תנו צ'אנס לספאם: כתב "פירמה", חובב זבל באינטרנט, יוצא לחפש את אחיו תומכי הספאם

העסקים הקטנים הם שייפגעו מהחוק נגד דואר שיווקי ; יעל ארבל, בעלת עסק שמשווק באינטרנט: "נצטרך לסגור" ; רונן וייס מהמכללה לעסקים טוען שהעם דווקא אוהב דואר זבל: "אנחנו לא נתקלים בתגובות שליליות, להפך"

אני אחד שבודק את תיבת הספאם יותר מאשר את תיבת הדואר הנכנס. אחרי שנים של עבודה עם מייל, אני מודה: נמאס לי מהאינבוקס - מתיבת הדואר הנכנס, הדברים המעניינים ביותר נמצאים בספאם. למעשה, תיקיית האינבוקס היא רק השלישית בחשיבותה אצלי. התיקייה השנייה המועדפת עלי היא תיקיית הפריטים שנשלחו (גם בסלולר היא התיקייה הראשית שלי). חשוב לי לבדוק מה שלחתי לאחרים הרבה יותר מאשר מה קיבלתי מהם, ובמיוחד חשוב לי לוודא שלא טעיתי בניסוח ושכיתבתי את מי שהייתי אמור לכתב. אני אוהב את ההרגשה של מיילים חדשים, ולא אכפת לי מאיזה סוג. בדרך כלל לא מגיע אלי הרבה דואר חדש, והתחלופה הרבה בספאם היא הדרך הבטוחה בשבילי להרגיש מדוור. הרבה אנשים מתלוננים שהם מוצפים במיילים ושהם נאלצים לסגור ולפתוח תיבות, אבל הרעיון שמיילים אמיתיים מתערבבים בדואר זבל הוא מגוחך, בייחוד אם אתה מנוי ב"ג'ימייל", שמספק הפרדה מלאה בין שתי הסוגות. הנה, אני כבר שנים עם "ג'ימייל" ומרגיש תמיד שהתיבה ריקה מדי, במיוחד כשאני מסתכל על המקום שמתווסף כל הזמן ומכווץ באחוזים את הנפח שכן מילאתי. מי שבודק בתיקיית הספאם הוא מי שאוהב ספאם - אין לו סיבה אחרת. ובכלל, למה שאנשים לא יוכלו לשלוח ספאם? הרי אם ככל שיש לאדם יותר פעילות במחשב כך מגיע אליו יותר ספאם, אז ספאם הוא למעשה המדד האמיתי להצלחתך כמשתמש במחשב. לאור כל זאת וכחובב ספאם אני רואה בהצעת החוק של משרד התקשורת לאסור על אנשים פרטיים ועסקים לשלוח דואר המוני פגיעה אישית בי.

דוור אחר

שותף לחזון שלי, של עולם עמוס בספאם, הוא רונן וייס, ראש המכללה לעסקים, שטוען באתרו שסייע ל-20 אלף עסקים. וייס טוען שחוק הספאם יפגע בכמיליון וארבע מאות אלף אנשים. לאחרונה פתח במאבק נגד חוק התקשורת, והחתים עצומה שכותרתה "שר התקשורת אטיאס חונק את העסקים הקטנים" ושלוותה בוויז'ואל מאיים למדי: תמונת השר ולצידו עמוד תלייה. וייס מזועזע מהחוק: "גם אני בעל עסק בעצמי, שמו 'המכללה לעסקים', וזה עסק קטןבינוני לכל דבר. במכללה אנחנו מלמדים ומלווים עסקים קטנים. 25 אלף עסקים עברו אצלנו עד כה. המטרה היא לקחת את בעל העסק ולהביאו להצלחה. העסק שלי בנוי על השגשוג האפשרי של כל אותם עסקים קטנים ויוזמות פרטיות. אני חי, נושם ונלחם את מלחמתם, מכיר את צרותיהם מלפני ולפנים."

- אז אולי אתה יודע למה כולם מתביישים בספאם? הם צריכים להיות גאים בו!

