הנקראות ביותר

על אושר לא משלמים: לא חייבים ארנק תפוח כדי להיות מאושרים. הנה כמה חוויות שמצדיקות חשיבה מחדש

לא חייבים ארנק תפוח כדי להיות מאושרים. הנה כמה חוויות שמצדיקות חשיבה מחדש

כל המשפחות העשירות דומות זו לזו, כל משפחה ענייה - ענייה בדרכה שלה. האם הפרפרזה הזו ל"אנה קרנינה" אכן נכונה? האם עושר הוא ערובה לאושר? הנטייה הרווחת היא לחשוב שכן. אנו נושאים עיניים אל העשירים, מקנאים בהם, מעריצים אותם, חומדים את כספם ורכושם, מייחלים לזכייה בלוטו, לאקזיט או לירושה, ורואים בכל אלו פתרון למצוקותינו, קטנות כגדולות. "הכסף יענה את הכול" אמר קהלת, ואם הוא אמר, מי אנחנו שנתווכח.הצורך הנואש כמעט להפריך את התזה הזו מתעצם עוד יותר נוכח ההשתלטות העוינת של תרבות הצריכה, שהמוטו שלה פשוט: אם אתה לא מאושר, כנראה שלא צרכת מספיק.

מעטים האנשים שחווים אושר כל הזמן, בכל רגע נתון ועל בסיס קבוע, ולכן כאשר מתייחסים לסוגיית האושר, הכוונה היא לרגעי אושר. מתוך המסע שאליו יצאנו בחיפוש אחר המטמון הזה, מצאנו תשובות אלטרנטיביות, שהטילו אותנו דווקא אל המקומות הטריוויאליים, היומיומיים.

חוויות: הנכס האמיתי

"הכסף לא מביא אושר, ויש יש הר שלם של הוכחות מדעיות לכך. הוא מביא סטטוס או סיפוק, אבל אנשים לא עובדים קשה כדי להיות יותר מאושרים", פוסק בנחישות יעקב בורק, איש עסקים ומחבר רב המכר "האם שימפנזים חושבים על פרישה".

לדברי בורק, נכסים אינם הופכים אותנו למאושרים מפני שהם חשופים להשוואה. דהיינו, אנשים מרגישים עשירים לא משום שיש להם כסף רב, אלא בעיקר משום שיש להם יותר כסף מלאנשים אחרים. "דוגמה קלאסית, למשל, היא הדיכאון הנופל על בעלי יאכטות כשהם נתקלים ביאכטה גדולה מזו שלהם שנכנסת למרינה", אומר בורק.

כדי לאשש את טענתו הוא מציין מחקר שנעשה בקרב מי שזכו במדליות אולימפיות. "20 שנה אחרי הזכייה, אלה שזכו במדליית כסף פחות מאושרים מאלה שזכו במדליית ארד. זאת מפני שמי שזכו במדליית כסף משווים את עצמם למי שזכו בזהב, אבל מי שזכו בארד משווים את עצמם למי שלא זכו כלל.

"דוגמה נוספת היא מחקר שנעשה בקרב תושבי מזרח גרמניה לפני נפילת החומה, ואחרי האיחוד עם המערב. רמת האושר בקרב תושבי המזרח עלתה מאוד, כי הם השוו את עצמם לכלל תושבי הגוש הקומוניסטי. ועם זאת, ארבע שנים לאחר מכן הם היו מדוכאים יותר, כי השוו את עצמם לתושבי הגוש המערבי - וראו שרמת החיים שלהם נמוכה יותר. כדי לחדד את הנקודה, אם בעלה של אחותך מרוויח יותר מבעלך, הסיכוי שתצאי לעבודה גדל לאין שיעור".

