קול קורא לנדוד

"יש לזה מחיר. קשה. מהול בהרבה בדידות. כל הזמן אני מהלכת על חבל דק. לאחרונה בחברה הדתית סוף סוף מתייחסים אלי כדבר לעצמו. אני אסירת תודה על כך אבל מלאת חשש שזה ישתנה ויחזור למה שהיה קודם. כי בכל מקום, בלי יוצא מן הכלל, עברתי תקופת הצקות ורדיפות. אנשים נטפלים לכל דבר בחיים שלך. לכל דבר שהוא שונה. והתשלום הוא גבוה...".

את המילים האלו תגיד חביבה פדיה מאוחר יותר. הרבה אחרי שאפתח שער כחול, בתוך גדר תכלת החוצצת בין רחוב באר-שבעי מאובק, לבין חצר שבה משתזפים כמה חתולים וכלב אחד, שיוביל אותי בנביחות שמחה אל בית קטן שאריחים במוטיב מזרחי נעוצים בחזיתו ומבשרים שהוא בית "פדיה - סורוצקין". משורר היה כותב שהקירות הצבועים אדום הם מטפורה. סופר היה הופך את השלט "פדיה - סורוצקין" לסיפור.

חוקר תרבות היה מפתח פרדיגמה בתחום המיסטיקה למראה מדפי ספרי הקודש העמוסים. אבל פדיה, פרופסור באוניברסיטת באר-שבע, העוסקת בסוגיות היסטוריה ומיסטיקה יהודית ובלימודי תרבות, סופרת ("בעין החתול") ומשוררת ("מתיבה סתומה", "מוצא הנפש"), רק מחייכת בביישנות מתחת למגבעת טקסנית לבנה, ומכניסה אותי לחדר עבודה עמוס במדפי ספרים כורעים תחת העומס, לצורך שיחה על ספר השירה החדש שלה "ד**יו* א*ד*ם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

היטהרות פרטית

השמרנות וההליכה בתלם האופייניים לאקדמיה, קצת נשברים במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, עם כניסתה של פרופ' פדיה - דתייה ופמיניסטית, יוצרת ספרות, שירה ומוזיקה, חוקרת תרבות, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי, וגם עוסקת במיסטיקה יהודית: "אני מלמדת דברים שקשורים מצד אחד למיסטיקה קדומה.

קבלה וחסידות. מצד שני לסוגיות חתך בהיסטוריה. מאוד מעניינות אותי סוגיות חתך. כמו דת, חברה, וכלכלה. כמו זמן ומקום. סמלים שקשורים לתקינות הקשר בין תפיסות סמויות לפוליטיות. מגיעים אליי דוקטורנטים העוסקים בתחומים רחבים הנעים מיודאיקה עד לאמנות".

פדיה, נינתו של הרב יהודה פתיה, מגדולי המקובלים בירושלים, בחרה לערוך במדבר את טקס נישואיה לדוד סורוצקין, חוקר יהדות. "לפני כן קבענו טקסי לימוד והיטהרות פרטיים שלנו. היינו לבושים לבן. רציתי שאחי, שהוא שליח ציבור, יערוך את הטקס. הוא מדהים בשיעור הקומה שלו, אבל אין לו תעודה מהרבנות. הייתי צריכה להביא המלצות מרבנים נכבדים כדי שיאשרו לו את זה".

*איך הגעת לכתיבה?

"מאז ילדותי כתבתי. כל הזמן. הייתי טיפוס די מופנם. קוראת הרבה, לומדת הרבה, כותבת שירה שנראית לי בסוף לא מובנת, או לא קומוניקטיבית, והייתי פוסלת את הדברים שכתבתי. בשלב הלימודים באוניברסיטה הכתיבה האקדמית הכניסה אותי לשוק. לפעמים היא ניטרלה אותי והרסה לי. אבל בסוף נכנעתי, כי ככה מגישים עבודות.

"ואז להשתחרר לכתיבה נורמלית בגובה העיניים, היה קשה. הרגשתי שאיבדתי את זה. רציתי להתרענן, אז הלכתי ללמוד תיאטרון חזותי, ובכל זאת הרגשתי כאילו חסר משהו. אז חזרתי לכתוב".

*איך מתגבש ספר למי שחושבת שהיא לא קומוניקטיבית?

"היו לי מדי פעם ניסיונות לשלוח שירים לכתבי-עת. אני חושבת שהטריגר היה כששלחתי להלית ישורון ל'חדרים', שיר שכתבתי ב-92. שלחתי ב-94, והיא מיד קיבלה בהתלהבות ופירסמה, וגם קראה אותו ברדיו. חיים באר ששמע במקרה התקשר אליי למחרת. מיד הציעו לי בהוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא ספר. כשהוא יצא ("מתיבה סתומה" ב-1996), כולם אמרו לי - 'את לא קולטת כמה הלך לך קל, יש אנשים שמנסים שנים להוציא ספר... ואני בכלל לא הרגשתי... וחיים באר היה מאוד נעים כעורך, לא הרגשתי כלום'".

הפגישה עם הטקסטים של פדיה משולה לכניסה לביתה. מבחוץ הכל רגיל, ואז הצבע האדום מתרפק על האורח, והדממה מתגלה כקולות רבים. סותרים, מתנגשים, משלימים ויוצרים הרמוניה חדשה ולא מוכרת. הכתיבה של פדיה לא דומה לשום דבר שנכתב קודם. כמעט תחושה של שפה חדשה - מעין שירה בפרוזה.

