חבל הצלה

בטווח הקסאמים, רבע שעה משדרות, משגשג לו חבל הבשור. חקלאות היי-טק ויזמות יצירתית הובילו לרמת חיים מעוררת קנאה, ובמושבים המצליחים כבר אין בתים למכירה. צימרים דווקא יש <אסף ליברמן

20/03/2008, 10:50
החודש האחרון היה אחד הקשים שעברו על שדרות. מטחי הקסאמים נפלו בזה אחר זה, והתושבים מרוטי העצבים נאלצו לרוץ שוב ושוב אל מחסי הבטון. בבית משפחת ליבנה, שנמצא במרחק 15 דקות נסיעה משם, שקט. נחמיה ליבנה מנצל מדי יום את שעת הצהריים כדי לבשל ולהאזין למוזיקה. אחרי שנים שבהן ניהל את בתי הקפה בתיאטרון ירושלים הוא החליט לפתוח מסעדת גורמה בסלון. עם 34 מקומות ישיבה, הוא מארח בשבוע ממוצע שתי סעודות בשבוע, ובשאר הזמן קונה חומרים לבישול ומבקר בבתים של השכנים, שגם הם נהנים מהשלווה.

המקום הוא המושב עין הבשור בחבל הבשור, שנקרא גם חבל אשכול. כאן אין אזעקות וגם לא זעקות של תושבים זועמים ומפוחדים. על הנייר, כל הנתונים מצביעים נגד החיים כאן: השכנות הצמודה לשלטון חמאס, הריחוק מהמרכז, ולא פחות מכך הבחירה להתמקד בחקלאות - אולי הענף שסובל מחוסר היציבות הרב ביותר במשק.

המציאות באזור רחוקה מהשקיעה הכלכלית שאפשר היה לצפות לה. "החקלאים פה הם לא החקלאים של שנות ה-50", מנסה בועז קרצ'מר, מנהל היחידה הכלכלית של המועצה האזורית, להסביר. "מה שעשו כאן זה את החקלאות הכי מתוחכמת בארץ, חקלאות היי-טק". מבט בווילות של עין הבשור, אולי הדוגמה המובהקת ביותר להצלחת האזור, מבהיר שלא מעט מהחקלאים גם מרוויחים כמו בהיי-טק.

אבל לא כדאי להתבלבל: כאן לא סביון או כפר שמריהו. סיור קצר בחבל לא יחשוף בפני המבקרים מכוניות פאר או בריכות שחייה בשטח הבתים. מאחורי הפרדסים, ובין שדות תפוחי האדמה לחממות, אפשר אמנם למצוא וילות יוקרתיות שמשתרעות על שטחים נרחבים, אבל גם החקלאים המצליחים ביותר - אלה שגרפו הון ממכירת המפעל שבנו בעשר אצבעות, או אלה שמתהדרים בתואר "משווק התוצרת החקלאית הפורה ביותר לרשתות המזון" - ממשיכים להתייחס לעצמם כאל חקלאים פשוטים. הלבוש, השפה ואורח החיים משדרים פשטות, אולי נאיביות לא אופיינית למושבניקים שהפכו למושא קנאתם של יישובי הנגב. אז איך אפשר להסביר את ההצלחה של חבל הבשור? התשובה נמצאת בהון שנכנס לאזור לפני 25 שנה - כספי ואנושי.

60% מתפוחי האדמה של ישראל

את עין הבשור הקימו ב-1982 מפוני חבל ימית. בערכים כלכליים של התקופה ההיא, הפיצויים שקיבלו אנשי פתחת רפיח מהמדינה היו גבוהים כמעט פי עשרה מאלו שקיבלו לימים מפוני גוש קטיף וצפון השומרון בעקבות ההתנתקות. התמריץ הגבוה, יחד עם האמביציה של התושבים שבאו מסיני לסיבוב נוסף של חלוציות, התחילו את התנופה הכלכלית המשמעותית ביותר שידע האזור.