"זה בעצם לא ספאם אלא דיוור שיווקי. ההבדל בין בעל עסק קטן לבין שכיר הוא שמשכורתו של השכיר בסוף החודש מובטחת, בעוד שבעל עסק קטן תפקידו להביא בעצמו את הכסף למשפחתו. כמעט תמיד, העסק הוא מקור הפרנסה היחיד שלו. הפער בין עסקים גדולים לעסק קטן הוא שבעסק קטן ההכנסות חייבות להיות גדולות מההוצאות. עסק גדול מתעסק בכמויות כסף גדולות ויכול להרשות לעצמו להוציא אלפי שקלים על שיווק, גיבושונים לעובדים, עורכי דין ועוד. כל שקל נוסף שבעל עסק קטן מוציא, לעומת זאת, יוצא מהמקרר של הילדים שלו, חד וחלק. וזאת מלחמת הישרדות. לא נלחמים פה על שמנת. כשלרשות בעל עסק קטן עומדים אלףאלפיים שקל לפרסום בחודש הוא חייב שתהיה תשואה הגיונית להוצאה הזאת: זה חייב להביא לקוחות. רק דואר שיווקי מחזיר את ההוצאה באחוזים משתלמים. הלקוחות מגיבים לזה. אם זה לא היה אפקטיבי לא היינו משתמשים בזה, מה שמוכיח שזו לא הטרדה."

- נכון מאוד. זהו תענוג.

"אף אחד לא בא להטריד - לא היינו נסמכים על זה אם לקוחות לא היו נענים ומגיבים. אנחנו בכלל לא נתקלים בתגובות שליליות, להפך. כל אחד יודע שהוא יכול להקיש על 'הסר אותי מרשימת התפוצה'."

- מה היקף התעשייה הקטנה בארץ?

"בישראל יש 400 אלף עסקים קטנים, המעסיקים מעל 1.4 מיליון עובדים. ישראל היא מדינה יזמית מאוד, ובהתאם גם אלופה בקריסות: 60 אלף עסקים קטנים פושטים רגל מדי שנה עוד לפני האיסור על השימוש בדוא"ל. בשנים האחרונות נעשתה בישראל מהפכה מבחינת שיווק באינטרנט. ארבע שנים אחורה אף לא ראה אותו ככלי שיווקי קריטי. כיום לקוחות מכל הסוגים עברו לאינטרנט, סקרי שוק נעשים באינטרנט, היום ה'אדוורדס' של גוגל הוא כלי ראשון למפרסם, ולצידו הדואר השיווקי."

- למה אי אפשר להסתפק ב"אדוורדס"?

"העסק הגדול לא מסתפק בזה, אז למה שהקטן כן? הדיוור מוכיח את עצמו בצורה מדהימה. זה יותר אישי, אפשר פשוט לעשות REPLY ולהיענות מייד. שניהם כלים קריטיים. שר התקשורת אטיאס ועשרים ושבעת הח"כים שאישרו בטעות את החוק, קבעו שדואר שיווקי אסור, אלא אם כן קיבלת אישור, וכנ"ל לגבי אסאםאסים. הם כבר מתכננים את החוק הבא שיעצור את הפליירים בתיבות הדואר. רע להם שיש גיוון בשוק, רע להם שיש יוזמה עצמאית מבעבעת."

- אולי אפשר לשנות את החוק כך שיהיה מותר רק לקטנים לשלוח דואר שיווקי ולא לגדולים?

"הגדולים לא ממש משתמשים בזה גם ככה. אולי רק שוק ההון ואוניברסיטאות. החוק תמיד מסתכל רק על צד אחד, והוא קיבל תמיכה מהציבור הרחב שבאמת אומר שזאת הטרדה. אבל כשהציבור הרחב יסתכל מימינו ומשמאלו הוא יגלה שבמשפחתו שלו ובין חבריו יש בעל עסק קטן או עובד בעסק קטן שתלוי בזה. יחסי האיבהאהבה כלפי העסקים הקטנים קשורים לחוסר רצון להודות בכך שכל אחד מאיתנו הוא באיזשהו אופן חלק מזה. על הגדולים אף אחד לא טורח לצאת, אולי כי שם אין פנים לצעוק עליהם."

