מוטי קירשנבאום - מר טלוויזיה

עוצר במדינה. כל חמישי בערב הרחובות ריקים. אין יוצא ואין בא. רק השאגות מכל סלון מפירות את השקט. כולם מול הטלוויזיה צופים במדורת השבט שעליה מסתובבים שיפודי הפרות הקדושות, ובין הגחלים ניצלים בשחור-לבן מהלכי הממשלה.

ככה נראית ישראל של 1974. היום כשמסתכלים בסצנות מ"ניקוי ראש" הן נראות תמימות עד גיחוך, וקשה להאמין שיש מי שהאשימו את התוכנית בהפלת הממשלה ובהבאת המהפך של 77'. מה שכעת נראה מיושן ואיטי, הרגיז את הממשלה עד כדי כך שגולדה מאיר שלחה את שמחה דיניץ (מזכיר הממשלה דאז) לברר "מי זה הקירשנבאום הזה?"

כי הצד השמאלי של צמד המילים עתירות הרייטינג "לונדון וקירשנבאום" היה פעם האינפנט-טריבל של הערוץ הממלכתי שלפני 40 שנה היה בין מקימיו. "פרופ' אליהו כץ (ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה א.ס) הגדיר את תחילת הטלוויזיה כמו לידה מחוץ לרחם", אומר היום קירשנבאום במבט לאחור. "כי הממשלה לא רצתה טלוויזיה: 'זה כלי משחית שיגרום לילדינו לא לקרוא ספרים'. מה שהביא להקמת הטלוויזיה, היה הצורך בקונטרה לשידורי התעמולה אנטי ישראלית של הטלוויזיה הירדנית אחרי ששת הימים".

ואז מתבקש צוות מסי.בי.אס לאסוף 150 איש כדי להקים את הטלוויזיה הישראלית. והמספר הזעום הזה כלל את כולם. עיתונאים, תחקירנים, מפיקים, במאים, עורכים. ואחד מוטי קירשנבאום.

סאטירה בפנים

אין סמלי יותר מאותו בוקר תל-אביבי שבו ישבתי עם קירשנבאום -העורך הראשון של מבט לחדשות, בבית קפה למרגלות המגדל של ערוץ 10, הסלולרי בכיסו צילצל, ועל הקו היה מפיק מערוץ 1 שהזמין אותו לירושלים לטקס הפרידה מחיים יבין הפורש מהגשת מבט.

וקירשנבאום מסיים את השיחה ומספר איך הכול התחיל ב-1968, כשישב ביו.סי.אל.אי ועבד על התואר השני, ומשלחת מישראל (אליהו כץ, משה חובב ונציג של סי.בי.אס) הגיעה להזמין אותו להשתתף בקורס הכנה לטלוויזיה הישראלית. וקירשנבאום, במקום להיות פרופסור בלוס-אנג'לס נסע לרוממה. ובאותה רוממה הוא הצליח, בין השאר, להרים את תוכנית הסאטירה שעליה הוא קיבל לימים את פרס ישראל: "ניקוי ראש".

"ניקוי ראש התחילה למעשה מתוכנית אחרת שנולדה בשנת 72' ונקראה 'לא הכול עובר'. היא שודרה בימי שישי וגרמה מיד אי נחת בממשלה ובציבור. בימי ראשון, ישיבות הממשלה היו נפתחות בדיון על איך מרשים בטלוויזיה ממלכתית שידורים כאלו. בוועד רשות השידור התחילו להגיד שצריך להפסיק את התוכנית חסרת האחריות הזאת. ואז אמרתי לחברים - בואו נוריד בעצמנו. כי אם תהיה החלטה של הוועד המנהל להוריד אותה, לא נוכל להעלות יותר תוכנית סאטירה. הורדתי את התוכנית ואמרתי - היא לא מספיק טובה. נפיק לקחים ונחזור עם תוכנית ברמה יותר גבוהה".

אז הפקתם לקחים וחזרתם חסרי אחריות עוד יותר...

כשהסתיימה מלחמת יום הכיפורים אמרנו לארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה) שהגיע הזמן לפרוע את השטר כי האווירה בציבור בשלה מאוד לסאטירה, עם המחדל של ממשלת גולדה והטראומה של המלחמה שהפתיעה אותנו כשהיינו בשיא כוחנו וחשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. ועם המחיר הכבד של 3,000 הרוגים ו-10,000 פצועים. הפכנו להיות כאילו שליחי ציבור עם הסאטירה. באפריל 74' עלינו לשידור.

וזה התחבר לחיילים שעלו לירושלים למחות...