"זה נתן דחיפה בלתי רגילה, ויצר פתח משמעותי לעשייה", נזכר שלמה שטרן, שהקים במושב את מפעל התבלינים המצליח "בשמת". בשנים הראשונות בנגב ניסה את מזלו בגידול עגבניות, מלפפונים ופלפלים, אבל העסק לא הצליח להתרומם. "אנשים באו מתנאי אקלים שונים. הם הבינו שאפשר להפסיד בחקלאות, והיו צריכים להתעשת מהר כדי לא לתת לזה לקרות", הוא משחזר. שטרן מצא את הנישה שלו כשנציגי אגרקסקו הגיעו לעין הבשור וערכו הגרלה בין החקלאים כדי להחליט מי מהם יזכה להיכנס לעסקי התבלינים. כיום משווקת בשמת תבלינים ל-45 חנויות, ודרך אגרקסקו היא מייצאת למדינות רבות. לפני חודשים אחדים נענה שטרן לחיזורים מצד קבוצת יזמים מהודו, ופתח שם חוות תבלינים גדולה.

את השינוי שידע חבל הבשור ממחיש כביש 232. עד לבואם של המפונים מסיני, מי שנסע על הדרך שחוצה את החבל חלף על-פני קרקעות שוממות, אבל בעשרים השנים האחרונות מעטרים את צדי הכביש אין-ספור חממות, בתי רשת ושאר אמצעים טכנולוגיים שנחשבים למילה האחרונה בחקלאות. כיום, 4,000 דונם של חממות ושל בתי רשת הפכו את החבל לאחד ממגדלי הירקות המובילים בארץ. 60% מתפוחי האדמה ומהעגבניות שמגיעים למדפים במרכולים מיוצרים כאן; שלושת מגדלי תפוחי האדמה הגדולים באשכול - אג"ו, יח"מ, ועצמונה - מהווים כעשירית מכלל היצוא החקלאי של ישראל, ובסך-הכול מגדלים כאן לא פחות מ-310 אלף טונות ירקות מדי שנה. 176 אלף טונות תפוחי אדמה, 77 אלף טונות עגבניות, 25 אלף טונות גזר ו-9,000 טונות פלפל. לשם השוואה, השכנה מצפון, שער הנגב, החולקת גם היא גבול עם עזה, מייצרת בסך-הכול 48 אלף טונות ירקות בשנה.

בשנים הראשונות נאבקו המתיישבים החדשים על הקרקעות הצפוניות של האזור, שגובלות בתחום השיפוט של שער הנגב ושנחשבו לפוריות יותר. המאבק נגמר כשהם גילו שאין כמו בבית. "התברר פתאום שדווקא הקרקע החולית שיש לנו כאן היא הכי טובה", אומר קרצ'מר. "זה המקום הכי טוב לגדל בו תפוחי אדמה, למשל, או חסה. בשלב מסוים התברר שאפשר להוציא כאן תוצרת גם בתקופות הקור. פתאום התהפכו היוצרות, והשכנים מצפון התחילו לקנא בקרקע שלנו".

עם העבודה באה הרווחה הכלכלית. בסולם הסוציו-אקונומי מדורג האזור 6 מתוך 10, לעומת 5 בשער הנגב (עם זאת, הממוצע יורד כשמתבוננים רק ביישובים הוותיקים, ללא שקלול המתיישבים שהגיעו ב-1982).

ביג חסה

אבי פרחי לא היגר לכאן מסיני, ונחשב לתושב חדש למדי. לפני חצי שנה הוא השלים את העברת מפעל הירקות שלו א.נ.פ בשדה ניצן לחברת שטראוס, ושלשל לכיסו 29 מיליון שקל. הסכום הזה מצטרף ל-4 מיליון השקלים שקיבל לפי ההערכות תמורת 51% מהמניות שמכר כבר לפני חמש שנים.