- באתר שלכם מופיע משהו על הצעת פשרה?

"אנחנו לא אומרים תנו לכאוס להימשך, ממש לא. הצענו שיטות שונות. בארה"ב למשל יש את מאגר המיילים הארצי, שכל אזרח יכול להסיר את עצמו ממנו על פי בקשה. כלומר האזרח יוזם את הפסקת השירות ולא המפרסם. זה יותר טבעי. אתה כחברה ניגש לחברות שיש להן רישיון להשתמש במאגר הכללי, ומקבל את הכתובות על פי רישוי. על פי החוק החדש שרוצים להעביר כאן יידרש אישור בדיעבד מכל האנשים שכבר אישרו להשתמש בתיבה שלהם ושנתנו מרצון את כתובתם. זה הופך את הקשר איתם למועדון לקוחות. המייל היחיד שיהיה מותר לשלוח זה מייל הבקשה לשלוח מיילים עתידיים, שאליו כנראה אף אחד לא יגיב. הממשלה והכנסת הכריזו על גזר דין מוות לעסקים הקטנים. אין דרך אחרת להתייחס לנבערות הזאת. פשוט דורכים ברגל גסה על העסק הקטן כי הוא קטן."

- באיזה אופן זה דומה להפסקת הפרסום על איילון?

"אין הבדל בין שיווק בכביש לשיווק במייל, הכול עניין של לובי ולוביסטים מקצועיים שגם מן הסתם דורשים המון כסף. האיסור על שלטי הפרסום באיילון הפריע לתאגידים ותוך חודש חזרו השלטים. כרגע נוח לבטל את האימיילים והפליירים, כי בהתחלה אולי האזרחים יהיו מאוד מאושרים. אבל אז ימותו עוד כמה עסקים קטנים ומי שיאכל אותה בסוף זה האזרח כי שוויון ההזדמנויות הוא לחם חוקו - זה שביכולתו של כל אדם להקים עסק זה הישג לחברה ולא מקור לבושה. גם ככה אנחנו צועקים שהעסקים הגדולים והמשפחות הגדולות בולעים את הקטנים."

- אם ספאם לא מתאים לכולם, אז אולי הסלולר הוא הזירה הנכונה להתמודד בה? קח לדוגמה את הזמר המזרחי, שנחשב עסק קטן שמאוד מצליח בסלולר.

"הכול טוב ויפה, אבל זה לא מתאים לכולם. עסק קטן קיים בכל מקום - החל מחבר'ה שעשו רינגטון חם ועד לספר השכונתי שלך, יבואן הציוד המשרדי הקטן, מחלק הסנדוויצ'ים או עובד הניקיון העצמאי. כתוצאה מהחוק החדש, כל המגזרים ייפגעו - גננים, בתי ספר, היתה חברה ששיווקה נעליים עם גלגל בעקב שהצליחה ממש לייבא את המוצר רק אחרי השימוש בדואר שיווקי. כאן, אם אתה לא צועק לא מתייחסים אליך. אין שר או גוף לענייני סדקית. גם הרשויות המקומיות ככלל הן נגד העסקים הקטנים. לא מסתכלים על העסק הקטן כעל נישה נפרדת, כעל ספק תעסוקה למשק. אין שום חוקי עזר והקלות עבורם, להפך. במלחמת לבנון מי שנפגע היו העסקים הקטנים בלבד, כך גם בשדרות ובכל מקום. כשעסק קטן מת אין הלוויה ממלכתית, אין מטח כבוד. הם מתים בקול ענות חלושה. בנוסף, כל עסק גדול שמת שוחק עסקים קטנים שהסתמכו עליו. זה מעגל. לאחר מעשה נגיד: איך לא חשבנו על זה קודם?"

- ואיך אתה מגיב לטיעון ההטרדה?

"אני רוצה להגיד לאזרח המסכן שמרגיש שמציפים אותו במיילים, שבצד השני של האימייל השיווקי יושב לרוב בעל עסק בשר ודם, שרוצה להרוויח את המינימום."

