מה תוקע אותך

האם הדחף להישגיות נמצא בגנים, או שהוא נרכש תוך כדי התנסויות החיים? יש חוויות שהן זריקת אמביציה, לעומתן, כישלונות עשויים להוביל אנשים לסבול מהערכה עצמית ירודה. גם אם הם מוכשרים, הם יימנעו בדרך כלל מכניסה לפעילות מאתגרת. אז מה עושים כשהדרייב נתקע

אתם מצליחים במה שאתם עושים, מתוגמלים וחדורי אמביציה? סביר להניח שהתכונה המשותפת לכם היא כמות לא מבוטלת של אמונה עצמית. בשפה המקצועית קוראים לזה רמת חוללות (Self efficacy) גבוהה. ככל שרמת החוללות גבוהה יותר, כך סביר שהאדם יבחר מטלות בעלות אתגר רב יותר, יתמיד יותר במאמציו להשיגן וסיכוייו להצליח יהיו גבוהים יותר. ואם תהיתם אם מדובר בגנים משובחים או בתהליך נרכש, התשובה היא: שניהם.

הביטחון או חוסר הביטחון נובע משילוב בין גורמים גנטיים שמקורם ביכולות התפיסתיות ובאישיות, ובין חוויות שנצברו לאורך החיים. על פי הפסיכולוג הקנדי אלברט בנדורה, שטבע את המונח, הדבר המשמעותי ביותר לפיתוח החוללות הוא הישגים ביצועיים: הצלחות חוזרות ונשנות במהלך החיים יעצימו את הביטחון בתחום שבו הן הושגו, אך גם בתחומים אחרים. אנשים בעלי רמת חוללות נמוכה, להבדיל, חוו כישלונות שהשפיעו על הערכתם העצמית הירודה. אלו, גם אם הם מוכשרים, יימנעו בדרך כלל מכניסה לפעילות מאתגרת, וגם אם ינסו להתמודד עם אחת כזאת, החוללות העצמית הנמוכה שלהם, חוסר האמונה, תכשיל אותם. סוג של נבואת זעם שמגשימה את עצמה.

"אין ספק שלדרייב יש קשר הדוק לרמת החוללות", קובע פרופ' שאול פוקס, פסיכולוג ארגוני מהמחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן, "כי מי שלא מאמין ביכולות שלו, לא ינסה אפילו לעשות דברים משמעותיים מחשש לכישלון. בעלי אמונה גבוהה ביכולותיהם לא יירתעו להמשיך ולדהור קדימה גם אחרי כישלונות ארעיים".

האם ניתן לשפר את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו?

"אפשר לעשות את זה, אבל לא לבד. השיטה שבה משתמשים, גם בטיפול, היא לנסות ולהקנות לאנשים חסרי ביטחון חוויות של הצלחה, אפילו קטנות. לפעמים זה דרך הצבת מראה מול אנשים אחרים 'הנה, האיש הזה די דומה לך בכישורים, ודאי שלא יותר מוצלח, ובכל זאת מצליח לעשות כך וכך'. דרך נוספת היא יצירה מלאכותית של רגשות כמו מרץ והתלהבות, שמעוררים דרייב. במהלך טיפול אפשר לעשות את זה על ידי מוזיקה, סרט טוב, ובעיקר עבודה על סביבה תומכת. התמיכה היא אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על התפיסה העצמית".

לצאת מהתקיעות

כשד"ר אורניה ינאי, פסיכולוגית תעסוקתית קלינית ומחברת הספר "לכל אדם יש שביל" (שעוסק בתחושות הקושי וההישג של אנשים בדרכם למימוש עצמי), נדרשת לאפיין אנשים בעלי דרייב גבוה, היא מציינת תכונות כמו אופטימיות, גמישות וסקרנות. אנשים בעלי דרייב נמוך היא מאפיינת כפסימיים, נוקשים, בעלי פחד משינוי ודימוי עצמי נמוך.

