלא, וקנס אותו ב-270 אלף שקל.

25. יובל רן / הגאון הנמלט

באמצע שנות ה-90 דרך כאן כוכבו של יובל רן. שערו היה משוח בג'ל, על פרק-ידו ענד ברייטלינג מזהב, ומרצדס שחורה ספורטיבית הניעה אותו ממקום למקום. מקום המושב החביב עליו היה קפולסקי רמת-אביב ג'. הוא היה רהוט, מקסים, כריזמטי. הוא היה חביב העיתונות הכלכלית, ילד-הפלא של שוק ההון, וזכה לכינוי "גאון פיננסי".

לאחר מכן הומר הכינוי ל"מלך חברות הבועה", ולבסוף ל"איש העסקים הנמלט מפחד נושיו" - אשר הותיר אחריו חובות של עשרות או מאות מיליוני שקלים, קרוב לעשר חברות-בועה שקרסו, ומשקיעים שאיבדו הון. הוא עצמו התגלה בווילה מפוארת ביוסטון, טקסס. בראיון שנערך זמן קצר לפני הימלטותו באישון-לילה, כאשר החברות החלו לקרוס והנושים החלו לנשוף בעורפו, אמר רן: "הייתי מפוצץ במיליוני שקלים, אמרו לי שאני גאון, אז מה, אני אחשוב שאני לא כזה?".

החשד הוא שהשיטה של יובל רן ושותפיו לחברה הציבורית קווי-אשראי הייתה השתלטות על חברות ציבוריות שיש בקופתן מזומנים, והסבת הפעילות של חלקן לאשראי חוץ-בנקאי המכונה "שוק אפור", בריביות גבוהות של עד 20%-25%. העסקות נשמעו נפלא בדוחות, כי הרווחים הצפויים מהחזרי ההלוואות והריבית היו גבוהים. אלא שחלק ממקבלי ההלוואות העלומים התקשו להחזיר את הכסף.

הלהטוטים הפיננסיים לא איחרו לתת את אותותיהם. ההפסדים הגיעו לסכום שלא נודע כמותו בשוק ההון המקומי - רבע מיליארד שקל בשלוש שנים. עד היום מתגלגלים ספיחיה של הפרשה בבתי-משפט, ובנקים נאלצים להמשיך למחוק חובות לחברות אשר התפתו לעשות עסקים עם רן.

26. אתי אלון / הונאה צרופה

ב-25 באפריל 2002 קמה אתי אלון וניגשה כרגיל למקום עבודתה - מחלקת ההשקעות בבנק למסחר. היא גנבה מהבנק 70 אלף שקל במזומן, שמה אותם בתיק וניגשה למשרדו של עו"ד בני נהרי. שם התוודתה בפניו כי במשך שנים גנבה מכספי הבנק, ובסך-הכול - 250 מיליון שקל. אלון ונהרי ניגשו למשטרת מחוז תל-אביב, שם גוללה הפקידה האלמונית סיפור שלא ייאמן. משמעותו הייתה אחת: אלון גנבה את כל הבנק.

מה שקרה מאז כבר תפס מאות כותרות. אלון שירתה את אחיה, עופר מקסימוב, מהמר כבד שנקלע לחובות-עתק. בדרך היא לקחה גם קצת לעצמה, וגם אביה אביגדור לא קופח. היא נידונה ל-17 שנות מאסר, אך הסיפור עודנו רחוק מלהסתיים. מפרקי הבנק הגישו תביעת-ענק, בהיקף המעילה, נגד מנהלי הבנק, הדירקטורים ורואי-החשבון, בטענה שהתרשלותם אפשרה לאלון לפעול בצורה כה קלה לאורך תקופה כה ארוכה.

27. פלד-גבעוני / השרשור שנכשל

פרשת פלד-גבעוני, שנחשפה ב-2002, היוותה שיעור למחלקות האשראי של הבנקים - כמו גם לרבים ומכובדים מאנשי העסקים המקומיים - ששם טוב, עבר מפואר, מכובדות וקשרים אינם סיבות מספיקות לתת למישהו כסף.

הפרונט ופותח-הדלתות של הקבוצה, רפי פלד, מזכ"ל המשטרה אשר נאלץ להתפטר בשל פרשת הג'קוזי, מצא עצמו טובל לא במים מבעבעים אלא בזפת רותחת. יחד עמו נכוו אנשי עסקים רבים, ובנקים אשר העניקו לו אשראי נדיב בהתחשב במעמדו - בנק קונטיננטל, הבנק לפתוח התעשייה, בנק לאומי ובנק הפועלים, אשר נאלצו למחוק כמה מאות-מיליוני שקלים ממאזניהם.

במרכז הפרשה קריסת אשכול חברות ציבוריות שנודע בשם קבוצת פלד-גבעוני, שהותירה חובות של כ-800 מיליון שקל וארבעה בעלי-שליטה נאשמים. פלד מואשם בעבירות ניהול חמורות, ושלושת האחרים - אריה גבעוני, דוד הבי וטל יגרמן (שלא נשא תפקיד רשמי בקבוצה אלא שימש יועץ פיננסי לא פורמלי) - מואשמים גם בגניבת 45 מיליון שקל מקופת החברות. יגרמן הורשע לפני כחודשיים בפרשה אחרת, הידועה בשם אוגדן או מירומית, בסעיפי-אישום כגון גניבה על-ידי מורשה, קבלת דבר במרמה, זיוף, הפרת אמונים ועוד.