זה התחבר להכול - החיילים, ההפגנות, תנועות המחאה, ועוד פעם מפא"י שנצחו את הבחירות. המצב בארץ אז היה כל-כך בשל לסאטירה שלא היה כוח שיכול היה למנוע אותה. יש היום המון כותבים מוכשרים אבל לא כמו ב. מיכאל ואפריים סידון וקובי ניב וחנוך מרמרי שהיו פשוט נפלאים. והם היו קבוצת הכותבים שאספתי להיות הצוות הקבוע של התוכנית. וגם נעזרנו בעמוס קינן ובחתולי (אלי שרייבר) ואחרים. אפילו חנוך לוין כתב קטע".

והשם חנוך לוין מביא את מוטי קירשנבאום לדבר על התרומה האדירה לתרבות ובעיקר לחברה הישראלית כשבמחזות שלו "מלכת האמבטיה" ו"את ואני והמלחמה הבאה" הוא סלל את הדרך לסאטירה אמיתית בארץ. "חנוך בעצם אמר, ועוד לפני כיפור: 'חברים, אחרי המלחמה המטומטמת הזו אפשר כבר להגיד הכול וישר בפנים' אבל אז, עם האופוריה של אחרי ששת הימים הוא נתפס כאיזה טראבל-מייקר. מעבר לכישרון הגאוני שהיה לו, אין שיעור לתרומה שלו לחופש ולתעוזת הביטוי. הוא קבע נורמות חדשות".

אלא שלעומת "מלכת האמבטיה" של לוין שהורדה מהבמה בלחץ הקהל והביקורת, רק אחד מ-900 הקטעים ב-32 התוכניות של "ניקוי ראש" לא שודר. "היו אז הפצצות על מחנות הפליטים בראשידיה שבלבנון", משחזר קירשנבאום, "ועשינו בלדה שמדברת על כפר שבקצהו ביצה. כל פעם שיצאו ממנה יתושים לעקוץ, שלחו נגדם מטוסים וזרקו נפלאם. בקיצור, בשביל להרוג יתושים לא צריך נפלאם. צריך לייבש את הביצה. וארנון צוקרמן חזר מפגישה של ועדת העורכים בחיל-האוויר וסיפר שההפצצות בראשידיה גרמו לדמורליזציה נוראית לטייסים עד כמעט סירוב פקודה. והוחלט להפסיק אותן. ואז אמר לי - לשיקול דעתך. אז הורדתי את הקטע. אבל אם היו ממשיכים בהפצצות היינו משדרים בלי להניד עפעף".

אז למה התוכנית ירדה?

לא היה לנו כוח להמשיך. העבודה הייתה מאוד מתישה. לא היו התנאים של היום. עבדנו באולפן קטן, צילמנו קטע, החלפנו את התפאורה ואת התאורה ואז צילמנו עוד קטע. לפעמים עברנו 48 שעות של הקלטה רצוף.

מעבר לזה, הרגשנו שאנחנו חוזרים על עצמנו: עוד פעם הסכסוך הישראלי-ערבי ועוד פעם הכנסת, והכלכלה, וקצת חברה... ובכלל החיקויים אצלנו היו אלמנט קטנטן. כל שבועיים העלנו 45 דקות של הצגה סאטירית חדשה עם מערכונים ושירים. אז אמרנו 'יאללה נוריד את זה. היה טוב וזהו'".

ובסוף קיבלת על זה את פרס ישראל.

"קיבלתי את הפרס גם על סרטים דוקומנטריים ועל כתבות. אבל אין ספק ש'ניקוי ראש' היה הקטליזטור לפרס".

עם צמא בידור בצורה קיצונית

כמי שהוליד בארץ את הסאטירה בלב מדורת השבט החד ערוצית, קירשנבאום מודה היום כי מעבר לשמחה הפרטית, קבלת פרס ישראל על "ניקוי ראש" היא הכרה כללית של החברה בחשיבות הסאטירה. "בגלל שמדובר בתוכנית אנטי-ממסדית, הסאטירה קיבלה כאן הכרה לא כמוצר מחתרתי אלא ככלי לגיטימי. ואני לא מספיקה לסיים את השאלה אם ל"ניקוי ראש" יש יד במהפך של 77 , כשהוא מתחיל לגחך: "מצד אחד האשימו אותנו בשמאלנות ומצד שני בהעלאת בגין - אז תחליטו!" ובלהט אדיר הוא מוסיף שאין דבר כזה סאטירה בעד: "הסאטירה היא אוטופית. היא בעד ערכים אנושיים הומאניים כבדי משקל. אין סאטירה בעד מלחמה. גם לא בעד מלחמה צודקת.

