התפסן בשדה הקניין הרוחני

הספר "כעבור 60 שנה", שמוצג כהמשך ל"התפסן בשדה השיפון", גרם לסופר ג'יי. די. סלינג'ר להפר את שתיקתו ולהגיש תביעה נגד המוציאים לאור. סלינג'ר טוען כי "היצירה החדשה היא גניבה" וכי היא עושה שימוש בלתי-ראוי בגיבורו המיתולוגי הולדן קולפילד. בית המשפט יצטרך להכריע בשאלה, האם דמויות ספרותיות הן הרכוש של האמן שיצר אותן

"התפסן בשדה השיפון", הרומן של ג'יי. די. סלינג'ר מ-1951, מכר עד כה 35 מיליוני עותקים וניצב בשבוע שעבר במקום ה-122 ברשימת רבי-המכר של אמזון. כעת תובע סלינג'ר, המתבודד בן ה-90, את ההוצאה לאור הבריטית Wind-Up Bird Publishing, את ההוצאה השבדית Nicotext ומפיצת ספרים אמריקנית, בגלל החלטתן להוציא לאור ולהפיץ רומן שמבוסס על "התפסן" המקורי.

במרכז המחלוקת נמצא הספר "כעבור 60 שנה", שנכתב על-ידי "ג'ין דיוויד קליפורניה", שם העט של אחד ממייסדי ההוצאה השבדית. הוא מגולל את סיפורו של "מיסטר סי" בן 76 - שקל לזהותו כהולדן קולפילד, גיבורו של סלינג'ר. מיסטר סי נמלט מבית מחסה וחוזר למקומות במנהטן שאותם פקד קולפילד ברומן המקורי.

סלינג'ר הגיש החודש תביעה במנהטן לעצור את פרסום הספר, שכבר יצא לאור בבריטניה, בנימוק שהיצירה היא "פשוט גניבה" ו"ספר המשך בלתי מורשה", שמשתמש שלא כראוי בגיבורו הולדן קולפילד. אך האם הולדן באמת של סלינג'ר? האם דמויות ספרותיות הן הרכוש של האמן שיצר אותן?

בין הולדן להמלט

רומנים רבים מזכירים דמויות שהמציאו סופרים אחרים: "גרנדל" של ג'ון גרדנר, "ים סרגאסו הרחב" של ג'ין ריז (עלילת משנה ל"ג'יין אייר"), סדרת "פלשמן" של ג'ורג' מקדונלד פרייזר המנוח, שמתבססת על "ימי בית הספר של טום בראון" של תומאס יוז ו"Young Bond" של צ'רלי היגסון - ורבים אחרים. אך באופן כללי, הספרים הללו כרוכים ב"השאלה" מצומצמת של דמויות שהמציאו סופרים שהלכו לעולמם (ומכאן שזכויות היוצרים שלהם פקעו) או בהסכמים חוזיים עם בעלי הזכויות או המקוריים או צאצאיהם.

כאשר בעל הזכויות על הדמות חי ועוין, השאלה אם השאלת הדמות לגיטימית נוגעת להגדרת "שימוש הוגן". בדרך כלל מקובל שניתן לעשות פרודיה על יצירה או להפוך אותה למשהו שונה, אך לא לפרסם יצירה חדשה כפרי דמיונו של הסופר או כענף חדש של העץ המקורי.

סלינג'ר טוען שהוא "מחזיק בזכות הבלעדית ליצור או להרשות לאחרים ליצור יצירה נגזרת שמבוססת על 'התפסן'". השאלה כאן היא מהי "יצירה נגזרת". אם הכוונה לעבודת ביקורת, הוא טועה. אם הכוונה לחולצות טי ולהסרטה של העלילה, הוא צודק. אבל ניסוח ספרותי של השאלה מוביל לתחום שמבלבל אפילו משפטנים.

מארק ריינר, עו"ד שמתמחה בזכויות יוצרים, כתב ב"וול סטריט ג'ורנל" ש"הולדן קולפילד מוצג כבשר ודם מספיק כדי ליהנות מהגנת זכויות יוצרים". אלא שיכול להיות שדמויות פחות מפותחות הן אלה שזקוקות להגנה, כי קל יותר להעתיק אותן. הדמות המצוירת סנופי אינה ממש בשר ודם, אך מנהלי עיזבונו של צ'רלי שולץ, היוצר שלה, יכולים לנצח בקלות בתביעה נגד מישהו שמשתמש בה בסטריפ קומי.

