מעל גלי העדר

בספרו "91.8 רשימת שידור" בודק העיתונאי שי להב את תופעת הפלייליסט הישראלי דרך בחינת ההשתלשלות שעברה גלגל"צ מאז הקמתה בשלהי 93' ע"י משה שלונסקי, דרך כניסתו של אבי הפלייליסט לתחנה - אלדד קובלנץ ועד היום. להב, שהקפיד לשמור לאורך כל הספר על עמדה שאינה חד-משמעית, חווה היום התקפות גם מצד תומכי התחנה וגם מצד מלעיזיה / אסתי סגל

"...תפקיד העורך המוזיקלי הסתיים. רדיו צריך להתנהל ע"י מחשב. יהיו שלושה-ארבעה אנשים שיזינו אותו בנתונים: מאגר שירים, שיר פתיחה וסיום, והמחשב יערוך. בינתיים אני המחשב". ציטוט זה מדברי אלדד קובלנץ (עורך גלגל"צ 1995-2006 ואבי שיטת הפלייליסט) שמופיע בתחילת ספרו החדש של שי להב "91.8 רשימת שידור", ממקם את "רשימת השידור" (או ה"פלייליסט" בלעז) כתמצית הדיון התרבותי בישראל. "כל השיח התקשורתי, שהייתי שותף פעיל בו, לוקה לטעמי בעודף יתר של ברנז'איות ובניתוק מוחלט מטבלאות הרייטינג, שבמקרה הזה הן לא מדד מוחלט, אבל חשוב", אומר להב. "זו אחת הסיבות שכתבתי את הספר. במקום להפריח לאוויר מיתוסים, קלישאות וסיסמאות לוחמניות, פשוט לכתוב את הדברים. אני רוצה לציין שחלק מהוויכוח הבסיסי כאן, הוא האם תחנה צריכה לחנך את המאזינים למוזיקה יותר מאתגרת".

*לחנך?

"לחנך זו לא מילה שלי. זו מילה שנקט בה קובלנץ, ואין לי בעיה לעמוד מאחוריה. אני כן חושב שרדיו ממלכתי, צריך בין יתר תפקידיו גם לחנך. לאפשר למאזינים להיחשף לדברים עמוקים יותר מהרובד השטחי של 'בואו נעשה לכם נעים'. מה המינון של החינוך הזה בתוך הפלייליסט זו כבר שאלה בפני עצמה. זה שהצורך קיים - אין לי ספק".

מסתבר שבנושא הזה אבישי מתיה (בעבר עורך מוזיקה בכיר בגל"צ, עורך 7 לילות 1986-1990, והיום מאמן אמנים) מסכים עם להב ומרחיב: "רדיו ציבורי מטרתו לחנך. נקודה. להגיד מה עיקר ומה טפל. להחדיר למוח שעדיין לא התנוון ממה שהוא אוכל מערוץ 2 ודומיו, גם את האופציות האחרות. כשהייתי עורך מוזיקלי בגל"צ, זו היתה אחת המטרות המשמעותיות שלי. ל-ח-נ-ך.

להשמיע מוזיקה חדשה ושונה ממה שאפשר לשמוע בדרך-כלל. זה תפקידו של רדיו ציבורי, ואם הוא לא עושה זאת, הוא מועל בתפקידו".

מי מפחד מאמביוולנטיות

ספרו החדש והחשוב של להב בנוי על עבודת תחקיר מעוררת השתאות של כל ההשתלשלות שעברה גלגל"צ מאז הקמתה ב-31.10.93 ע"י משה שלונסקי (מפקד גל"צ דאז) והעורך הראשון של התחנה נועם אבירם, עלייתו לאוויר של "סוף שבוע רגוע" בידי קובלנץ כמה חודשים לאחר רצח רבין, יצירת הפלייליסט וההתנהלות עד היום. "רשימת שידור" משובץ בראיונות עומק עם הנפשות הפועלות בתחנה, עורכים מוזיקליים, מבקרים ואמנים, וניתוחים של השדה הרדיופוני והמוזיקלי הישראלי. ובכל זאת, למרות ההתייחסות המעטה, להב זכה לביקורות קשות: "אני חושב שהתגובות שוות מחקר בפני עצמו. לא שהן מפתיעות אותי, אבל הן מפספסות משני הצדדים". הוא מעיר ומרחיב: "מחד, גל"צ הגיבו בפאניקה מוחלטת. כאילו אני הולך לקעקע את התחנה, שזה לגמרי לא נכון. זכיתי להתקפה מטורפת של מפקד גל"צ יצחק טוניק, ששלח מכתב לעורכים שלי במעריב. ומאידך, כל מיני מבקרים ופובליציסטים הגיבו בדיוק ההיפך - איך יתכן שלא קעקעתי את התחנה?".

*היו בכלל ביקורות?