א.נ.פ הוקמה לפני 14 שנה, כשעמרי פדן, מנכ"ל מקדונלד'ס ישראל וחברו של פרחי מימי סיירת מטכ"ל, חיפש חקלאי שיגדל חסה בשביל ענקית ההמבורגרים. פרחי גידל אז פרחים, אבל נענה לאתגר. "כשעמרי פנה אליי, אף מדינה בעולם לא ידעה איך לגדל חסה בעונה חמה", הוא נזכר. "אמרו לי, 'בחודשי הקיץ אתה תהיה חייב לייבא חסות מהולנד', אבל הסברתי להם שאנחנו הישראלים יודעים לעשות הכול יותר טוב מכולם. והנה תראה, בתוך שנה-שנתיים הדהמנו את העולם, הדהמנו את האמריקאים, והצלחנו לגדל חסה עגולה 12 חודשים בשנה. הפכתי למומחה הכי גדול בעולם", הוא מעיד על עצמו.

המפעל שלו היה היחיד בישראל שמכר ירקות חתוכים מוכנים בשקיות. אחרי מקדונלד'ס הוא המשיך לקו-אופ, לארומה, ומשם לחנויות בכל הארץ. א.נ.פ צמחה בקצב מסחרר. "זה היה טירוף. היו סביבנו בין 2,500 ל-3,000 דונם של חקלאות שכולם עבדו בעבור המפעל", הוא נזכר.

נגד כיוון הרקטה

ואז הגיעו הקסאמים. תושבי אשכול ושער הנגב, שחולקים גבול עם הרצועה, גילו שהם נמצאים בטווח הרקטות. האיום החדש שיתק רבים מהחקלאים, שהתקשו לתפקד כשבכל רגע יכול להתחדש הירי. אבל ככל שהזמן חלף, הצליחו בבשור להסתגל למציאות. מתוך כאלפיים הרקטות שנפלו עד היום בשטח ישראל, רק מאות בודדות נפלו בתחומו - רובן בשטחים פתוחים, ורק יישובים בודדים ספגו בשטחם את המטחים. במושבים ובקיבוצים המשגשגים - עין הבשור או שדה ניצן - מעולם לא נפל קסאם. המצב שונה לחלוטין בשער הנגב, הסמוכה לשדרות, העיר שאליה משגרים את מרבית הרקטות. וכך, בזמן שבחבל הבשור מצליחים להמשיך לנהל אורח חיים שגרתי תחת הירי, החיים בשער הנגב הפכו לבלתי נסבלים.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרים על בריחת תושבים משתי המועצות האלה ב-2004, אז הפך ירי הקסאם למסיבי, עם 159 רקטות שנפלו באזור: 180 איש נטשו את חבל הבשור באותה שנה, ו-190 את שער הנגב. אבל מאז, המגמה השתנתה. רבים מתושבי אשכול שעזבו חזרו הביתה, בעוד שבשער הנגב נמשכה ההגירה השלילית. ב-2006, למשל, נוספו לבשור 236 תושבים, לעומת אזור שער הנגב, שספג עזיבה של 92 תושבים.

עין הבשור היה היישוב הראשון באזור שהחליט להרחיב את שטחו וגם לפתוח את שעריו לחברים מבחוץ. ההסתערות הייתה מהירה: בתוך תשע שנים זינק מספר התושבים וגדל פי שלושה, והוא מסתכם כעת באלף תושבים. היום, אומרים שם, כבר אין שטחים למכירה וגם אי-אפשר להתרחב מבלי לפגוע בשטחי החקלאות. גם בשאר היישובים ניכר הביקוש, כשביישובים תלמי יוסף, עמיעוז, ישע, אוהד ומבטחים אוכלסו בתוך שלוש שנים חמישה רחובות חדשים, שבכל אחד מהם 24 משקי בית. אחרי ההסתערות נשארו קרקעות פנויות בשדה ניצן, בתלמי אליהו ובאבשלום - יישוב קהילתי שנחשב לחלש יחסית.