סלינג'ר, אומר הסוכן שלו, "רוצה שהסיפור הבדיוני והדמויות שלו יישארו כפי שהוא כתב אותם". אך התביעה שלו פחות משכנעת כאשר היא פולשת לתחום ההוכחות ה"אמנותיות". בכתב התביעה מצוין ש"סקירות על ספרים וסרטים משוות אותם דרך קבע ל'תפסן'", ומאמרים משווים אנשים להולדן קולפילד. פירוש הדבר הוא שהולדן הפך לאב-טיפוס או ארכיטיפ - כמו המלט או להבדיל ברידג'יט ג'ונס - שאולי ראוי פחות להגנת זכויות יוצרים.

יותר חזק מהארי פוטר

התביעה מתבססת גם על הודאתה של הוצאת הספרים השבדית בקווי הדמיון בין מיסטר סי להולדן: "כמו בספר הראשון, הוא עוזב, אלא שהפעם הוא לא במכללה, אלא בבית גיל זהב במדינת ניו-יורק. במידה רבה כמו בספר הראשון, הוא משוטט ברחבי העיר, בעצמו ובעברו". לרוע מזלו של סלינג'ר, אי אפשר לקבל זכויות יוצרים על התבוננות פנימית או נוסטלגיה.

עם זאת, אנחנו נוטים לשכוח שזכויות יוצרים אינן מענק רוחני מעורפל, אלא זכות לקניין. בלבול בין השניים מוביל להגנת יתר הן על קניין רוחני והן על פיראטיות רוחנית. כאשר אנו מכירים בכך שזכויות יוצרים הן זכות לקניין, כוח התביעה של סלינג'ר מתבהר. הוא הבעלים של מה בדיוק? התביעה מציינת בצדק ש"הזכות לפרסום הראשון שלו היא בעלת ערך כספי גדול".

בשנה שעברה תבעה ג'יי. קיי. רולינג את המחבר של "מדריכי קריאה" להארי פוטר. זה היה תיק מורכב מאחר שמדובר על יצירה שונה מספריה, ובכל זאת היא זכתה. ואם מישהו היה מציע להוציא לאור את הארי פוטר השמיני, כל בית משפט היה משליך אותו החוצה ברעמי צחוק.

התביעה של סלינג'ר חזקה יותר מזו של רולינג, מפני שזכותו לפירות עבודתו עומדת בסכנה גדולה יותר בצורה שניתנת להוכחה. יכול להיות שיהיו אנשים שיקראו את "כעבור 60 שנה" במקום את "התפסן" או במקום ספר המשך שכותב סלינג'ר. אם יש להוצאה השבדית זכות לפרסם את הספר, יש לה זכות לכל רווח ממנו. חישבו על מכירת זכויות לסרט, שרווחים ממנו יגיעו גם הם להוצאה הזו. האם זה צודק שסרט כזה יציג סצנות שיילקחו מהמקור של סלינג'ר ויגדיר את עצמו כסרט המשך ל"התפסן"? האם ייתכן שסרט כזה יקודם עם פוסטרים כמו: "הולדן קולפילד בכיכובו של בראד פיט"? לא ולא.

הטענה שהדמות אינה נקראת הולדן קולפילד, לא מתחמקת מהבעיה. עטיפת הספר "כעבור 60 שנה" מתארת אותו כ"ספר המשך לאחת הקלאסיקות האהובות עלינו ביותר", לפי כתב התביעה. סלינג'ר ועורכי דינו מוטרדים גם מהערה שסלינג'ר אומר כביכול על הולדן ב"ספר ההמשך": "אני מחזיר אותו. אחרי כל השנים הללו החלטתי לבסוף להחזיר אותו". המשמעות היא שהספר מאושר על-ידי המחבר המקורי.

יכול להיות שהיצירה השבדית הזו צריכה להתפרסם בצורה כלשהי במועד כלשהו - אך לא עד שיהיה ברור שהיא מתפרסמת ללא ברכתו של סלינג'ר. *