"יגאל אלון שהיה שר החינוך, אמר שהוא בעד סאטירה אבל מצחיקה. לא כזאת. הוא לא הבין למה צוחקים רק על המנהיגים שלנו. מה, ערפאת לא מצחיק? סאדאת לא מצחיק? למה רק עלינו? ושוב הייתי צריך להסביר שבסאטירה אתה חייב לתקוף את מי שאתה בחרת. לא מישהו ממדינה זרה. את זה עשו ב'מטאטא' במערכונים נגד הפריץ הבריטי. זה חסר ערך. סאטירה היא משמעותית רק אם תוקפים את החזקים. ערפאת מצחיק מאוד ואם הייתי פלסטיני הייתי עושה עליו סאטירה נהדרת. אנחנו עושים סאטירה על המנהיגים שבחרנו כי הם קובעים את הגורל שלנו".

ואז קירשנבאום נזכר בממשלת גולדה, ומחקה את המבטא שלה כשאמרה בישיבת ממשלה "בדקנו מי זה הקירשנבאום הזה והוא ליברל מלוס-אנג'לס". וקולו מתמלא זעם, ולרגע, מול עיניי, הוא הופך לעלם הצנום וארוך הבלורית שבשחור-לבן חשף את ערוות השלטון: "ליברל מלוס אנג'לס?! אני?! יליד כפר סבא?! בוגר בית ספר חקלאי?!" ובכעס הוא מדבר על הפשטנות שלה ועל האחריות הישירה שלה למלחמה, ומזכיר שהיא לא חשבה להתפטר, ונהיה לפה לדור שהוקרב על חולות סיני וסלעי הרמה, ולמדינה הנדהמת שקיבלה את דו"ח ועדת אגרנט.

וזה המקום לבדוק למה למרות אירועי תקופתנו, הסאטירה לא ממש קיימת. "הסאטירה שלנו פרחה על קרקע מאוד מרובעת. החברה הישראלית הייתה הרבה יותר תמימה, סולידרית ומאמינה בצדקת הדרך. היום המחלוקות והבוטות עלו לאין שיעור. הדיונים בכנסת: 'אתה אשם' ו'אתה הרגת את הבנים...' את זה אמרו פעם רק בסאטירה. קראתי את התחקירים שעשו ההורים השכולים. אני מזדהה עם כאבם, אבל לא מבין למה המסקנה היא שאולמרט צריך לעוף. אני חושב שאולמרט צריך לשאת באחריות להחלטה לצאת למלחמה, ובאחריות לניהול שלה. אבל להתפטר בגלל קרב ספציפי? מאשימים כאן הכול, וישר זה דם. אז איזו סאטירה אפשר לעשות בתוך דבר כזה?".

ועדיין, אנשים מחפשים כל דרך להתבדר.

"זה עם צמא בידור בצורה הכי קיצונית שאני מכיר. הציבור עייף מהסכסוך שמספק כל הזמן טרגדיות, בלי התעלויות ובלי אלבומי ניצחון, כשבקצה המנהרה החושך רק סמיך יותר. לכן, זה עם רעב לבידור. רואים את זה בנסיעות לחו"ל. הישראלי ייסע בוויקאנד לא רק כדי לראות כדורגל. הוא יראה גם תיאטרון וגם קזינו וארבע מסעדות ושמונה חנויות... אינטנסיביות שאי אפשר לתאר. העננה הכבדה שרובצת עליו מהבוקר עד הערב בארץ הזאת הופכת אותו לחסר אונים. והוא רואה שהממשלה שלו חסרת אונים. אין פתרונות לאף אחד. אז בואו נלך לקריביים עם הביקיני ועם השדיים ונאכל צפרדעים וזה יילחם בזה... ויהיה לנו שעה וחצי של טמטום גועש, כיף אדיר שיעשה טיים-אאוט מהביצה הזאת. והריאליטי מספק את זה. זו בריחה למציאות וירטואלית".

ומה עם העיתונות שהיום יוצרת את החדשות? כמו תוכנית הפדופילים של דב גילהר ששודרה בערוץ 10?

"לא צריך לשפוט את העיתונות האלקטרונית באמות המידה של העיתונות הכתובה. העיתונות האלקטרונית דורשת דרמטיזציה במהדורת חדשות. כתבה טלוויזיונית היא מעבר לחדשות, היא שואו.