ההסלמה הביטחונית לא הצליחה בינתיים להבריח את תושבי הבשור, וגם לא לדכא את הרוח היזמית. החקלאים לא הסתפקו בשדות הפוריים, וביקשו לחקות את הצלחת תיירות הצימרים של הגליל. קצת קשה להאמין, אבל עד לפני עשר שנים כלל לא היו חדרי אירוח בצפון הנגב. בהתחלה קפצו למים הקיבוצים, עם בתי הארחה שפנו לקהל יעד מובחן: מילואימניקים. אלה הגיעו לאזור ורצו לשדרג במשהו את סידורי הלינה. הרעיון היה לגרום להם להתאהב באזור, ולחזור אליו - הפעם בבגדים אזרחיים ועם כל המשפחה. חמש שנים אחר כך הבינו את הפרינציפ גם המושבניקים, והנגב הצפוני זכה לצימר ראשון: "זוהר בדשא" בעין הבשור.

מאז לא מפסיקים לצוץ עוד צימרים, שממשיכים להשתכלל. כבר לא מדובר בחדרי אירוח בסיסיים ב-350 שקל ללילה, אלא ביחידות נופש יוקרתיות שדורשות בסופי השבוע מחירים של 720 שקל ללילה. כך קורה בראקויה, שנבנה בסגנון יפני, כולל שני חדרים (צימר יין וצימר יאנג שמשלימים זה את זה), ומציע מגוון טיפולים. פחות מחמישים מטרים משם פתחה לאחרונה חניה מדר את ארמון בחול, מתחם תיירות הבנוי כקסבה מרוקאית, וכולל שש סוויטות מלאות בתפאורה מזרחית וג'קוזי בממדים של מיטה זוגית.

האופן שבו הצליחה מדר לממן את הפרויקט מלמד על האמביציה של תושבי עין הבשור. במשך 35 השנים שלה כמורה היא לא יצאה לשנת שבתון, לא פדתה קרנות השתלמות, ולא ניצלה יום אחד של מחלה. "כשיצאתי לפנסיה בגיל 60", היא מספרת, "ידעתי שאת כל מה שחסכתי אני אשקיע כאן".

כיום, לצד 97 יחידות אירוח בקיבוצים, אפשר למצוא בחבל גם 28 צימרים. בשער הנגב מסתפקים בינתיים ב-52 חדרי אירוח בקיבוצים, ששיעור התפוסה בהם נמצא בירידה מתמדת, המובנת לנוכח המתיחות הביטחונית. על-פי נתוני משרד התיירות, התפוסה בחדרים בחבל אשתקד עמדה על 45% (הממוצע הארצי בבתי המלון הוא 55%). בעלי הצימרים מעריכים שבקרב המושבים המבוססים יותר, שמרוחקים מהגבול עם עזה, מגיעה התפוסה ל-60%.

אנשי המועצה רוצים להמשיך להתפתח, ולאחרונה הגו "תוכנית אב" כדי להכפיל את מספר התושבים ולעודד את המשך הצמיחה. בימים הקרובים תופץ ביישובים התוכנית הזו, שכוללת הקמת שלושה אזורי תעשייה קטנים, אצטדיון כדורגל, מרכז מסחרי ושדה תעופה - לא פחות. לדברי קרצ'מר, אנשי המועצה כבר התחילו במגעים עם משקיעים חיצוניים כדי לקדם את הפרויקט.

ומבט לעתיד הרחוק: אנשי אשכול הגו את "תסריט השלום", כלומר היערכות לאפשרות שבאזור ישרור פעם שקט לטווח ארוך וייווצר שיתוף פעולה עם השכנים מרצועת עזה. במקרה כזה, התכנון הוא לבנות בית חולים משותף עם הפלסטינים באזור כיסופים, לפתוח מכללה חקלאית לסטודנטים מהרצועה, ולהקים בכרם שלום מסוף גבול שיכלול טרמינל נוסעים, שטחי חניה, דיוטי פרי ומלון. לא משנה מה יהיה המצב בגבול רצועת עזה, מנסים להגיד בחבל אשכול - נצליח להפוך אותו לרווח כלכלי. כרגע נדמה שהם מוכנים להסתפק בשקט שהם נהנים ממנו. ** גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>