זללנו, עכשיו נשלם

וות לשופט!", צעקו האוהדים בפתיחת עונת הבייסבול של 1996 בסינסינטי. אחרי שמונה זריקות, האיש עם הכדור, ג'ון מקשרי, מת. כל 145 הקילוגרמים שלו צרחו שהם צריכים יותר חמצן כדי להזין את ליבו הקפוא. הוא נהרג על ידי מיליארד מולקולות של כולסטרול, שפקקו את העורקים הכליליים שלו, ומצצו ממנו את הדם כמו ערפד בחום של אותו לילה.

למחרת, הנציב של הליגה, הווארד סטרן, אמר בסגנונו האופייני, שהכול היה מובן מאליו. זה גורלם של כל השמנים. "תפסיקו לאכול", הוא צרח, כאילו מקשרי לא ידע. העניין היה שהוא לא הצליח להפסיק לאכול. הוא אהב את הטעם של האוכל וכל דבר פחמימתי עתיר שומן וסוכרי. הנגיסה הראשונה הייתה אקסטטית, כמו האחרונה וכמו כל הנגיסות שבאמצע. האיש היה פשוט בית בליעה עם ארבע גפיים.

100 שנים קודם כן כתב פרנץ קפקא סיפור שהיה ההיפוך או השיקוף של הטרגדיה של מקשרי. הסיפור, "אמן הרעב", מתאר מקצוען בהרעבה עצמית או בצום. תימהוני מאירופה של המאה ה-19, שמשך תשומת לב ומטבעות מעוברים ושבים מפני שישב בכלוב עשוי עץ.

הציבור התמלא חדווה למראה דמותו השלדית, מישש דרך הסורגים את צלעותיו חסרות הבשר, ונדהם למשמע התחייבותו להרעיב את עצמו עד לסף ההכחדה העצמית. "תמיד רציתי שתעריצו את הצום שלי", התוודה אמן הצום, "אך לא הייתם צריכים להעריץ אותי. העובדה היא שאני חייב לצום, זה לא בשליטתי. פשוט מעולם לא מצאתי את האוכל שאני אוהב. אם הייתי מוצא אותו, תאמינו לי שהייתי זולל בדיוק כמוכם".

מק-אשראי

זהו סיפורם של האיש שלא יכול היה להפסיק - וזה שלא יכול היה להתחיל - לאכול. למעשה, אלה סיפורים על החיים עצמם: מה מכריח אותנו לפעול או לא לפעול, מה גורם לנו להיות אנחנו. האם התנהגות אישית היא באמת מעבר לשליטתנו?

אם כל ה"ג'ון מקשרים" של העולם לא יפסיקו לאכול, וכל אמני הצום לא יתחילו לאכול, אפשר לכבות את האורות.

האורות של הכלכלה שלנו, גם אם לא כבו לרגל חזרה כללית על השפל של שנות ה-30, התעמעמו בהחלט בגרסה של המאה ה-21 שאפשר לתייג כ"מיתון הגדול".

כמו ג'ון מקשרי, צרכנים אמריקניים ועולמיים רבים הלעיטו את עצמם בביג מק מכל הסוגים: בהמבורגרים, כמובן, אך גם במק-בתים, מק-האמרים ומק-מסכים שטוחים, כולם במימון מופרז של מק-אשראי שנוצר במסגרת ההנחה המוטעית, שמחירי הנכסים שמשועבדים כנגדם לא יכולים לרדת. איזו מק-שגיאה זו הייתה. כעת, עם זאת, מתפתחת אופטימיות שאנחנו יכולים לחזור לסגנון החיים הישן והטוב.

השערת השוק היעיל נולדה מתה

הנחת העבודה של פימקו, לעומת זאת, מתבססת על "הנורמלי החדש", כלומר סביבה שבה הצמיחה איטית יותר, שולי הרווח צנומים יותר והתשואות על הנכסים הן הנמוכות ביותר מזה עשרות שנים. זאת, על רקע הירידה מהמינוף וחזרת הרגולציה לכלכלה עולמית, שעשויות לרסן מאוד את הזלילה הגדולה של המוצרים והשירותים שרובנו התרגלנו אליה בעשורים האחרונים.

גרפים בצורת פעמון עם התפלגות אקראית אינם יכולים לחזות את העובדה שאנשים לא מקבלים החלטות באקראי או באופן עצמאי זה מזה, אלא בתגובה זה לזה. המחשבים האישיים והחברתיים של האנושות כנראה מתוכנתים כך.

לכן, במקום התפלגות "נורמלית", כלכלנים ומשקיעים צריכים ללמוד לזהות את "הברבורים השחורים" או לפחות את "הזנבות השמנים" - כל אותם אירועים ששונים מתופעות הטבע המקובלות במדע. השערת השוק היעיל נולדה מתה, אך העבודות האקדמיות ופרסי הנובל שהסתמכו עליה היו מזון לאלו שלא היו מוכנים לחשוב יותר מדי.

השכל הישר מנבא צמיחה של כ-2%

פימקו ועבדכם הנאמן אינם כוהני האנטי-תזה לתזת השוק היעיל, שניתן לכנותה גם "הסתכלות בכדור בדולח". אך אנחנו מנסים להתמקד במה שעשוי להיות שינוי לגיטימי בדרך שבה כלכלות ושוקי הון מושפעים מאירועים "לא נורמליים" ולא הגיוניים, לכאורה.