"החוכמה היא להבחין בין אנשים שהדחף שלהם חלש לבין אדם שנתקע לו הדחף וצריך להבין מה תקע אותו ולסייע לו לצאת מזה", היא אומרת. לדבריה, במקרים רבים הדרייב הבסיסי הוא בסדר, אבל גורמים שונים בולמים אותו. "צריך לבדוק איך הוא היה בעבר, ואיזה מאורעות עצרו אותו".

איך מפתחים דרייב בתקופת משבר?

"אני מאמינה שבלי דרייב אין טעם לחיים. צריך לראות במשבר הזדמנות, לבדוק מה עוד אפשר לעשות, ובעיקר להתנער ממסגרות. עיתונאי שאיבד את מקום עבודתו והכלי שלו זה כתיבה יכול לעסוק גם בניהול תוכן, איסוף נתונים, כתיבה לאתרים. לנתק את הכותרת של העיסוק מהפונקציה. יש סיפור מפורסם על קבוצת פרטיזנים שלחמה ביערות, שהצטרף אליהם שען והם אמרו לו 'אם אתה שען, אתה בטח יודע לתקן רובים', אבל אנשים לא כל כך עושים את זה. אפשר גם להתחיל לעסוק בדברים שאנחנו טובים בהם ועשינו אותם גם קודם, אבל לא כעבודה".

ינאי סבורה שדרייב הוא במידה רבה פונקציה של מצב נתון, ולאו דווקא תכונה מולדת. "אנשים שנתקעו שנים בג'וב שלא ממש רצו לעשות, אבל התנאים היו טובים מדי מכדי לעזוב ועכשיו פוטרו, מרגישים דווקא טוב עם השינוי. הם סקרנים, גמישים ואופטימיים. מגיעים אליי אנשי היי טק, שחלקם מרגישים שיצאו מחושך לאור. במקרים כאלה הדרייב להמשיך הלאה הוא גבוה.

"לעומתם, ישנם אלו שהקימו עסק, השקיעו בו את הונם ומרצם, ממש ציפור נפש, ואז הוא נופל. אלו מגיעים אליי עם פחד משינוי, פסימיות ונוקשות. אבל האמת היא שאנשים מיואשים לא מגיעים אליי, הם מגיעים בשלב שאחרי הייאוש. עד אז הם עוברים את ארבעת השלבים של האבל: שוק, כעס, ייאוש ויציאה מזה".

מי מגיע לפסגה

לכל אדם יש דרייב, ברמה זו או אחרת, אלא שלא לכולם יש חוסן נפשי. כך מאמין דב ינאי, הבעלים של קבוצת ג'נסיס שעוסקת בצד האנושי של הניהול. לדבריו, מחסור במצרך הקריטי הזה, של חוסן נפשי, הורג את הדרייב. "אנשים כאלו, כאשר הם נתקלים בכישלונות, מיד מתחילים לשמוע קולות זדוניים: 'אני באמת לא שווה, אימא הרי כבר אמרה את זה לא פעם, וגם החברה'.

"בעקבות חוסר היכולת שלהם להתמודד עם כישלון, הם חוטפים מחלה שמתפשטת לכל האישיות ולכל תחומי החיים ומונעת מהם להתקדם. זוהי מגפה פנים אישיותית, אבל גם חברתית ומידבקת: 'מה אתה מחייך', הם טורחים לדכא גם את הקולגות ואת החברים".

פסיכולוג אוסטרי שעבד עם מטפסי הרים, אבחן ביניהם שלושה סוגים: הוותרנים, הממוצעים והעקשנים. הסוג הראשון, כ-15% מהמטפסים, הגיעו להר, התבוננו בו ומיד ויתרו: "בסדר, הבנו את העיקרון, אנחנו נישאר למטה". הממוצעים הם הרוב, שמונה כ-60%. אלה התחילו לטפס, ובנקודה מסוימת החליטו שדי להם. רק מיעוט מהמטפסים, כ-15%, התעקשו לטפס עד הפסגה.