עכשיו, כל תחקיר מייצר חדשות ולכן כאשר יוזמים תחקיר - אז מייצרים חדשות. וזה החיבור לריאליטי בתוכניות התחקירים עם המצלמה הנסתרת. שם יוצרים את הפירצה שקוראת לגנב. מה שהופך אותנו גם לשופטים וגם למשטרה וגם למייצרי חדשות. ואם נדבר על תוכנית הפדופילים של דב גילהר, אז יש לגיטימיות לייצר מצב שלמעשה מבטא את מה שבלאו הכי קיים. תופעה שהיא מגפה ומדאיגה את הציבור. אז אתה בורא מיזנסצנה. אבל זה למען מטרה נעלה".

אם רוצים להתחרות על הרייטינג צריך מוצר בעברית

ואחרי כל הקילומטראז' של ניקוי ראש וניהול מחלקת החדשות ומנכ"לות רשות השידור, כשכל אחד אחר היה נח לו רגל על רגל עם סיגר בקריביים, קירשנבאום מגיע כל יום לערוץ 10 כדי להעביר את תוכנית החדשות שהפכה לקאלט "לונדון וקירשנבאום", ומאוד נהנה: "אבי אלקלעי (המפיק) ישב עם ירון (לונדון) ואיתי במסעדה ושמע אותנו עוקצים אחד את השני ואמר - 'זהו. זאת התוכנית'. וככה זה התחיל. ומאז, חמש שנים שאנחנו משדרים כל יום. וזה מעניין וכיף לנו ביחד. באמת תענוג. ממש יצא לנו טוב, ועוד בגיל מתקדם".

ואותו צעיר נזעם שהצליף בממשלתם של גולדה ודיין, לא מתפתה לבכות את העבר המופלא ולקטול את הדור החדש כמקובל, אלא מפגין הרבה התפעלות ואופטימיות, שעדיין נותרות עטופות בכמויות נדיבות של ציניות.

"כמות ספרי השירה שיוצאים היום זה משהו לא רגיל. גם הדפוס הפך לזול. כל אחד יכול להוציא ספר. קחי את ההקלטה מהשיחה שלנו, תכניסי למחשב, תשלחי לכריכה, ויש לנו ספר. נלך לכמה תוכניות רדיו וטלוויזיה. נציג ספר חדש 'שיחותיי עם מוטי קירשנבאום' וגמרנו את הסיפור. כמות היצירה במדינה הזאת היא עצומה. במאזן של ה-60 שנה זה החלק הטוב".

כחלק מגל הפרגון, קירשנבאום מסרב בכל תוקף להצטרף להתקפות על הרמה הירודה של הטלוויזיה הישראלית, על שלל הטלנובלות המציפות אותה.

"כשהתחלנו ב-68, חלמנו להתקרב לבי.בי.סי. היום יש שלוש מהדורות חדשות שיחסית לבריטניה, לצרפת ואפילו לארה"ב, הרמה אצלנו היא הגבוהה ביותר. פרימייר ליג. ועוד דבר משמח - דרמה ישראלית. היה קושי גדול בנושא הזה, והכישלונות היו נוראיים. הדרמות היו או פלגמטיות, או אינפנטיליות, או עמוסות בשתיקות אינסופיות, וכל אחד היה חצי ברגמן חצי פליני... נורא. היום יש דרמה ישראלית נהדרת. ולא צריך לזלזל בטלנובלות. לא משנה שהמוצר אינפנטילי - עוד פעם נכנסים למיטה ויוצאים מהמיטה - אבל לומדים לעבוד עם דמויות. לומדים לביים נכון ונקי ובקצב דרמטי".

תמיד אמרו שהבעיה בדרמות המקומיות היא העברית.

"נכון אבל למה אוהבים סרטים אמריקנים? כי רואים בהם רק את התרגום, את השליש התחתון של הסרט. לא רואים אם השחקן זייף או לא. בעברית רואים הכול ולכן כל ניואנס הכי קטן צורם. יחד עם זה, היום השפה היא כבר לא מחסום. וזאת עברית עכשווית, בלי הדרמטיזציה של הבימה הישנה. ומה הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית? פעם, בכל הערוצים, חלק הארי היה סרטים קנויים. היום, אם רוצים להתחרות על הרייטינג צריך מוצר בעברית. לשים בפריים-טיים תוכנית מהבי.בי.סי. זה לשרוף את הפריים-טיים. שלא לדבר על העשייה הדוקומנטרית כאן שהיא גן עדן. אין מדינה שיחסית לגודל האוכלוסייה שלה מייצרת כמות כזו של חומר מקורי, שחלקו ברמה יוצאת מגדר הרגיל. ואז אתה אומר: 'בואנה בכל זאת עשינו כאן משהו'".