בין הצנע בשנות ה-50 לחשיפה לאמריקה בשנות ה-60

"לידת העכשיו" - תערוכת שנות ה-60 באמנות הישראלית שמוצגת במוזיאון אשדוד לאמנות, מאירה פינות חשוכות שאולי נשכחו, ויוצרת זיקות בין זרמים ויוצרים באמנות, ובין תקופות בתרבות ובחיי החברה הישראלית

כששואלים למה התכוון האוצר יונה פישר בכותרת הפואטית "לידת העכשיו", מסבירה שותפתו לאוצרות, תמר מנור-פרידמן, כי יש לכך לפחות שתי סיבות: האחת, זוהי נקודת הזמן שבה החלו הרוחות המנשבות באמנות הישראלית להתלכד ולחבור למגמות השולטות באמנות בעולם המערבי. השנייה, בעולם האמנות, זוהי נקודת הזמן שממנה ועד היום מכונה עבודת האמנים "עכשווית" (contemporary), למרות שהגדרה זו מקיפה כבר שנות דור ויותר, לא הבדל עשורים ותקופות.

ראייה מעניינת זו מעגנת את החומרים בתערוכה "שנות ה-60 - לידת העכשיו" לא רק בהקשר הישראלי שלהם, כמתבקש, אלא גם בהקשר הגלובלי - שהוא אחד ממאפייניו הבולטים של תחום האמנות. כי הרי לאמנות אין גבולות ואין מגבלות והיא אינה יכולה להיות כבולה אך ורק לקונטקסט המקומי, כאיזה תוצר לוואי כרונולוגי של מדינה מסוימת. לאמנות, ולעוסקים באמנות, לעולם יהיה גם שאר רוח ושאיפה לאיזו איכות בת אלמוות, שאינה תלויה במקום ובזמן - שמפרידה את יצירת האמנות מכל עולם המוצרים והחומר בכלל.

פישר, מנהלו של מוזיאון אשדוד, אצר יחד עם מנור-פרידמן את תערוכת העשור השני באמנות הישראלית, בין השנים 1958-1968, במסגרת פרויקט שש תערוכות העשורים לרגל שנת ה-60 למדינה. זוהי תערוכה מוצלחת במיוחד, מעניינת ומטלטלת לרגעים, מאירה פינות חשוכות, שנשכחו אולי, ומצרפת זיקות בין זרמים ויוצרים באמנות ובין תקופות בתרבות ובחיי החברה הישראלית. למשל, בין הצנע של שנות ה-50 לחשיפה האמריקנית של שנות ה-60. בין מלחמת הקיום של המדינה הצעירה ופליטי כל העולם שהתקבצו בה להילולת המנצחים, חטא הגאווה והאופוריה חסרת האחריות שהביאה עמה מלחמת ששת הימים.

השניים מוכיחים, כי תערוכה טובה יכולה לרגש וללמד שיעור מבלי להיות סנטימנטלית, דידקטית או מפורשת יותר מדי. יחד עם הוגה הרעיון ויו"ר הפרויקט, האוצר יגאל צלמונה ממוזיאון ישראל, ועם עמיתיהם במוזיאונים תל-אביב, עין חרוד, חיפה, הרצליה ומוזיאון ישראל בירושלים, הם מספקים חלק חשוב ומקסים בפסיפס ההיסטורי-אמנותי שמציג הפרויקט כולו.

"החלוקה לשישה עשורים בעיני אינה החלוקה הטובה ביותר, כיוון שהשתלשלות האמנות אינה ליניארית כזו, אלא יש בה חתכים אחרים", אומר פישר, "ובכל זאת, ניסינו להבין את גבולות החלק שנפל בחלקנו ואיך להציג. אולי יותר נכון לתחום את העשור שלנו בשנים 1959-1969, כי ב-1959 הייתה תערוכת 'אופקים חדשים', שהכתירה את תחילתו של עידן חדש וגם דעיכתו של הקודם".

ומוסיפה מנור-פרידמן: "ניסינו לאפיין את העשור בהצבעה על האמנים החדשים שצמחו באותן שנים, לצד האמנים הבולטים שנתנו את הטון. כיוונו לכך שגם המבקר ה'תמים' בתערוכה, שלא מתעמק וקורא או שלא בהכרח מתחבר לאבסטרקט האוונגרדי - גם אם הוא אוונגרד מלפני 40 שנה - יוכל לחוות את התערוכה באופן כמעט חושי, אינטואיטיבי, בלתי אמצעי".

פישר: "יש שתי צורות ראייה לתערוכה כזו. ניסינו להעמיד את הדברים כך ששתי הקריאות תקפות, גם כיצד התקבלה עבודת אמנות בזמן אמיתי, מול הביקורת והקהל שבירכו או קטלו אותה, ואילו השנייה בפרספקטיבה של 45 שנה - מה הותיר חותמו ומה נעלם".