"שתיים עד עכשיו. ב'טיים-אאוט' שלא משחקים את המשחק (המלחמה בין העיתונים. א.ס.), ומיהודה נוריאל. נוריאל שעד לפני יומיים היה איתי במסדרון, קטל את הספר מא' ועד ת' ב'7 לילות', המוסף המתחרה שלי. הוא הגדיר אותו כטיוטה לספר שעוד לא נכתב. שבמקום להגיע לתובנות מעמיקות, נעצרתי על פני השטח, נגעתי ברפרוף בדברים, ולא הבאתי ניתוחים פסיכולוגים של הנוגעים בדבר. שגיא גרין, בעצמו עורך מוסף 'ספרים' ב'הארץ', ערך את הספר, ושנינו היינו מודעים לכך שהוא לא מספק תובנה חד-משמעית".

*סוג של התחמקות?

"לגמרי לא. הוא לא מספק תובנה חד-משמעית מהטעם הפשוט שאין לי תובנה חד משמעית, כי המצב מורכב. יש לי דברים טובים להגיד ויש לי דברים רעים מאוד להגיד. עד היום השיח הציבורי היה מאוד ברור - גלגל"צ הוא השטן. עצם זה שאני אומר משהו אמביוולנטי, זו אמירה. יותר קשה לעיכול ולא סקסית, אבל אמירה. ואני סומך על הקורא שיידע שלא מאכילים אותו בכפית, ולמקרא העובדות והראיונות והניתוחים שאני מביא (גם אם הם לא פרושים על עמודים שלמים) הוא יקבל את התמונה האמיתית. בעיני זה הרבה יותר מעניין ברמה העיתונאית".

פלייליסט או אג'נדה

אמיר אשר, אחד העורכים המוזיקליים האהובים בגל"צ בשנות ה-80, הוא מהחרדים לפגיעה בתחנה. זו הסיבה שלא הסכים להתראיין לספר. אשר, חסיד של הפלייליסט, טוען: "לא הייתי אומר שזו השיטה היחידה, אבל פלייליסט זו שיטה מאוד נכונה לנהל תחנת רדיו מסודרת. אחרת אתה בכאוס. יש כ"כ הרבה מוזיקה שנעשית היום, ותחנה חייבת לשמור על אפיון משלה. והאפיון הוא הפלייליסט. כלומר הDNA שלה". בספר אשר מוזכר כאחד הראשונים שעזבו את התחנה, או כעדותו של אשר: "קראו לי לפתוח את גלגל"צ. הייתי שם שנתיים. בדיוק בתקופה שקובלנץ בנה את הפלייליסט, ונפרדנו כידידים כי הפלייליסט נהיה לי צפוף מדי".

"קובלנץ שהחזיר אותי מ'רדיוס' לגלגל"צ, אמר - יהיה פחות חופש פעולה מוזיקלי ממה שהיה קודם. והתחיל לדבר על הפלייליסט. הבנתי לגמרי על מה מדובר, ובעצמי התחלתי להוריד קצוות. ואז הוא התחיל לבנות את הפלייליסט. לגבש אותו תוך כדי תנועה".

*היית מהעורכים שעבדו על הפלייליסט?

"קובלנץ התייעץ איתי. שאל לדעתי בדברים מסוימים. ולאט לאט הקטין את טווח הפעולה, עד שאמרתי - אין לי אוויר יותר ונפרדנו כידידים".

*כלומר הפלייליסט לא התאים לך?

"דווקא כן. פשוט הוא הוריד מהשוליים יותר מדי. לקום ב-05:30 כדי לשדר 80% מהשירים ששידרת שלשום... זה נהיה פחות אישי ופחות יצירתי וכבר לא התאים לי".

בשיחה על הבחירות של עורך מוזיקלי, אשר מסביר שהוא הלך עם הטעם האישי שלו: "מגיעים המון שירים חדשים לרדיו, ויש גם המון שירים ישנים שאתה נזכר בהם ובא לך עליהם... לא הייתי מגזים ואומר שהיה לי פלייליסט או אג'נדה. היה לי טעם...".

צינור להעברת כספים

להב מדבר על הפער בין הטעם של בכירי התקשורת לבין החומרים שהם מספקים לקהל, וטוען שיש בזה היגיון רב: "אם אתה אוהב מוזיקת אוונגרד, כמנהל תחנה זו תהיה טעות לשדר מה שאתה אוהב. ואם מתייחסים לערוץ 2, אז מנהל של זכיינית רוצה לעשות כסף. בשביל זה הוא שם, בואי לא נתחסד. זו לא רשות השידור. יש לו סקרים שמראים מה הצופים רוצים, גם אם הוא בז לזה באופן אישי. יש פער עצום ובלתי נסלח בעיני, בין מי שעושים את המוצר לבין הקהל שאמור לקבל אותו. הרבה פעמים הברנז'ה כותבת ומייצרת ומשדרת לעצמה, ולא למי שמיועדים לצרוך אותה. אני רואה את זה בעיתון כל יום. בעיקר בתחומי התרבות. כאן יש פער עצום בין האלף איש שיושבים בת"א ויודעים מה חשוב, לבין הרוב המוחלט שקורא את העיתון. הם יטענו שזה חינוך וזה התפקיד שלהם. אני חושב שלשים מה שאתה אוהב זה אקט נרקיסיסטי. וזו התנשאות".