- האם זו לא מלחמה אבודה?

"מדובר במאבק של קבוצה עם כוח. בשמי ובשמם אני אומר שלא נשקוט ולא ננוח עד שננצח במלחמה הזאת. זאת עוד גזירה בשורה של גזירות שפתאום נפלו עלינו. לפני כן היה חוק האשראי - כאשר הוחלט שמיום מסוים אסור לך להיות במינוס. ברגע שאתה נמצא בחריגה של שקל קופצים לך אוטומטית הצ'קים. חלק מהעסקים חיו על אשראי ספקים, אין מה לעשות, ועשרות כבר נפלו בגלל החוק המיותר הזה. שום תחקיר בטלוויזיה לא עסק בנושא ושום הצעת חוק לחזור למצב הקודם לא הוגשה. הבנקים לא דרשו בכלל את החוק ההוא, אבל כולם עכשיו חוגגים ומרוויחים על חשבון העסק הקטן. כשיש מאבק כולם נגדנו או ששותקים."

- אבל לא עסקים גדולים יזמו את החוק, אלא אנשים שזה הציק להם ומשרד התקשורת. עד כמה שידוע לי אין לובי של עסקים גדולים נגד ספאם.

"אני לא יודע מי חבר להעברת החוק. בעל עסק היום יש לו שקל ביד. ברגע שהרגת אותו השארת את השוק עם פחות אלטרנטיבות, אז תחשוב לבד מי יכול להרוויח מצמצום אותן אלטרנטיבות לצרכן. ברור שבסוף מישהו מרוויח, אפילו אם בעקיפין, מהחוק הזה. גופי המדיה למשל ירוויחו ממנו בהכרח. קח דוגמה: שתי פיצריות, אחת שכונתית מאוד טעימה וממול פיצריית רשת. אחת מקדישה את תקציב הפרסום שלה לפליירים בדואר ולמיילים. לרשת המזון המהיר יש אופציה לפרסם בעיתונים הארציים וברדיו. בסוף הרשת הגדולה תרוויח את המודעות. זה מחסל סופית את התחרות."

אנחנו סוגרים עבודה

נעמי זלצינגר היא בעלת עסק הטלמרקטינג "נעמי זלצינגר היתרון היחסי". היא שותפה במאבק ומציגה את העסק שלה כמי שנמצא בשורה הראשונה של העסקים שייפגעו עם יישום החוק. כבר לפי שם העסק אפשר להבין את גודלו ואת תלותו במוניטין של נעמי ובקשר בינה לבין כל לקוח.

נעמי: "אנחנו חברה קטנה לשירותי טלמרקטינג, טלמיטינג וסגירת עסקאות לחברות. אנחנו עובדים עם חברות קטנות ובינוניות ומציעים יצירת קשר עם לקוחות, בשיחה קרה או חמה, שיחה שיוצרת כימיה ומייצרת עבור החברה מישהו שמתעניין במוצר שלה בוודאות, ומעוניין בפגישה או בקשר דרך הטלפון. לדוגמה, חברה שעוסקת באובדן כושר עבודה לרופאים או בהפקות דפוס - אנחנו סוגרים עבודה לאנשים. מאחדים בין הצרכן לספק."

- עד כמה ספאם הוא קריטי בתחום שלך?

"דיוור שיווקי. העסק הקטן רוצה להגיע ללקוח בצורה כמה שיותר ממוקדת. האופציות הן שיחות טלפון לכל סוכנויות ההייטק או הביטוח, לדוגמה, או דיוור אינטרנטי, שבו לפי רשימה של לידים העסק יוצר קשר ישיר בין הלקוחות הפוטנציאלים והמוצר שהוא מציע. התיווך האינטרנטי נותן לגיטימציה וכוח לסגירת עסקה, במיוחד לעסקים קטנים. אין לנו דרך אחרת, להוציא קמפיינים שכל אחד מהם עולה הון עתק."

- אז איך מבחינתך ייראה "דצמבר השחור"?