מה נשמע בבית

מוזיאון אשדוד לאמנות הוא בניין "לא מוזיאלי" באופיו. גם העובדה שהוא פועל בעיר אשדוד, שאינה נחשבת (עדיין) למוקד עלייה לרגל בזירה התרבותית בארץ, אינה מושכת אליו קהל רב. אולם בגורמים אלה בדיוק נאבק המוזיאון ולשם כך גויס פישר, מבכירי האוצרים בארץ. הוא נכנס לתפקידו כ"משימה ציבורית" אחרי שפרש מזמן לגמלאות, והוא מאציל מסמכותו ויוקרתו, אך בעיקר מניסיונו והמקצוענות הנפלאה שלו.

את תכונותיו הקשות של הבניין גייסו האוצרים לטובתם. המסע בתערוכה עובר בכל חדרי ומעברי המוזיאון, וריבוי הפניות והחדרונים מנוצל ליצירת הקשרים וסמיכויות בין אמנים ויצירות. בפתיחת התערוכה מוצגת יצירת ענק מתכתית "זיכרון הזמן" של יחיאל שמי, ולא רחוק ממנה "מה נשמע בבית" של אריה ארוך, עבודה נוגה ומכמירת לב באנושיות הפשוטה שלה, השואלת, בטקסט בכתב ידו של האמן "מה נשמע מה נשמע בבית מה שלום האנשים איך הם חיים". היעדר סימני פיסוק הופך את הלשון ה"דיבורית" הפשוטה ל"שירית", וטוען את המשפט הסתמי הזה באיזו דחיפות ותחושה בו-זמנית של ניכור וקרבה.

אווירה זו, רגשות מעורבים של ביתיות ושל ריחוק בו-זמנית, ממשיכה ללוות את הצפייה. כאילו חדרי המוזיאון הם חדריהם של הילדים במשפחת האמנות, של דיירי ה"מה נשמע בבית". לצד עבודתו של ארוך פסל "הרועה" של יצחק דנציגר ולאחריו כרזה לתערוכת "אופקים חדשים". בחדר אחד עבודות של זריצקי, סטימצקי ושטרייכמן, ובחדר הבא אביבה אורי ולצדה רפי לביא - המורה והתלמיד המעריץ. ממול עבודותיה של לאה ניקל. רוחם של "האבות המייסדים" של אנשי אופקים חדשים ובני דורם שכבר החלו לפרוץ גדרות חדשות שורה על כל הקומה העליונה בסיור. אנשי "האבסטרקט המוחלט", שהאמינו ב"חופש הציור" שהפך למעשה, תחת שרביטו העריץ של זריצקי, לחופש כפוי, שאין לחרוג ממנו.

בחדר הבא כבר מופיעים ניצני הנסיגה מהמופשט המוחלט, בעבודותיהם הליריות, המרפרפות בין נופים ודמויות, של אורי ריזמן ומיכאל גרוס. בהמשך נמצאים דני קרוון ויגאל תומרקין עם תחילתה של האמנות הסביבתית - אחת מפריצות הדרך של שנות ה-60. "האנדרטאות ואתרי ההנצחה בפיסול ארכיטקטוני, שהחליפו את הגלעד הקטן או את העמוד עם השמות, הם למעשה אמנות סביבתית בחסות ממסדית", מסבירה מנור-פרידמן. ממש לפני המדרגות היורדות לקומת ההמשך ניתן לראות את הופעתו של הצילום בשדה האמנות הישראלי. גמל מטיל צל ארוך במדבר, של מיכה ברעם, והקרקע הסדוקה בצילומי האגם הגווע של פטר מירום, הן סנוניות המבשרות את צמיחת ערכו של ז'אנר שבין התיעודי לאמנותי (שאת שיאו ראינו עשור אחד אחר-כך, בתערוכת שנות ה-70 במוזיאון תל-אביב).

התכנים עדיין רלוונטיים

בשלב זה בסיור כבר ניתן להבין הלכה למעשה את תחושת הרגע של "עכשיו", שניסו האוצרים לאפיין. אם עד אז מקובל היה לראות את האמנות הישראלית כבועה הנשלטת על-ידי התרחשויות פנימיות ואירועים מקומיים, "אמנות היישוב", "אמנות ציונית" ו"אמנות מגויסת", הרי שבשנות ה-60 עזבו האמנים את תחושת השליחות הלאומית והחלו להתמסר לאמנות לשם אמנות. אם בעבר היו מרוחקים ממרכזי האירועים בעולם, הרי שבשנות ה-60 כבר היו מעודכנים יותר - ניידים יותר ומודעים יותר לאמנים שמעבר לים, בזמן אמיתי. "לעומת תקופות קודמות שבהן היה איחור של 20 שנה באימוץ מגמות כמו הקוביזם או האבסטרקט", מסבירה מנור-פרידמן.

