אבן שאין לה שופכין

היינו שמחים לבשר לכם שזאת רק בעיה של הקומקום החשמלי, אבל כשלא דואגים לסביבת שתן נכונה אבנית עלולה להיווצר אצלכם גם בכליות ולגרום לכאבים ולחסימת שתן * אמנם ישנן דרכים רבות ומגוונות להיפטר ממנה, אבל גם כאן הגודל קובע

12/02/2007, 15:43
אבן בכליות אינה שונה בהרבה מאבנית שנוצרת בתחתיתו של קומקום שלא טופל כראוי. בכל נוזל המכיל מינרלים, יכולה להיווצר התגבשות של אותם המינרלים בתנאים מסוימים, ליצירת משקע או גוש קשיח ומציק. בכליות עובר שתן, נוזל עתיר חומרים מסיסים שונים. כאשר לא דואגים לסביבת שתן נכונה - לא מידי מרוכזת, לא חומצית ולא בסיסית מידי ועוד מספר תנאים נוספים - עלולים המינרלים להתגבש וליצור את אותן אבנים אשר אחר כך מכאיבות כל כך כשהגוף מנסה לסלק אותן.

כל עוד האבן נבנית בתוך הכליות, בדרך כלל לא ניתן לחוש בה. כאשר היא גדלה עד כדי יצירה של סתימה או כאשר היא פתאום מנסה לעבור לדרכי השתן ולצאת את הגוף, מרגישים בה היטב. הכאב הראשוני הוא מעין דקירה, שעוצמתה עולה ויורדת בהדרגה ולעיתים נעלמת כליל לתקופה, אך חוזרת בהמשך.

המיקום של הכאב הראשוני הוא בדרך כלל מעט מתחת לצלע התחתונה, באזור הגב או צד הגוף. המחלה נקראת "אבנים בכליות", אך האבנים נודדות דרך כל מערכת השתן. תחילה מן הכליות דרך צינוריות השופכן אל שלפוחית השתן, ואז הכאב יכול לנדוד קדימה ולהופיע באזור הבטן התחתונה. בהמשך, עם הסילוק של האבן משלפוחית השתן החוצה דרך השופכה, הכאב יכול לעבור למפשעה ולאיברי המין. הנדידה הזו עלולה לבלבל - אם אתמול הופיע הכאב בגב והיום הוא פורץ מן הבטן, קשה לדעת שמדובר בשני כאבים שמקורם אחד.

סימנים נוספים שעלולים להעיד על אבן בכליות הם: דם בשתן, עכירות של השתן או ריח רע הנודף ממנו; בחילות והקאות; תחושה קבועה של צורך במתן שתן או עלייה בחום הגוף במקרה שנוצר סביב האבן זיהום.

הסכנה: זיהום סביב האבן

תפקידן של הכליות הוא להיפטר מנוזלים שנאגרים בגוף, ומחומרים שעלולים להפוך לרעילים אם אינם מסולקים בקביעות. אבן מתחילה להיווצר כאשר אחד או יותר מאותם חומרים מסיסים מסרב להתמוסס ומתחיל להתגבש בתוך השתן, מצב שיכול להיווצר בגלל מיעוט בנוזלים, בגלל ריבוי של אותו חומר או בגלל מחסור בחומרים המונעים התגבשות, כמו מגנזיום וציטראט (מלח חומצת לימון).

לעיתים, גורמים בריאותיים שונים הופכים את השתן לחומצי מידי, מצב המעודד את ההתגבשות של חלק מן המסיסים. את סוג האבן ואת הסיבה להיווצרותה ניתן לאבחן על ידי בדיקת שתן, כדי למדוד את ריכוזי המינרלים השונים בתוכו, וכן בדיקת דם כדי לבדוק הימצאות של זיהום, אם כגורם ואם כתוצאה של היווצרות האבן.