"כשהחוק ייכנס לתוקף נהיה חייבים לעקוף אותו או פשוט להיות עבריינים. לא נוכל להתקשר לכל העסקים ואמצעי ההצקה יהיו אז הרבה יותר חריפים. העסקים דווקא רוצים שנחזור אליהם ומחכים לניוזלטר שלנו. אני רואה מסביבי את חברי ואת המהירות בה יקרסו אם יעבור החוק. נעבור משגשוג שקיים כיום בתחום העסקים הקטנים לדכדוך וסגירה. כל זאת ועוד - כשיש דיוור, הדיוור עצמו יוצר עוד עבודות, כשיש אלף מתעניינים לדיוור, העסק יכול להרשות לעצמו לשכור עוד אדם כדי להגיב לכל המתעניינים בו. החוק יגרום מיידית לצמצום כוח העבודה."

- ומה לגבי הקרן לעידוד עסקים קטנים?

"המדינה באה עם הקרן הקיקיונית הזאת לעידוד העסקים - ריבית נמוכה, דחיית תשלומים, ועוד. אני אומרת: לא רוצה את המתנה, הטובות שלכם וההלוואות שלכם. אני מעדיפה להוציא שלושת אלפים ש"ח בחודש ולרוץ בעצמי אחר הלקוחות ולתת את השירות הטוב ביותר."

תמר קרוון בעדי

כמו זלצינגר, רבים מחובבי הספאם נוטים לתת שמות עולצים לחברות שלהם. אייל חלד, בעל העסק "משהו חם" להשכרת קרוואנים, מנסה בשנה האחרונה למנף את הרעיון שלו לאופרציה בתקיימא.

אייל: "העסק שלי חדש יחסית. הוא הוקם בעקבות זה שאני אישית אוהב לנפוש וחיפשתי לשכור או לקנות קרוואן בארץ. אם תקיש ב'גוגל' קרוואן בעברית כל האתרים שתקבל הם בחו"ל. אני רוצה לשנות את המצב או לפחות להיות אופציה לנופש קרוואנים מקומי. הלוואי שאגיע למצב שיהיו לי ארבעהחמישה קרוואנים אותם אוכל להשכיר. אני במצב בו אני חייב למכור שנייםשלושה קרוואנים מלאים כדי להתחיל להריץ את עסקי ההשכרה."

- איך התחלת?

"הרעיון התחיל מזה שכל האנשים רוצים השכרה. המטרה היא שתוכל לחבר קרוואן לכל מכונית, אפילו ל'סיטרואן 4C' אפילו ל'סובארו' ישנה - קרוואן קל שכל אוטו יוכל לסחוב. זה היתרון שלי, מעבר לעובדה שקיים חוף בכנרת שהגעתי איתו להסדר שכל מי שקונה דרכי מקבל דיל של חניה וחשמל - לא צריך גנרטור, ואפשר גם להתקלח שם או לקחת קרוואן בלי מקלחת. יש רעיון להקים מחנה קרוואנים למגורים, יש אינספור שימושים. אבל אני לא יכול עדיין להגיע ליותר משני קרוואנים להשכרה שוטפת."

- ספאם זה קריטי עבורך?

"דיוור. כדי שאני אצליח להגיע לתודעה רחבה, אני צריך שאנשים יידעו שיש כזה דבר, שזה קיים. חינמון 'פוקוס' שמחולק בתחנות דלק זה אפשרות בשבילי לפרסם, אבל ברגע שהם שומעים שאני חברה ולא אדם פרטי, הם מעלים לי את מחיר הפרסום פי שלושה. יש לי רעיון שלם להקים אתר עם אנימציית פלאש של בניית קרוואן, אבל זה חתיכת עבודה. אני לא מדבר איתך על השמנת, אתר זה הלחם והחמאה, וגם כדי שיגיעו לאתר אני חייב לפנות למישהו שיעשה לי דיוור. עשיתי סקר שוק, כולם אמרו לי שדרך המייל. ציוד משרדי, כביסה, כל השירותים הקטנים, חודרים למודעות בפליירים ובמייל."