התנפחות המינוף הפיננסי וההוצאה הצרכנית, יחד עם הפוליטיזציה של הדה-רגולציה, מתארות ב-11 מילים את ההתחככות שלנו עם התנהגות בלתי הגיונית ושווקים בלתי יעילים.

תאוות הבצע תחזור, אך לפי שעה המגמה הפוכה והיא מבטיחה להימשך דור אחד לפחות. העובדה היא שהצרכנים האמריקניים ספגו קריסת שווי של לפחות 15 טריליון דולר מתחילת 2007. האומדנים בעולם פחות אמינים, אך הם בהחלט במכפלות של המספר הזה.

וכאשר בזבזנים בכוח מרגישים פחות עשירים בקנה מידה כזה, המודל היחיד שיכול לחזות את העתיד הוא השכל הישר, שמנבא חסכונות גבוהים יותר, צריכה נמוכה יותר וצמיחה כלכלית ברמה שקרובה יותר ל-2% בניגוד ל-3.5%.

אין שום קסם מיוחד במספר הזה וגם אין מודל שיגבה אותו, אלא רק הרבה שכל ישר שאומר שכך מתנהגים אנשים וקהילות כלכליות תחת לחץ ונטל, שמביא אותם לסף נקודת שבירה.

התרשמתי בסוף השבוע שעבר ממאמר שכתב בוב הרברט ב"ניו יורק טיימס". "אין הבראה באופק", הייתה הכותרת, והמשפט הפותח שאל, "איך מרכיבים מחדש כלכלה צרכנית שעובדת כאשר הצרכנים לא עובדים?". קורת פלדה בידי בנקאי השקעות זה בדיוק מה שכל אחד צריך לשאול כאשר הוא מנסה לנחש את עתיד הכלכלה שלנו. עד שאופטימיסט כלשהו לא יתאר איך אפשר לחבר שוב את בובת "נומי-קומי" הזו ולהחזיר אותה לעבודה, לא תהיה חזרה ל"נורמלי הישן".

כאשר האבטלה מתקרבת ל-10%, מה שפחות זוכה לתשומת לב הוא שמספר העובדים המנוצלים רק חלקית במשק האמריקני עלה מ-15 ל-30 מיליון. מדובר על דורשי עבודה ועל אלה שעובדים בעבודות חלקיות, והתייאשו מחיפוש עבודה מלאה. 30 מיליון בני אדם. המספר הזה מדהים.

השכל הישר אומר שרבים מהם או רובם ככולם אינם יכולים כעת לעמוד בדרישות הכלכלה העתידית מוטת הייצור והשאיפות ה"ירוקות". תארו לכם קורת פלדה בידיהם של בנקאי השקעות או ברוקר של משכנתאות מובטל, ותבינו את ההשלכות מהר יותר מכל כלכלן שמשתמש במודלים שלו.

מה שכל זה אומר לכם כמשקיעים מובן מאליו. שלא במפתיע, מה שעדיין אפשר להכניס למודל הוא את המיתאם הישיר בין צמיחת רווחים ריאלית וצמיחה כלכלית ריאלית, בהנחת חלוקה קבועה של עוגת התמ"ג בין רווחים, עלויות עבודה וממשלה.

אם הצמיחה הכלכלית בטווח הארוך יורדת ב-1.5%, גם צמיחת רווחי החברות יורדת. וזאת אחרי שירדה כבר בכ-50% מרמות השיא של 2007, בגלל עליית שיעורי החיסכון מאפס ל-8% או יותר.

מיסי החברות בדרך למעלה

אך כדי להוסיף עוד חבורה לפצע של מעמד המשקיעים, צריך רק לזכור שחלקם בעוגה מתכווץ. מה מלמדת את כולנו הדוגמה של ג'נרל מוטורס על מאזן הכוח החדש בין המשקיעים והפרולטריון? מה מלמדים גירעונות של טריליוני דולר על עתיד שיעורי מיסי החברות? הם בהחלט בדרך למעלה.

ואתם באמת חושבים שביטוח בריאות לאומי יכול להיות ממומן על ידי קיצוצי עלויות, ולא על ידי העלאות תעריפים של חברות ביטוחי בריאות ושירותי בריאות? "הנורמלי החדש" לא יהיה ידידותי למשקיע אלא אם כן מנת המשכל שלך נמוכה ממאה.

המשקיעים יהיו כעת סגורים בכלובי עץ שבהם יצומו בחסות הממשל. התיאור המדויק של הצרכן האמריקני ושל חלקים גדולים מהכלכלה העולמית, כולל ארה"ב, יהיה חוסר תיאבון (Non Appetit) במקום תיאבון (Bon Appetit).

ומפני שזה כך, הריבית המוניטרית תוחזק ברמה נמוכה זמן רב יותר בהשוואה לנורמה המחזורית. התחזית לנכסים המסוכנים - מניות, אג"ח High Yield ונדל"ן למגורים ומסחרי - תהיה אכן מסוכנת. המשקיעים צריכים להדגיש את ההכנסה הבטוחה שמציעות האג"ח והמניות שמשלמות דיבידנדים יציבים. התיאבון הצרכני המוגבר הוא שריד מהעבר. *

ביל גרוס הוא מייסד PIMCO, חברת קרנות האג"ח הגדולה בעולם