למה מישהו אחד ממשיך, והשני נעצר בדרך? "המטפס שיגיע לקצה ההר הוא זה שרואה את עצמו בגודל של הפסגה. מטפסים כאלה מצוידים בתחושת שליטה", מסביר ינאי. "הם אומרים לעצמם 'זה קשה, אבל אפשר למצוא מוצא'. הדרך למעלה רצופה משברים ומצוקות, והם עשויים מהזן שהיכולת שלו להתמודד עם זה היא גדולה יותר. לכולנו יש דרייב, השאלה היא האם היעדר החוסן הורג אותו".

החומר שממנו עשויים השורדים

לא אחת, בסיטואציות מגוונות, ממליצים לנו לוותר על תחושת השליטה, לשחרר, לזרום, "זה יעשה לכם טוב", כותב הפובליציסט התורן בעיתון, "ייקח אותך למקומות אחרים", מבטיחים החברים. מתברר, כי אחת התכונות המרכזיות שמעודדות חוסן נפשי היא דווקא תחושת השליטה שלנו. אנשים שחשים שהם שולטים במצבים שאליהם הם נקלעים, מתמודדים בהצלחה עם מצוקות. אני עובד עם מנהלים שדווקא בתקופה משברית מגיעים לשיאים של יצירתיות. וזה כולל המצאות חדשות וכניסה לשווקים חדשים".

תיאוריה זו תואמת את הדברים שהעלה הפסיכולוג ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", שהושפע מניסיונו האישי במחנות הריכוז, ובו הוא מציין שרבים מאלו ששרדו היו אלו ששימרו תחושה מסוימת של שליטה, אפילו אם רק ברמת ה"אני עדיין שולט בשעה שבה אני אוכל את ארוחת הבוקר".

שאלת מיליון הדולר, כמובן, היא האם החוסן האישי מולד או נרכש. "יש לי הרגשה שזה בחלקו בגנים ובחלקו נרכש", אומר ינאי, "סליגמן, שערך ניסויים בכלבים, ניסה להביא אותם למצב של חוסר אונים. חלקם אמנם הפכו אפתיים, אבל נותרו גם כאלה שסירבו להיכנס למצב של חוסר אונים. הוא מצא שכך גם בני אדם. ישנם כאלה שהמשבר לא מצליח לשבור".

מצד שני, רגע לפני שתולים את האשמה בגנים הפגומים ושוקעים בדיכאון, יש גם סיבה לאופטימיות: חוסן אישי ניתן לשיפור. "כשאני נמצא במעגל של חוסר תקווה ואמונה הפיתרון הוא לייצר חזון", מסביר ינאי, "זה מה שקרה עם העם היהודי ועם הציונות, וזה מה שקורה בחברות מסוימות. חזון זה הכוח שמוציא אותך מהבוץ, כי אם אין תקווה ואין עתיד - זה מסוכן. מי שנמצא במעגל הקסמים הזה, במוקדם או במאוחר המערכת החיסונית שלו תיפגע. אני טוען שזה לשני הכיוונים: החיובי והשלילי. הכיוון שאליו אתה מתכוון הוא הכיוון שאליו אתה מגיע. יש כאן הזדמנות אדירה וסכנה אדירה".

עם כל הכבוד למקדם החוסן, יכול להיות שאנשים מסוימים פשוט נולדו ללא דרייב ואמביציה?

"אני מאמין שרוב האנשים באמת רוצים לטפס, גם אם לא כולם באותה המידה. אלו שאין להם את הכוחות - מתרצים", משיב ינאי. "לדעתי הטיפוס למעלה הוא חלק מה-D.N.A שלנו, ומה שמבדיל אותנו מיצורים חיים אחרים שעסוקים רק בהישרדות. המימוש העצמי זה האושר, והוא אולי גדול או שווה ערך רק להולדת ילדים.

"זה בא לידי ביטוי גם בתיאוריית הצרכים של מאסלו, שמדבר על טבלה של צרכים אנושיים, החל מהצורך הבסיסי ביותר שהוא הפיזיולוגי, וכלה בצורך שממוקם בקצה העליון של הטבלה - הצורך בהגשמה עצמית. זה מה שמייחד בני אדם, כאשר עוצמת הדרייב תלויה גם בתפיסה העצמית שלנו".