- פגשת אנשים שהתנגדו לספאם שלך?

"פגשתי מישהו מ'וואלה' שאמר לי שדואר מבזבז לו זמן ומבזבז זמן למשק. אמרתי לו, אתה כותב כתבה מעניינת ב'וואלה' ומישהו מפנה אותה הלאה, אומר לעובדים שלו לקרוא ומפיץ את הכתבה, ואז קופץ סרטון של פרסומת ועוד פרסומת לפני הווידיאו, וזה נחשב בסדר, זה לא בזבוז זמן. אבל הופה, המיילים שלי הם כן בזבוז, למה? מה ההבדל בין לינק למאמר שהבוס שם לך בתיבה, לניוזלטר שלי עם מידע מועיל באותה מידה ורמת עניין? הגולש מרגיש שלינק זה כאילו משהו שהוא בחר להיכנס אליו בניגוד לדואר שיווקי שמגיע אאוט אוף דה בלו. דה פקטו כשחושבים על זה אין הבדל. במובן העמוק שניהם נוחתים עליך במידה כזו או אחרת. אותו בזבוז זמן עבודה. יש אינספור כתבות ב'וואלה' שמתחרות בי באזוטריות שלהן."

- מה הלאה?

"אני לא יכול להרשות לעצמי מודעה שתרוץ יום אחד במקומון או באתר אינטרנט מוביל. הלוואי. אתה מוצא את עצמך מחכה לאיזו כתבה שיעשו עליך במגזין סוף השבוע בטלוויזיה, אבל עסקים קטנים שמגיעים למשל לכתבה ב'אולפן שישי', אלה שהעורך מאשר, הם אלה שיש להם חבר או דוד שמכיר ומוכן להילחם על זה במערכת. אני לא יכול לחלום על כזאת חשיפה, כל גאדג'ט טיפשי שיוצא מקבל תמיכה תקשורתית פי כמה ממני. אם אני מהגדולים אז ישנו את החוק בשבילי, זה הון ושלטון."

- למה קראת לחברה "משהו חם"?

"זה ראשי התיבות של הבנות שלי: מור, שיר, הדס וורד. זה הכיף שלי, הן מאוד אוהבות חופשות בקרוואן."

אל תשלחוני לעכבר

יעל ארבל, בעלת העסק "מרכז מיתרים לתקשורת לא אלימה בישראל", מתמחה בטיפול בסגנון "קשר משפחתי" בבעיות תקשורת. על אף הרוגע שהיא משדרת אין ספק שעניין השיווק מתסיס אותה: "אנחנו קיימות שמונה שנים, משנת אלפיים. לפני שלוש שנים הכנסנו מאגר נתונים, ומאז אנחנו מלקטות כמו בפינצטה רשימה של אנשים שמתעניינים בשירות שלנו, ומכניסות את כתובות הדוא"ל שלהם לרשימה. בפסטיבלים, למשל, ובאירועים שקשורים לתחום שלנו. עד עכשיו בכלל לא עלה על דעתנו לבקש מהם את האישור לדוורם, כי הם אלה שנתנו לנו את כתובת המייל שלהם. החוק הזה דורש כעת שנקבל אישור לזה שהם מתעניינים בנו גם מעתה והלאה. נתקענו, במירכאות, עם מאגר של 3,500 לקוחות בלי אישור בכתב. המגע הזה יהפוך ללא חוקי, אותו מאגר שהשקענו בו כל כך הרבה מאמץ. אנשים ששלחו מייל ביוזמתם וליקטנו גם אותם, או כאלה שהם לקוחות לשעבר, כולם יהפכו ללא חוקיים. מבחינתנו, או שנצטרך לעבור על החוק, או לסגור, על זה זה עומד. התייעצתי עם מומחה מיילים והוא אמר שברור שגם אם נוציא סדרת בקשות לאישור, המאגר יקטן מינימום בשבעים אחוז. אנחנו גם ככה בקושי שורדות שיווקית. מאוד לא פשוט לעבוד בתחום של קורסים וסדנאות, כי בכל פעם שקורס נגמר צריך להתחיל מאפס."