על 'בעין החתול' שיצא השנה, אמרו רבים שהוא ספר על חתולים. היו שנשבעו שהוא דן בפריפריה, אחרים אמרו מיסטיקה, והיו גם כאלו שטענו - אורבאניות. וזה בדיוק העניין - סוגיות החתך האהובות עליה כל כך, מובילות את הסיפורים שהם תערובת של נוף עירוני עם מיסטיקה יהודית, עם הסתכלות חברתית ועם אמירה פוליטית: "הספר הוא דין וחשבון על שטח הפקר, על החיה האנושית במצב האורבאני כזרה וכפליטה, וזה מתחבר למצב היהודי-ישראלי. יש בספר סיפורים על אנשים הנודדים בעיר ופרגמנטים מיתולוגיים על היהדות".

*בניגוד למקובל, השירה שלך כאילו לא אישית, אבל מתחברת למקומות אישיים של הקורא.

"לפני כמה שנים כתבתי מניפסט בשם 'הגיע הזמן להגיד אני אחרת בשירה העברית'. כשכתבתי את שני השירים הראשונים שלי, גיליתי שה'אני' שם היה שונה, ובמניפסט הזה ניסחתי את הצורך להתרחק מסוג השירה שכל הזמן עוברת דרך פילטר 'זה הכרטיס ביקור שלי', 'זה האני המיוסר שלי' , 'אני כזה'.

"הרגשתי שמרוב ששירה אמורה להיות אוניברסלית ואקזיסטנציאליסטית, היא דווקא הופכת לכלא, כי היא משרטטת סוג מסוים מאוד של האדם. דווקא דרך החיצוניות שלו. הכוונה שלי לא היתה להתקיף, או לתת ציונים, או להגיד השירה הזו לא טובה, אלא לפתוח עוד אפיק. לפתוח דלת לעוד משהו. וזה מה שאני מנסה לעשות".

*איך שיר נולד?

"שירה יכולה להתקיף אותי בכל מיני צורות. יש בה מימד ספונטני וכפייתי. אני נורא חוששת ממצב שבו אגיד: 'היום אני אכתוב שיר'. אם באה לי שורה ואני מרגישה שמאחוריה לא זורם משהו, אני מסוגלת לא לכתוב אותה. כי אם זה רציני מספיק, זה יתקיף אותי עוד פעם.

יש מקרים שבמכה אחת נכנסות לי חמש-שש שורות לראש (מה שקורה בשירים הקצרים), ויש מצב שאני נכנסת לטראנס ומתחילה לכתוב הרבה, ויוצא שיר מסוג אחר. אבל בדרך-כלל כשאני כותבת אני מחוברת לשיר כמו לתינוק שהשליה שלו עוד לא נגזרה, ולא יכולה להראות אותו אפילו לקרובים לי ביותר.

כל אדם שיגיד עליו משהו אני יכולה לבכות. אז עם הזמן למדתי לא להראות שיר בהתחלה, כי אני פשוט לא עומדת בזה. ולמדתי לחזור אליו מאוחר יותר בצורה מאוד צלולה וקרה, ולהתחיל לזרוק דברים מיותרים. ואז אני רואה שיש שירים שבאו כמו מתנה כי הם כל כך שלמים, ויש שירים שיש בהם המון עבודה".

לספוג את הכאב

הכתיבה של פדיה מאוד פוליטית, במובן הרחב של המילה. כלומר, בניגוד ליצירה הפוליטית הרווחת שכל כולה מניפסטית, שטוחה, נקודתית, ולא שונה מפובליציסטיקה. זו גם הסיבה להתנגדות הראשונית שלה להגדרתה כ"פוליטית".

כשסיכמנו שבעצם כל נקיטת עמדה היא פוליטית במהותה, היא מתרצה ואומרת: "היה שלב שמאוד התייסרתי שאני לא כותבת יותר. הרגשתי שזה מותרות לכתוב על הצרות או הצער שלי כשיש בעיות חברתיות ופוליטיות כל כך קשות. ואז הגעתי לעמק השווה, פשוט אין ברירה. יש גם את זה וגם את זה".

*למה כתיבה פוליטית יוצאת על-פי רוב כל-כך חד ממדית?

"זה קשה. לפעמים אתה מתעצבן ויש נטייה להגיד פשוט את הדעות שלך. אבל זה לא זה. כדי לכתוב צריך השהיה. לא לכתוב במיידית. ובשירה פוליטית, אני מרגישה עוד יותר את הצורך בהשהיה. כתיבה שהיא בתוך הדברים, תוך כדי פירוק גבולות, לא צריכה לתפקד רק כמחאה, ואז הפוליטיות שלה יוצאת יותר מורכבת.

"אני חושבת שבגלל הדברים האלו אבות ישורון יותר מורכב. כשקוראים אותו אחורה, רואים שהשירים שלו כל הזמן היו פוליטים, אבל הוא לא נקרא תמיד בצורה פוליטית. וכאן שוכן הפער בין לכתוב פוליטית, לבין להיקרא פוליטית. לא תמיד זה הולך יחד. בכתיבה פוליטית במובן הלא כל-כך טוב, כל הזמן מסומנות דיכוטומיות ולכן זה לא שיר. שירה כשלעצמה הרבה יותר מורכבת ונעה בין גבולות. פורמת אבל קצת קושרת. קצת פוזלת. קצת חושפת.

"לחשוף את הכאב בין שני אנשים אוהבים או רבים, זה יותר מאשר להגיד - 'אתה רע אליי'. זה יותר מסובך. וכמו באהבה ככה בפוליטיקה. לכתוב ממקום של הקינה על הכאב, ומצד שני לא לזייף את מה שצריך להיות ברמת האתיקה.

"שירה היא רגע של קריאה בתוך השפה. משהו צריך להתערער שם. אפילו במה שאתה עצמך חושב. עם כל הדעות שלך, עם כל הדברים שראית. כל פעם מחדש לספוג את הכאב". *