אוכל: חיים שכאלה

חיים כהן חוזר לשקשק מחבתות למשך שבוע ב"דיקסי" ; בשיחה איתו הוא מדבר על המעבר מהמטבח רווי היצרים לחיים העסקיים ("חייתי אז בתוך חלום") ועל היכולת שלו להשאיר זכרונות בלבם של אנשים

"חיים כהן חוזר למטבח" - זו הייתה יכולה להיות כותרת מרנינה, שלבטח הייתה מקפיצה את המתגעגעים לתפוח אדמה מדורה ולכבד אווז בעמבה שרקח בזמנו כהן במטבח המיתולוגי של "קרן". אבל כהן, לפחות לעת עתה, מצהיר כי מדובר בגיחת געגוע לשקשוקי המחבתות, שתסתכם בהכנת תפריט משותף בן שבוע בלבד, לו ולשף מסעדת "דיקסי" המוערך דן קרטלה.

השניים מתכננים להגיש תפריט מיוחד בן כמה מנות המשקפות את הטנגו המשותף לשניהם. בין המנות שיוגשו במהלך השבוע הקרוב יככבו סלקים ממולאים, סביצ'ה ויוגורט עיזים, פילה בקר בכמהין שחור, קוקי סן ז'ק עם שערות אספרגוס לבן ועוד כמה מנות - "שעשויות כמו שאני מכיר את עצמי, עוד להשתנות אלף פעמים עד לארוחה", מחייך כהן את חיוך המותק המפורסם שלו. עובדה שכנראה מבטיחה הפתעות נוספות במהלך שבוע הארוחה.

ניכר על כהן כי מדגדג לו לחזור ולהקפיץ בחדווה מעט פלפל, שום ושמן זית. אחרי הכל, טבח נשאר טבח, בטח כשמדובר בשף מלא תשוקה ואהבה לאוכל כמו כהן. אבל כהן מבטיח חגיגית שלמרות שהוא הכי אוהב לבשל, אין לו עניין לחזור לאורח החיים המוטרף של ערבים, שבתות וערבי שישי במטבח, שאותם הוא מעדיף לבלות בחיק משפחתו האהובה, החשובה לו, לדבריו, יותר מדיקסי.

את חלקו ב"דיקסי" הוא קנה לפני כשנה משותפתו לשעבר, אירית שנקר במה שנראה אז כמו עסקת ה"כרומטיס" של עולם המסעדנות. כהן ושנקר, מקפידים עד היום שלא להפוך את פירוק השותפות רבת השנים ביניהם, לפסטיבל תקשורתי עסיסי, למרות שיש בסיפור הזה את כל המרכיבים הדרושים כדי להפוך למנת היום.

השף ששכב על הגדר

שינוי הסטאטוס משף, שנהג להציץ על לקוחותיו בחרדה מבעד לצוהר שבמטבח, בתקווה שיאהבו את מעשה ידיו, למסעדן שנאלץ להסתכל ללקוח בלבן של העיניים, עדיין טרי עבור כהן, שרגיל היה במשך שנים לחיות בפנטזיה של יצירת האוכל וכעת עוסק בנושאים משמימים לכאורה עבור יוצר, כמו גיבוש צוות והתייעלות עסקית.

"חייתי אז בתוך חלום", הוא מסביר את התפנית ומתייחס למסעדת "קרן", שאמנם עשתה היסטוריה בתולדות הקולינריה הישראלית, אבל מבחינה עסקית לא הצדיקה את עצמה ונסגרה.

כהן, רציונאלי ומפוכח כיום הרבה יותר בהסתכלותו על מה שהתרחש אז, מדבר בלא מעט געגוע לימים שבהם הוא ושנקר "נשכבו על הגדר", ובכך סללו את הדרך לכל מי שחלם והעז לייצר אמירה משמעותית בתחום. "הרגשנו שאנחנו משחקים במגרש של הגדולים; הגשנו יינות מבורגון, היה לנו סומליה כמו במסעדות כוכבי מישלן בחו"ל, קיבלנו ביקורות נלהבות והתחושה הייתה משכרת", הוא נזכר.

כהן צוטט בזמנו כמי שאמר על "קרן" שהיא "קונספט המשרת אגו של טבח", כיום, הוא אומר: "יש כבר משפחות לדאוג להן וילדים שמורידים אותך לקרקע. כשאתה הורה מעורב שמכין שיעורים עם הילדים, לא נותר בך הרבה כוח לחלום".

את המנגינה של "קרן" הפסיקו השניים לאחר 18 שנות פעילות, באקט שהיכה גלים ואף פתח מהדורות חדשות, כאילו לכל הפחות היה מדובר במתקפה על פרל הרבור. "ביום שישי עשינו אירוע סגירה למסעדה שאותו תיעד לטלוויזיה רינו צרור", נזכר כהן. "למחרת נסעתי לשוטט ברחובות עם אשתי סיגל. היה יום חורפי וגשום ואני הייתי נסער. בחדשות ברדיו הודיעו שהמסעדה נסגרת ואני התחלתי לבכות, ירד לי האסימון בפעם הראשונה".

דרושה תשוקה

אני יושבת מולו, מקשיבה למילים ומדמיינת אותו אז, מלהטט בחדווה את החציל בטחינה שאז היה בבחינת מהפכה, והיום כבר בגדר קלישאה. חרף הטקסטים ההגיוניים אודות כדאיות תפעולה של מסעדה, עדיין חסרה לי התשוקה של כהן, שאותה אני בכל זאת מייחלת לפגוש בהמשך הדרך.

ועד שזה אולי יקרה, הוא יתעל את אהבתו לאוכל בשיתוף עם אלי לנדאו במדור בישול חדש במוסף "הארץ", שבו יציגו השניים מתכונים ישר ולעניין ללא הגיגים וללא כל פיוט, ואולי בהמשך בעוד תוכנית טלוויזיה מקסימה משלו.

יחזור לבשל או לא, זה כבר עניין אחר. כהן לפחות מתחייב על הזיכרונות שנותרו לכל מי שחגג ימי הולדת, ימי נישואין, פרידות ושמחות הן ב"קרן" והן ב"דיקסי". כי בסופו של דבר "מה שאני משאיר אחריי זה זיכרונות בליבם של אנשים". *