- מה עם באנרים?

"אתה יודע כמה עולה באנר? מינימום 500 ש"ח, ואין לזה תוצאות. יש לנו פרסומים ב'אמא אדמה', 'אלטרנטיבי', פורטל המורים - אבל הם לא מניבים תוצאה זהה למייל, אם מתחשבים בהשקעה. קובייה קטנטונת ב'עכבר העיר' עולה 800-700 ש"ח לשבוע ומביאה בודדים." אייל אנגלמאיר מ"דקל עיצוב גינה" הוא 'הגנן החדש', החסון והאקטיבי. הוא הצטרף רק לאחרונה לעסק של אביו כאחראי שיווק. גם הוא לא יגדל פטוניות ללא שליחת דואר. אנגלמאיר: "אני ואבא שלי גננים, הוא פתח את העסק, שרץ כבר 14 שנה. אנחנו בעיקר מתמחים בהקמה ובתחזוקה של גינות עם צרכים מיוחדים, גינות יוקרתיות עם מחשבה מאחוריהן. לפני כמה חודשים עשינו שיחה שעיקרה דם זה לא מים, משפחה זה חשוב, אז באתי לעזור לפתח את העסק ולמדתי שיווק בקנה מידה קטן. כרגע דיוור הוא די חיוני לעסק. זה פשוט מביא עבודה - אתה שולח מייל, מקבל פניות ויש לקוחות מיידית. יש לי איש טכני שאני משלם לו והוא מדוור אותנו."

הייתי פתטי

אלא שלמרות דבריהם היפים של ידידי מהעסקים הקטנים, השנאה לספאם פושה בישראל. אפילו לתחום יחסי הציבור הגיעה הספאמופוביה. סהר הראל, אשת יחסי ציבור במשרד של סיגל אביטן, גם היא נגד ספאם אינטרנטי. הראל: "מעולם לא התייחסתי ברצינות לספאם, וזה להבדיל מכל מיני עלונים שדוחפים לי בתיבת הדואר. זה הבדל פסיכולוגי שקשה לי להסביר. אולי זה כי במקרה של ספאם אני ממש מרגישה שזה נעשה ברמייה בעוד שבמקרה של עלונים בתא דואר זה נראה לי שוויוני. ככה אגב מצאתי את הקוסמטיקאית שלי, אישה יקרה."

- איך?

"היא שמה עלונים נורא נורא יפים בתיבה. בדיוק עברתי דירה וחיפשתי מישהי באזור, הלכתי אליה פעם אחת ונשארתי. הפליירים היו פשוט מאוד יפים. אסתטיים להפליא. לא הג'אנק הרגיל שאתה רואה. הם בלטו."

‬‫- ואם היית מקבלת במייל היית מסננת?‬

"כן."

- גם אם כל תוכן המייל היה סריקה של הפלייר?

"כן, כי הייתי מרגישה שזה הגיע אלי במרמה, חמק ממסנני הזבל שלי, וזה היה מעצבן אותי. לא הייתי שומרת את המייל. את הפלייר, אגב, תליתי על המקרר."

- ו‫אם המידע היה מגיע באסאםאס? אסאםאס עם תמונה, נגיד?‬

"אסאםאסים פרסומיים זה הכי מעצבן."

גם תום סלע, יזם אינטרנט ומייסד אתר הבלוגים 'בלוגלי', מתנגד משום מה לדואר זבל. סלע: "באופן כללי אני חושב שספאם מהווה בעיה קשה ומטרד, אם הוא בטלפון, באסאםאס, בדוא"ל, בתיבת הדואר או בבלוגים. עיקר הבעיה אינה ברעיון של חומר שיווקי, אלא השימוש הבלתי מרוסן לרעה ביכולת להפיצו. אין לי כל בעיה לקבל עלון שיווקי אחד ליום בדואר, אבל המצב הוא שאני מרוקן את התיבה מדי יום ולעיתים חושש שעל הדרך אני עשוי לאבד דברי דואר אמיתיים. ואני מתכוון גם לתיבה האמיתית וגם לזו הווירטואלית. השימוש בטלפון שלי כאמצעי שיווקי זו בכלל חוצפה לדעתי."