האבן הפופולארית ביותר היא אבן סידן או אבן המשלבת סידן ואוקסלאט. אבנים מסוג זה אחראיות לכ-80% מהמקרים המאובחנים של אבנים בכליות. סידן נצרך ממוצרי חלב, אך לעיתים קרובות נוצר ריכוז עודף של סידן בשתן דווקא מצריכה של מוצרים אחרים המשפיעים על ייצורו וסילוקו מן הגוף, כגון: תוספים של ויטמין D, טיפול בהורמון התירואיד, נטילה של תרופות משתנות או כתופעת לוואי של מספר מחלות כליות וכמה סוגי סרטן. פעילות יתר של בלוטת הפראתירואיד, האחראית על ניטול הייצור והפירוק של הסידן, יכולה גם היא לגרום לאגירה של סידן רב מידי בשתן. למרבה ההפתעה, צריכת חסר של סידן אינה פותרת את הבעיה, אלא להיפך, כפי שנראה בהמשך.

אוקסאלאט הוא חומר המגיע לגוף מפירות וירקות, והוא משפיע על התגבשות האבנים בעוצמה חזקה יותר מהסידן. יתר אוקסלאט יכול להיגרם כתוצאה מצריכת יתר של פירות וירקות העשירים בחומר זה, כתוצאה מנטייה גנטית או כתופעת לוודאי של ניתוח מעקפים במעי.

אבני תלת-פוספט (struvite stones) נובעות מזיהומים חוזרים ונשנים בדרכי השתן, אשר נוצרים כתוצאה מהימצאותו של חיידק שמפריש אנזים המגביר את רמת האמוניה בשתן. האמוניה היא הרכיב התורם להתגבשותן של אבני התלת-פופסט (גביש של אמוניה, מגנזיום ופוספט), שהם גדולות ובעלות צורה מחודדת ולכן עלולות לגרום נזק משמעותי לכליות.

אבני חומצת שתן (uric acid) נובעות מהפירוק טבעי של אבני הבניין של הכרומוזומים. חולים הסובלים מהצטברות חומצת שתן בדם, הנם בראש ובראשונה אלו שסובלים מנגע תורשתי במאופיין באי-פירוק של חומצת השתן. בנוסף לנגע התורשתי, החומצה מצטברת גם לנוכח תפריט עשיר בחלבונים (דיאטות "אטקינס" וחלק מתפריטי הספורטאים). בחלק מהמקרים הצטברות חומצת השתן קשורה למתן כימותרפיה בחולים אונקולוגיים שגורמת להרס של התאים הסרטניים והיצע גבוה של החומצה.

קיימות גם אבני ציסטין שהן נדירות ביותר, והן מופיעות אצל אנשים הסובלים מפגם גנטי הגורם לכליות לייצר כמות גדולה מידי של החומר הזה.

שותים, מפוררים או שולפים

מי שאי פעם סבל מאבן משמעותית בכליות, כנראה לא ישכח זאת לעולם. כשהאבן הגדולה מנסה לעבור דרך דרכי השתן ולצאת מן הגוף, הכאב הוא בלתי נסבל. מאידך, כל עוד האבן קטנה, היא יכולה להיווצר ולשהות בתוך הגוף, מבלי שהבעלים של אותו גוף ישים לב אליה בכלל. 90% מהאבנים יוצאות מן המערכת לבד, אך 10% מתושבי העולם המערבי יסבלו מאבן הדורשת טיפול רפואי כלשהו במהלך חייהם.

חלק לא קטן מהאבנים בכליות מאובחנות כאשר החולה מבצע צילום רנטגן בגלל בעיה אחרת, או מחפש מזור לאחד הסימפטומים כמו דם בשתן או זיהומים חוזרים ונשנים בדרכי השתן.