טמפרמנט וציפיות

לפרופ' קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, אין ספק שהגנטיקה היא חלק מהעניין, אלא שהסיפור הרבה יותר מורכב מזה. "זה נכון שחלקנו נולדים עם טמפרמנט סוער וחלקנו פחות", הוא אומר, "אלא שלעתים קרובות חוסר הלימה בין הגנים לבין הציפיות החברתיות יוצר החלשה של האמביציה, של הדרייב".

לדבריו של שטרנגר, אי הלימה מהסוג הזה מביאה אותנו לבחירות שלא קשורות לנטיות, לאהבות ולכישרונות האמיתיים שלנו. מן הסתם, מצב כזה אינו מעודד את מיצוי הפוטנציאל, ודאי שלא את הדרייב והתשוקה לעשייה. "אלה הם המצבים הכי מעניינים", אומר שטרנגר, ומדגים: "למשל, נשים עם גנטיקה חזקה שנקלעו לתרבויות שבהן נאמר להן 'את אמורה להיות תלויה ולא אסרטיבית, אחרת אף גבר לא ירצה אותך'. נשים אלו חששו שאם יפגינו את האסרטיביות שלהן, לא יהיו אטרקטיביות כנשים, ניסו להתכוונן למודלים נשיים קלאסיים, ולא מיצו את הפוטנציאל שגלום באסרטיביות שלהן".

נשים אחרות חונכו על ברכי האמונה שאישה אמיתית חושבת על אחרים ולא על עצמה. ואז, כיוון שיש להן את הרצון לעשות ולהתפתח, הן סובלות פי שניים: גם לא עושות וחושבות על זה, וגם מאמינות, בגלל המחשבות ה"אסורות", שהן אימהות רעות ורעיות רעות. "כשיש יותר יכולת ממה שאפשר לבטא", אומר שטרנגר, "זה כמו להסתובב עם נעל קטנה מדי. גם הדרייב לעשות את התפקיד המצופה - יורד".

מה קורה כשהציפיות דווקא גבוהות ומלחיצות מדי?

"יש לא מעט מצבים הפוכים שבהם מצופה מאדם לתפקד בהתאם למה שנחשב כהצלחה באותה העת והוא אינו בנוי לכך. בתקופות מסוימות זה היה להיות עורך דין או רופא, בשנות ה-90 להיות יזם של חברת סטרט אפ. כאשר אדם נלחץ מעבר ליכולות שלו, או לכיוונים שלא מתאימים לו, הוא נמצא בלחץ שאינו יכול להכיל. זהו גורם נוסף שמדכא דרייב.

"להבדיל, יש גם חוויות שהן זריקת אמביציה. לפעמים, אחרי הרבה שנים של ציפיות שלא הולמות את הטמפרמנט שלו, מצד ההורים למשל, פתאום מקבל ילד פידבק מדמות חיצונית על תכונות אחרות שקיימות בו, וההערכה הזאת יוצרת אצלו רצון גדול להוכיח, שדוחף אותו קדימה.

"דוגמה לכך היא ילד שציפו ממנו להיות חזק פיזית ולהוביל חברתית והוא לא ענה על הציפיות, ופתאום מתגלות אצלו יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן. הרצון להראות לכולם, אחרי שנים של כביכול אכזבה, יוצר אמביציה מאוד גדולה".

דווקא בתקופה משברית, מוסיף שטרנגר, ככל שאדם יהיה יותר מחובר לעצמו ולאהבות האמיתיות שלו, כך יקל עליו לפלס את דרכו. "אדם שחי באי הלימה מרגיש מזויף, חי בתחושת סוד והרבה מאוד מהאנרגיה הולכת לשם במקום להתקדמות והתמודדות עם המציאות הקשה. אני עובד הרבה עם מנכ"לים של חברות, שצריכים להתמודד עם תקופות מיתון", הוא מוסיף, "וככל שהם מזהים טוב יותר את הטמפרמנט שלהם ואת מה שמתאים להם, הם חשים יותר בשליטה וביותר מוטיבציה להוביל את השינוי לכיוון הרצוי".