בורק מציין משתנה נוסף שאליו חשופים הנכסים החומריים, והוא השחיקה ההדוניסטית. בסיס ההשוואה שלנו הולך ונהיה גבוה: מיד לאחר שאנחנו רוכשים משהו אנו מפסיקים להתרגש ממנו, והוא הופך להיות הסטנדרט. לפיכך, אומר בורק, העצה הטובה ביותר עבור מי שיש לו מספיק כסף כדי להתקיים היא לצרוך חוויות, ולא נכסים.

"חוויות לא נשחקות ולא חשופות לשחיקה ההדוניסטית. יתרה מכך, חוויה פתוחה לתיקון - כשניזכר בה אחרי שנה היא תיראה לנו יותר טובה, ונעביר אותה בפילטר שיסנן את הצדדים הפחות טובים שלה. אנחנו אוסף החוויות שלנו, ולא אוסף הנכסים שלנו. כך גם הזהות שלנו - שמורכבת מחוויות ולא מנכסים".

מוזיקה: מכונת העונג

אקסטזה, צמרמורת, מעבר מדיכאון לשמחה, דופק מואץ, אושר. אלו רק חלק מהביטויים המתארים את התחושה שמעוררת בנו האזנה למוזיקה, ועכשיו זה גם מדעי. ד"ר רוני גרנות מהחוג למוזיקולוקגיה באוניברסיטה העברית, שחוקרת את נושא התפיסה המוזיקלית (האופן שבו המוח שלנו מגיב למוזיקה), מספרת כי מחקרים מגלים שכאשר משמיעים לאנשים מוזיקה שמעוררת בהם צמרמורת, ניעור אצלם במוח האזור שקשור להנאה ולגמול.

המוזיקה למעשה "לוחצת" על כפתורים שגורמים לתחושת עונג, הממוקמים באזור במוח העשיר בדופמין - חומר כימי הפועל כמעביר עצבי במוח. מוזיקה יכולה גם לעורר הפרשה של אנדורפינים, שמטרתם לעזור לנו להתמודד עם כאב. כך, למשל, מחקר שנערך בארה"ב השווה את כוח הסיבולת של אנשים ששרו בכנסייה, לזה של אנשים שרק ישבו בכנסייה והאזינו לשירה. שתי הקבוצות התבקשו להכניס את היד למים קפואים, ומהממצאים עלה שכוח הסבל של מי ששרו היה גבוה יותר מאשר אצל מי שרק הקשיבו לשירה.

חוקר המוח סטיבן פינקר קורא למוזיקה מכונת עונג. "הסיבה לכך שמוזיקה גורמת לנו לעונג ולאושר היא שמבחינה קוגניטיבית, אנחנו צריכים להבין את הסביבה הצלילית שלנו", מסבירה גרנות. "המוזיקה מסדרת לנו את הסביבה הזו - המלחין מארגן את הקולות, מה יהיה בולט יותר, איך יסודרו הצלילים וכלי הנגינה.

"רגשות חזקים מתעורר בסוגי אמנות שונים כתוצאה מאלמנט ההפתעה. למשל בסיפור מתח עם נקודת מפנה, בבדיחה או בפרסומת עם פאנץ'. כך גם במוזיקה, וזה בולט מאוד ביצירות של היידן - יש קטעים שקטים ארוכים, ואז פתאום מוזיקה חזקה. גילינו שהצליל הבלתי צפוי מייצר תגובה של עוררות גופנית.

"הרבה פעמים העוררות הזו עוזרת בשיפור מצב הרוח, ומתבטאת ברצון להגיב למוזיקה בצורה פיזית - לשיר, לרקוד, לזוז. באמנויות אחרות אנחנו לא רוצים להצטרף למבצע - כשאנחנו רואים ציור שמעורר אותנו, אנחנו לא רוצים לעבור עם מכחול על הקווים. אבל אל המוזיקה אנחנו מצטרפים, מה שמעיד על עניין תקשורתי-חברתי".