אם אתם חושדים שיש לכם אבן בכליות (ובעצם, בכל פעם שמופיע כאב חד באזור הבטן או הגב שאינכם מזהים במפורש ככאב מחזור או כאב שרירים), מומלץ לגשת לרופא. בהמשך ניתן כמה עצות למניעה של אבנים בכליות ולאורח חיים התורם לטיפול בהם, אולם אחרי שכבר מופיעה אבן, חשוב לאבחן נכון את טיבה ולטפל בה בשיטות המקצועיות ביותר, כדי לוודא שלא תצמח ולא תגרום נזק בלתי הפיך לכליות או כאב מיותר (הכאב שיכולה האבן לגרום הוא, כאמור, איום במיוחד).

אבן בכליות גורמת לבעיות כאשר היא חוסמת את המעבר של השתן, מצב שיכול לגרום לנזק לכליה, לדימומים ולזיהום. אבנים גדולות הן אלה שגורמות לרוב הנזק, אך גם אבנים קטנות יכולות לחסום את צינוריות השופכן הדקות המחברות בין הכליות לבין שלפוחית השתן, או בצינור השופכה המנקז את השתן אל מחוץ לשלפוחית. כתוצאה מכך יכולה להיווצר דלקת קבועה או פצע שלא נרפא. במקרים החמורים ביותר הדבר יכול לגרום לפגיעה בתפקוד הכליות, אך זה נדיר.

כאשר רופא איתר אבן בכליות, המלצת הטיפול שלו בדרך כלל תהיה תלויה בגודלה ובמיקומה. אבן קטנה ולא תקועה ניתן להעביר דרך דרכי השתן על ידי הקפדה על שתייה מרובה (2-3 ליטר ביום). אבן שהיא גדולה יחסית, או כזו התקועה במקום שבו היא עלולה לגרום לנזק, חייבת טיפול אגרסיבי יותר.

שיטה יחסית חדשה, אך כבר מאוד פופולארית לטיפול באבנים, היא "גלי הדף חוץ גופיים" (Extracorporeal shock wave lithotripsy - ESWL). הגלים הם גלי קול בעוצמה גבוהה הנוצרים על ידי מכונה ייעודית לשם כך. הם מכוונים כך שיעברו דרך הרקמות הרכות ויבלעו אך ורק באבן, כך שיגרמו לפירוק שלה ("ריסוק") לאבנים קטנות, שיסולקו על ידי הגוף. הפרוצדורה דורשת הרדמה מקומית או מתן תרופה להשריית "שינה קלה" ("טשטוש"). במהלכה שוכב המטופל באמבט של מים או על כרית רכה, כשעל אוזניו אוזניות כדי שלא ישמע את גל הקול הרועש. לעיתים נדירות גורם גל הקול לסימנים כחולים או לדימומים סביב הכליה ואיברים פנימיים נוספים, תוצר של קריעת כלי הדם על ידי גל ההדף.

אם האבן גדולה מאוד או אם ה-ESWL אינו אפקטיבי, הרופא עשוי לבחור בהסרת האבן בשלמותה בניתוח זעיר פולשני. דרך חור קטן המבוצע בגב מוחדר מכשיר בשם נפרוסקופ, המאפשר לרופא בו זמנית לראות היכן האבן וגם לאחוז בה ולסלקה.

אם האבן נמצאת בחלק התחתון של השופכן (הצינור המוביל את השתן מן הכליות אל שלפוחית השתן), ניתן להגיע אליה באמצעות אורתרוסקופ, מכשיר ייעודי לביצוע טיפולים במערכת השתן על ידי החדרת המכשיר דרך השופכה. לעיתים במקום לאחוז באבן ולהוציא אותה, מעבירים דרך האורתרוסקופ גל אולטראסוני או קרן לייזר, הגורמים לפירוק האבן בצורה דומה לגל ההדף שתואר לעיל. התהליכים הללו נעשים בהרדמה חלקית או ב"טשטוש", ומתאימים למקרים בהם האבן תקועה נמוך יחסית בתוך השופכן.

אם עודף הסידן בשתן נוצר כתוצאה מפעילות יתר של בלוטת הפאראתירואיד, הסיבה יכולה להיות גידול שפיר קטן בבלוטה, אותו ניתן להסיר בניתוח.