בהמשך התערוכה ניתן לראות את מה שבעולם נקרא באותה תקופה "ריאליזם חדש" - חדירת המציאות לאמנות באמצעים "לא אמנותיים". הזעזוע שעורר תומרקין, כשהדביק את מכנסיו על הקנבס והטביע את כפות ידיו בצבע השמן (ב-1961), היה גם פריצת דרך לשפה אמנותית חדשה ועשירה יותר. "זהו דיוקן עצמי, כשאמן פושט את מכנסי העבודה שלו ומציג מצד אחד את עצמו עירום ופגיע, מצד שני את כסות עורו השני כיצירת אמנות", מסביר פישר. העבודה "יד למנשיה" של מיכאל דרוקס עשויה מחפצים שליקט בחוף הים משולי השכונה הערבית שנחרבה. עבודתו האחרונה של איקה (אריאל) בראון, אמן צעיר שנהרג בתאונה ב-1964, מציגה ראשי בובות יצוקים בברונזה, חלקם חבולים וקרועים - כמו מיניאטורה אירונית של מונומנט או אנדרטה.

נראה שרבים מהאמנים הצליחו לצקת בעבודותיהם באותה תקופה תכנים שנשארו רלוונטיים ולא איבדו מחריפותם, עד שנותרו גם היום "עכשוויים". רפי לביא הכניס את המציאות לציוריו כששילב בהם נייר עיתון ולוח שנה, כמוהו גם לאה ניקל. אצל יאיר גרבוז נראה מיק ג'אגר צוחק עם חברתו בצילום פפראצי מרחובות ניו-יורק, ששוכפל עשרות פעמים - אולי בהשראה וורהולית. אצל ארוך מוכר במיוחד השלט "רחוב אגריפס", חלק מקולאז' שבו מעורבבים יחד המציאות והקונטקסט האמנותי.

מלחמת ששת הימים פורצת לתודעה בצילומי הצנחנים בכותל: זה לצד זה מופיע הצילום המוכר ואיקוני כל-כך של דוד רובינגר, צילום של ורנר בראון מזווית לא מוכרת וצילום של מיכה ברעם המראה חייל עם כיפה לראשו ושרשרת כדורי מקלע לצווארו כנזר נוצות בטקס שבטי כלשהו. עבודה מקסימה ומעוררת התפעלות שיצאה ממרתפי מוזיאון ישראל היא "אל תהיה חייל של שוקולד" של מיכה לורי. תיבה שקופה ובתוכה חיילים מפוסלים בשוקולד - חלקם ערופים או קטועי גפיים, חלקם בעמידת מנצחים וחלקם שרועים כקורבנות - נראית כרגע מקרב שהוקפא והומתק בחומר הפיסול הבלתי שגרתי.

את ה"צבאיות החדשה" שגילתה ישראל על עצמה מנציח מיצב "מצעד 1968", של שוקה גלוטמן. עבודה מוצלחת במיוחד, שהוצגה לראשונה בשנת 2000, ובה הוא משחזר את הסלון הישראלי הטיפוסי משנות ה-60. עם מרצפות שומשום ונעלי בית מצמר משובץ עם רוכסן, ריהוט סלוני ווילונות בדוגמאות גיאומטריות בכתום-חום-לבן, האהילים תקופתיים, ארון ויטרינה ו"פיצ'פקעס ישראליאנה" שהיום יכולים להיחשב רטרו או "ניו ענתיק". בתוך כל אלה כובש את המבט השידור הראשון של הטלוויזיה הממלכתית - מצעד יום העצמאות 1968. את עבודת הווידיאו המנציחה את השידור יש לראות בתשומת לב, אחרת לא נבחין שאצל גלוטמן המצעד צועד לאחור.

מיצבים נוספים משוחזרים בתערוכה, של משה גרשוני ושל יהושע נוישטיין, מצליחים להמחיש את אופיה של העבודה המקורית אך גם את קפיצת הזמן שחלף מאז. גרשוני יצר "סידור מחדש" של עבודתו. אצל נוישטיין מדובר בעבודה שלכדה דליפת מי גשם לתוך תערוכה בבית האמנים בירושלים. כשהיא מוצגת בשילוב של הקרנת וידיאו על מסך פלזמה שטוח, ניכר הניגוד מול העבודה שבמקור הייתה תמציתו של מושג "דלות החומר". כך משולבת בתערוכה גם אמירה ביקורתית וראייה היסטורית.

בקטלוג כוללים האוצרים לצד היצירות ומאמרים פרשניים ביקורתיים, שלהם ושל כותבים אחרים (אריאל הירשפלד, אדם ברוך ז"ל ודרור אסנת), גם לוח תיעודי-כרונולוגי של האירועים והתערוכות שהיו בכל שנה, משולב באיורים ובמובאות מביקורת האמנות של אותן שנים. *

מוזיאון אשדוד לאמנות - מרכז מונארט. התערוכה עד ה-15.12.08