בכתב-האישום שהוגש נגד הארבעה נטען כי הקמת הקבוצה נועדה לחלץ את גבעוני, הבי ויגרמן מחובות אישיים שנקלעו אליהם בעסקיהם הפרטיים. גבעוני והבי עמדו בפני ירידת הבנק לנכסיהם האישיים, בשל ערבויות שנתנו לבנק כנגד הלוואות. יגרמן היה חייב לשניהם כספים מהעבר ונחלץ לעזרתם, בעיקר בגיוס הפרונט המכובד פלד. סל-הקניות של הקבוצה כלל את חייל אחזקות, חייל נדל"ן, פויכטוונגר תעשיות, פויכטוונגר השקעות, אפקון, יסקל ומשב. הכול פעל בשיטת השרשור: הכסף לרכישה החדשה בא מכספי החברה שנרכשה קודם, פלוס מימון בנקאי.

כמעט כל מי שנתקל בקבוצה יצא חבול, למעט אדם אחד, דני גולדשטיין מפורמולה. הם הציעו לו מחיר כמעט דמיוני על מניות החברה, על-פי תחזית שהמניות יעלו, ותוכנית הרכישה כללה שני שלבי רכישה וקנס אם הקונים לא יעמדו בשני. עד שהגיע השלב השני הקבוצה החלה להתפורר, וגולדשטיין נשאר גם עם המניות וגם עם הכסף ביד.

28. משה קרת / מסע עולמי

משה קרת, האיש שבמשך שנים היה מזוהה עם התעשייה האווירית, צמח בה ממכונאי ועד למנכ"ל, ובילה בה את מרבית שנותיו, עזב באקורד צורם במיוחד, מלווה בשובל חשדות למעורבות בשוחד בעסקות חוצות-עולם, בהטבות מיוחדות למזכירתו-ידידתו, ובדוח מבקר מדינה חריף התוהה גם כיצד הצליח לקנות שליש מאלישרא על-פי שווי של 330 מיליון דולר, כאשר מאוחר יותר אלביט קנתה את יתרת החברה על-פי שווי של 120 מיליון בלבד. בחודשים שקדמו לפרישתו (במארס האחרון) נאסר עליו לבוא בשערי המפעל. רבים סבורים שהפרישה תעזור לפרשה לגווע.

חברה ביטחונית כמו תע"א נדרשת להשתמש במתווכים לרכש גומלין בתעשיות ביטחוניות. אלא שאחד מאותם מתווכים היה אביה של מזכירתו של קרת, אדיב אבירם, אשר קיבל עמלות של מאות-אלפי דולרים, על-פי החשד מבלי ליצור בכלל את הקשר העסקי בין הצדדים. בשלב מסוים נעצרו אבירם וסוכן רכש ושיווק נוסף של תע"א, בחשד שנתנו שוחד כדי לקבל בלעדיות בביצוע עסקות במדינות מסוימות. הסוכן השני הוא מיליונר חרדי, ישראלי-לשעבר, המקושר מאוד עם מפלגת העבודה, ששמו נאסר לפרסום.

29. אהרון פרנקל / רבע עוף במונקו

אהרון פרנקל, המיליארדר החרדי המקורב למפלגת העבודה, הצליח לסבך ארבעה מראשיה כאשר הזמין אותם לפני שנתיים לחתונתו במונטה-קרלו, וסיפק להם אירוח במלון-פאר.

בשנות ה-80 היה פרנקל בעליו של מפעל ממתקים בשם קרט בבני-ברק, והיה שותף במסעדה בדרום תל-אביב עם זמרי "צמד רעים". פרנקל עזב את הארץ לאחר שקרט נקלע לקשיים, ולפני כעשור החל לפעול בתחומי התעופה והציוד הביטחוני. לחתונתו הזמין את חיים רמון, את דליה איציק, את שמעון פרס ואת בנימין בן-אליעזר.

ועדה מיוחדת חייבה את פרס, את בן-אליעזר ואת רמון להחזיר את הכסף לקופת המדינה. רמון קיבל אישור לתרום אותו לעמותת שובע, איציק קיבלה פטור מההחזר כי הודיעה שהיא בכלל לא רצתה לבוא לחתונה, אלא רק הייתה עם פרס בדרך לאיזה שהוא מקום. כאשר נשאל פרס כיצד הוא מקבל מתנה מהסוג הזה, השיב כי פרנקל הוא ידיד ש"פותח לנו דלתות לרוסיה".

30. קובי אלכסנדר / שיטת אלכסנדר

קובי אלכסנדר, מקים קומברס טכנולוג'יס ומחלוצי תעשיית ההיי-טק הישראלית, הוא היום עבריין נמלט, שאיש איננו יודע את מקום הימצאו, ומבוקש על-ידי ה-FBI. על-פי כתב-האישום הוא חשוד בתיארוך-לאחור של אופציות בצורה שיטתית, תוך ביצוע סדרה של מעשי מרמה שנועדו להסתיר את המעשים. הרווח האישי שלו מהבק-דייטינג הוא 6 מיליון דולר, והוא חשוד גם בהעברת 57 מיליון דולר לחשבונות בישראל.

הפרשה נחשפה במארס השנה, כאשר הוול-סטריט ג'ורנל תהה על התבנית שבה ההקצאות מבוצעות תמיד במחירי שפל. מאז הוא נעלם, ומלבד ברווז עיתונאי - החוקר הפרטי משה בולר טען שאיתר אותו בסרי-לנקה - לא התגלה לגביו דבר. העונש העומד בפני אלכסנדר הוא עד 20 שנה. "