מתיה, שהתמודד ב-2006 על ניהול גלגל"צ, הופך את הטענה של להב, ומזכיר שערוץ 2 נבנה בידי יוצאי גל"צ: ארז טל, מירב מיכאלי, אילנה דיין, אברי גלעד. "ראודור בנזימן שהיה בזמני בגל"צ, הוא מנכ"ל ערוץ 10, וגם קובלנץ הגיע לשם. זה אותו מיליה. ולמיליה הזה יש סממן מובהק. הוא בז למאזינים שלו. הוא חושב שהם חבורה של מטומטמים, שהמוח הנבוב והמוגבל שלהם יכול לספוג רק מוזיקה שתלטף אותם, שלא תהיה מתוחכמת מדי".

וכאן הוא למעשה מסביר שלכל זה יש סיבה הרבה יותר פשוטה: כסף. "גלגל"צ הוקמה כצינור להעברת כספים לגל"צ. לא זהירות בדרכים. לא מוזיקה. להזרים כסף לשיקום המשדרים והתשתית".

*התחנה התחילה כחיבור למועצה לבטיחות בדרכים.

"גל"צ התעוררו כשמעל ראשם סכנת סגירה בידי אהוד ברק (שהיה אז הרמטכ"ל) והם יצאו למסע איסוף כספים. כשנועם אבירם ושלונסקי מציעים לחברת פלאפון שתיתן חסות לתחנה, זו כבר בעיה. חברה מסחרית נכנסת עמוק לתוך השורש של תחנה ציבורית. הטשטוש הזה בין תחנה מסחרית לתחנה ציבורית מגיע למקומות חמורים מבחינה אתית ומוסרית".

*למה הכוונה?

"ב'כוכב נולד' היה חיבור מרובע בין גלגל"צ, הליקון, קשת וטדי הפקות. באו מתחרי 'כוכב נולד' לגלי צהל, ישבו עם העורך המוזיקלי במדים, קיבלו ממנו עצות איזה שיר לקחת. אותם שירים יצאו אח"כ ב'הליקון', ואיפה הם הושמעו? בגלגל"צ. כלומר המעגל נסגר. ויש כאן עוד - התחנה מורכבת מאזרחים עובדי צה"ל, שיכולים לעבוד גם בעבודות אחרות. הבעיה שבעבודות האלו יש ניגוד עניינים מובהק. לדוגמה, כשאלון ימיני יושב בועדת הפלייליסט, ובמקביל עובד בטדי הפקות, יש בזה בעיה".

מתיה מסביר את הקשרים המפוקפקים בין חברות מוזיקליות לבין גל"צ דרך העורכים העובדים בשניהם ומסכם: "מצאתי למה גלגל"צ נשמעת כמו שהיא נשמעת, וזה לא בגלל טעמם המוזיקלי של העורכים. הסיבה היא כסף. משהו פה רקוב בצורה עמוקה. כולם מחוברים לכולם. כולם עושים כסף".

סוג של אסקפיזם

"אני שומע יותר ויותר שירים, שברור לי שנכתבו כאילו בשביל גלגל"צ. בדרך כלל שירי פסנתר כאלה, מהסוג 'המתרגש'" (רמי פורטיס, מתוך הספר)

"לאמנים קרו כמה דברים", מאבחן מתיה. הם איבדו את הביטחון. הם אומללים. איבדו את המצפן המוזיקלי והמוסרי שלהם. עושים מוזיקה שהם לא אוהבים ולא מאמינים בה. רק שיהיה להיט. מנסים להתאים את עצמם לחבורת השופטים הזאת, שסביר להניח שהם שונאים אותם ובזים להם, אבל מלקקים את ישבנם כי אם הם לא נכנסים לפלייליסט הם מרגישים אבודים. לא מבינים שיש להם המון אפשרויות אחרות מעבר לגלגל"צ. וזו אחת הסיבות שאני מאמן אמנים.

"חלק אחר הם אלו שהפסיקו לעשות מוזיקה. הם הבינו שאין להם סיכוי להתחרות במפלצת הזאת שנוצרה. חלק פנו לעשיית מוזיקה באנגלית. לנסות למכור לחו"ל. שזה סוג של אסקפיזם, לפחות אני עושה את המוזיקה שבא לי. אני יודע שלא ישמיעו אותי - מין סוג של השלמה וכניעה".

אקורד הסיום של מתיה נחרץ: " גלגל"צ היא תחנה שאין לה זכות קיום. או שמפריטים אותה או שסוגרים אותה. אין סיבה שאני ואת נשלם מהכיס שלנו דרך כל מיני משרדי ממשלה - החינוך, הביטחון והתחבורה, את התקציב שלה". לעומתו להב מסביר למה החברה הישראלית חייבת את גלגל"צ: "דווקא בגלל הבלבול והיכולת למצוא הכל לבד, רוצים מקום שיודעים שברגע נתון כולם מקשיבים לו. מדורת שבט כזאת יכולה להיות רק פלייליסט. אישית אני לא מתחבר, אבל מבין את הצורך הזה שהוא טבעי ולגיטימי, והבוז שמפגינים כלפיו הוא בפירוש התנשאות". *