גורמי הסיכון לאבן בכליות הם מחסור קבוע בנוזלים או נטילת תרופות משתנות, גיל (הסיכון גובר אחרי גיל 20) והיסטוריה משפחתית ואישית (מי שכבר פיתח אבן הוא בסיכון גבוה יותר לפתח עוד אחת). האבנים מופיעות לעיתים קרובות יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.

סוד המזונות

אורח חיים יכול להשפיע רבות על היווצרות האבנים בכליות. ציינו כבר לעיל מספר גורמים שיכולים להיות רלוונטיים, בעיקר הקפדה על שתייה מרובה לגבי כל סוגי האבנים והימנעות מצריכה מוגזמת של חלבונים לגבי אבני חומצה אורית. ההיגיון אומר שיש להפחית את צריכת הסידן, אך זו דווקא טעות. נמצא כי אצל מי שצרכו מעט סידן, היה סיכון מוגבר להיווצרות אבנים, וזאת משום שהסידן הנצרך בתזונה נקשר לאוקסאלאט במעי ויחד איתו מופרש דרך הצואה. כך מונעים מן האוקסאלאט להגיע לשתן, להיקשר לסידן שם וליצור אבנים.

חשוב במקרה הזה לדאוג כי הסידן נצרך יחד עם מזונות אחרים, בעיקר פירות וירקות, ולא על קיבה ריקה, כדי שתהיה לו הזדמנות לקשור אוקסאלאט. לעיתים נדירות יאבחן הרופא כי הבעיה אכן נובעת מספיגת יתר של סידן שנצרך בתזונה אל תוך השתן, ורק אז ימליץ על הגבלת צריכת הסידן.

אם יש לכם היסטוריה של היווצרות אבני סידן-אוקסלאט, ייתן שהרופא ימליץ לכם להגביל את הצריכה של מזונות עשירים באוקסלאט כמו קרמבולה, סלק, עלי סלק, ריבס, במיה, תרד, בטטה, סומסום, שקדים וסויה. מחקרים מראים כי הפחתת צריכת המלח יכולה לעזור גם למניעת היווצרות האבנים.

ניתן להתמודד עם נטייה לייצור אבנים גם באמצעות תרופות. לטיפול באבני סידן-אוקסלאט אפשר ליטול תרופה משתנת מסוג thiazide diuretic chlorthalidone, תרופות שהן אמנם משתנות, הן גם מורידות את ריכוז הסידן בשתן. אם האבנים נוצרו מחומצת שתן, התרופה הידועה בשמה הגנרי "אלופורינול" (allopurinol) עשויה להפחית את הכמויות ולשמור על סביבה בסיסית של השתן, אשר לעיתים מספיקה גם להמסה של אבנים קיימות. אם מדובר באבן שנוצרה כתוצאה מזיהומים בכליות, הטיפול הוא סילוק של הבקטריה באמצעות צריכה מדודה של אנטיביוטיקה. באבני ציסטין הכי קשה לטפל תרופתית, אך בדרך כלל יהיה ניסיון לטיפול באמצעות צריכה מוגברת מאוד של מים וכן תרופות נוגדות חומצה.

מן התיאור שלעיל ניתן לראות כי בלתי אפשרי לטפל באבן בכליות טרם אובחן טיבה, ולכן אם אתם חושדים שיש לכם אבן בכליות, אל תנסו לטפל בה בעצמכם באמצעות שינויים באורח החיים בלבד. כאב באיזור הבטן או הגב יכולים לנובע ממספר רב של גורמים, חלקם מסוכנים יותר ודורשים טיפול דחוף יותר מאבנים בכליות. חשוב לבצע אבחון נכון וטיפול נכון בהתאם. "

יועץ למדור: ד"ר אבי וינר, מנהל המכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית במרכז הרפואי רמב"ם גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>