- למה? הרי זה מעיד על פופולריות.

"אני עדיין מוטרד מהדרך לא דרך בה מחזיקי רשימות התפוצה למיניהן משיגים אותן, בונים אותן, ובאילו תנאים מוחזק מאגר המידע הזה, המכיל פרטים אישיים עלי."

- ובכל זאת, זה כלי שימושי מאוד לעסקים קטנים‬. האם אתה רוצה לפגוע בגננים?

"המספרים מדברים על עלויות של עשרות מיליארדי דולרים בשנה לעסקים על זמן עובדים, ועל מערכות לטפל בדואר זבל. דואר זבל מהווה גם דרך הפצה של תוכנות ריגול, רמאויות, גזילות זהות‬. נכון, גם עם החוק נקבל דואר זבל כזה..‬."

- ‫אז מה הטעם בחוק‬?

"מה שלא בסדר זה שאם אני נותן לחברה א' - או למי שמייצג אותה שיווקית - את פרטי, הם מגיעים לחברה ב' וג' וד', ללא הסכמתי‬." גם אלון קסטיאל, יזם נדל"ן ובעל דיסקוטק, הוא תומך נלהב בחוק האנטיספאמי, על אף שהוא אחד מאלה שייפגעו מאיסור שליחת האסאםאסים ההמוניים, כשייכנס לתוקף: "‫אני מתנגד גדול לפרסום מהסוג הזה ואני יכול להגיד לך שזה גרם לי לנטוש כתובות אימייל שהרגשתי שהיו מפוצצות יותר מדי. בשלב מסוים אתה פשוט מתייאש מלנקות את התא."‬

‫- אין לך טיפת סימפטיה לספאמרים‬?

"הם עולים לי לא מעט כסף. אני עובד בחו"ל והסלולרי שלי תמיד זמין ומושך אוטומטית אימיילים. משיכת האימיילים עולה הון כשאתה עובד עם המכשיר הישראלי, וחצי ממה שאני מקבל הוא ספאם. כמובן שעבור מי שיש לו 'ג'ימייל' זה בכלל לא עניין, אבל לי ולכל איש עסקים רציני יש דומיין ואימייל 'אאוטלוק' ללקוחות עסקיים." - ‬אם היה לך עסק שפונה לקהל הרחב לא היית מפרסם גם אתה בספאם?‬ "מעולם אפילו לא שקלתי לשווק בדרך זו. לטעמי היא מבזה את המוצר המשווק. ככה לא בונים ערך למותג. זה פושרי, אלים ופולשני."

‬‫- התקנות המקבילות הן חוק נגד אסאםאס ובעתיד גם נגד פליירים.‬ מה אתה חושב על זה?‬

"שאלה מורכבת. עבורי לפחות, פליירים ואסאםאסים הם פחות טורדניים. בעניין האסאםאסים - אם בעלי המספר נתנו את הסכמתם בעת מסירת המספר, כמובן שאין עם זה בעיה. אם לא, אני מניח שהייתי תומך בהגבלה הזו. כאן אני כן רואה את הנזק הגדול שייגרם ליכולת השיווק של מפיקי אירועים ובעלי מקומות בילוי. למרות שבעידן ה'פייסבוק' גם חשיבות האסאםאס כמדיה שיווקית ירדה קצת.‬ '‫פייסבוק' הוא בחינם ונשאר בתיבה מול הלקוח באופן תמידי. ‬‫אין לי ספק שה'פייסבוק' צימצם בעשרות אחוזים את ההכנסות של שולחי האסאםאסים‬. אני זוכר שהייתי שולח אלף אסאםאסים בזמנו. היום זה נראה פתטי."‬

תגובת משרד התקשורת: "בשלב בו הצעת החוק הממשלתית נדונה בכנסת ניתנה לכל הפונים, כולל לעסקים הקטנים, האפשרות להציג את טענותיהם, וכך נקבע החוק במתכונתו הסופית."