תפילה: מפתח לאושר

בתנ"ך, מקורה של המילה "אושר" הוא במילה "אישור". כאשר אדם חש שיש אישור לפעולותיו הוא מאושר, נטול ספקות ובא ממקום שלם. דוגמה לכך היא לאה, אשתו של יעקב, שאומרת: "באושרי כי אשרוני בנות" (הדברים, אגב, מקבלים משנה תוקף דווקא משום שהם באים מפיה של אישה לא מאושרת, שחיה בצלה של אחותה, האהובה ממנה על ידי בעלה).

מעבר לפרשנות הבלשנית של המילה, מציינת הסופרת והמרצה עליזה לביא, שחיברה את הספר "תפילת נשים", האושר הוא קול פנימי שמעניק לנו את ההבנה שהדברים מאוזנים ושאנחנו עושים את מה שנכון לנו לעשות.

"התפילה היא כלי", מסבירה לביא, "משהו שמאפשר לנו להגיע למקום מאוזן. אפשר לקרוא לזה מדיטציה או שעה אצל פסיכולוג, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. בזמן התפילה, אנחנו בורחים מהבלי העולם ועושים לעצמנו חשבון נפש אמיתי, שבמהלכו אנחנו בודקים: מה כואב לנו, מה טוב לנו, לאן אנחנו שייכים. ברגע שאנחנו מוצאים בעצמנו את התשובות אנחנו יכולים להגיע לאיזון, שהוא כאמור המפתח לאושר".

בעקבות הספר שכתבה, שקיבץ תפילות שכתבו נשים יהודיות בכל העולם ועל פני ההיסטוריה, גילתה לביא שאנשים רבים מתפללים, גם אם לא את התפילה הקלאסית. כך הם מרגישים שהם יוצרים דיאלוג בינם לבין עצמם או בינם לבין כל ישות אלוהית, והתפילה מעניקה להם אושר, נחמה וביטחון.

חשיבה חיובית: מה מפעיל אותנו

פרופ' אבי קלוגר מהאוניברסיטה העברית בירושלים עוסק בפסיכולוגיה חיובית, שמאחוריה עומד הרעיון של התמקדות בנקודות בחוזק של האדם ובהעצמתן. דימוי עצמי, הנאה ואושר עומדים במרכז. "אני מברר עם המטופלים שלי מתי הם היו במיטבם, מעצם הדבר שהם עשו ולא רק מהתוצאה", הוא מסביר. "אני מוודא שמדובר בסיפור שהביא אותם לתחושות נהדרות של אושר ושל רגיעה ושלמות, ואז חוקר את הצופן של הסיפור ומחפש מה למעשה מפעיל אותם.

"משם אני מסיק מסקנות לגבי תחומים אחרים שמהם הם לא מרוצים, ומנסה לתקן אותם דרך החוויה החיובית, הצופן החיובי. החוכמה היא להבין שמאחורי הרגשות השליליים יש אינטרס נותן חיים. אני מזכיר למטופלים איך הם הצליחו לחוש תחושות כאלה בעבר, ויוצר תהליך שמגדיל את האמונה שאפשר לחזור לשם, שזה יכול להתקיים".

קלוגר נותן דוגמה אישית לאופן שבו חקר החיובי מביא לתוצאות. "במשך חודשיים ניהלתי יומן שבו כתבתי את כל המעשים הטובים והנפלאים שאשתי עושה. כתבתי את זה בלי לספר לה, ופשוט קראתי לאחר מכן את הדברים. נחשפתי ליריעה של דברים נהדרים, שלא הייתי מבחין בהם לולא התיעוד.

"אני מקיש מכך לעולם העסקי: מה היה קורה אם מנהלים היו רושמים את הדברים הטובים שהעובדים שלהם עשו, ואיזו השפעה חיובית הייתה לזה על המערכת. העניין הוא שזה פשוט לא מקובל. אנחנו לא רגילים לחשוב שיש אפשרויות כאלה - לבחון את החיובי, ולהתמקד בו".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
✓ הרישום בוצע בהצלחה!