רון ארד מבלבל את המבקרים במומה

המעצב רון ארד מציג במוזיאון מומה בניו-יורק את "ללא דיסציפלינה", תערוכה שבה אוסף עבודות שמצליחות לרתק את המבקרים אבל גם לעורר אמביוולנטיות

אני עומדת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, מהרהרת בכתם מטאלי גדול, שיש לו גומה אחורית בקצה, ויש לי את הדחף לשבת עליו. אבל אני לא יכולה להחליט איך להתאים את הקימורים שלי לחללים המכוסים פאטינה, פלסטיק ואלומיניום. אם אני מתיישבת, האם אני יכולה להישען, להתכרבל או להשליך את עצמי לעברו? אין לי מושג. בכל מקרה, השאלה נענית על-ידי קו מוחלט של תגיות המזהירות אותי שלא לגעת בו בכלל. אחרי הכל, זה מומה.

הכיסא (אם זה מה שזה) לא מהווה חלק משום דיסציפלינה, רטרוספקטיבה של פסל/ המעצב הישראלי, החי בלונדון, רון ארד. הניווט בתערוכה מבלבל כמעט כמו להבין איך לעשות שימוש כלשהו בתוכנה. בין האובייקטים שלו, חלקם פונקציונליים בצורה מתקבלת על הדעת, מוצגת רשת של מדפים מפלדה שנשענת, נופלת אחורה על עצמה בהבהוב מאיים קמעה, מאתגרת את הצופים להיכנס. מרגע שנכנסתי, הרגשתי כאילו אני הולכת בתוך טבלה תלת-ממדית, אולי מיצג תקופתי של אלמנטים עיצוביים.

בתוך גוף העבודה של ארד, כל יצירה שייכת לממלכה או למשפחה משל עצמה. כיצד הקטגוריות הללו מתקשרות אחת לשנייה? קשה להבין ולא נראה ששווה במיוחד את המאמץ. כדי לעזור לצופה להתמצא בארגון המאובן של "אין דיסציפלינה", אוצרת התערוכה, פאולה אנטונלי, סיפקה תוכניה דו-צדדית בפורמט רחב, מדריך מסורבל לסבכת הרשת, המראה רישומים סכמטיים של האובייקטים על המדפים. אבל אפילו כשאני מצוידת במפה ובמדריך השמע, אני מוצאת את עצמי תוהה בתוך ומסביב החלל במפותל, ומבקשת הנחיות מהשומרים.

כמו בגן ילדים

ארד נהנה ממידה מסוימת של בלבול. הכותרת של התערוכה מתייחסת גם לשיטות העבודה הממוסדות שלו וגם לסירובו להכיר בכל סוג של הבחנה בין פיסול לעיצוב. הוא למד תחילה בבצלאל בירושלים, ולאחר מכן באיגוד הארכיטקטורה בלונדון. הוא מצא את עצמו בלתי מתאים למגבלות של תעסוקה קונבנציונלית. הוא רצה שיהיה לו את החופש לנוע בין המקצועות ולהפוך את הסטודיו שלו למקום שבו יכולה הפנטזיה לשוטט מבלי שיהיה עליה להשליך עוגן.

"אני אוהב ליהנות", הוא אומר בראיון שפורסם בקטלוג התערוכה. "המשרד שלי עובד כמו גן ילדים - שזוהי דרכי לא להיות מוכרח ללכת לעבודה, כך אתה לא מתחיל את השבוע בלהיאנח על כך שהגיע יום שני. וזהו הבסיס להכל, מגרש המשחקים הזה".

הסגנון של ארד משלב אלמנטים שונים של סוריאליזם. הדים של ספל התה המרופד של מרט אופנהיים מהדהדים ב"כדים הקופצים" הבלתי אפשריים שלו, העשויים מפחמי פלסטיק שמסוגלים להכיל ורד בודד אך לא אפילו טיפה של מים.

ארד עשה את הבכורה שלו עם "רובר", כורסה המעוררת את דרכו של פיקאסו לרתך באופן משוחק חפצים שמצא לצורות אורגניות. בשנת 1981 הוא חיטט בזבל ומצא זוג מושבי עור אדומים של מכונית מסוג רובר. הוא קשר אותם לצינור פלדה שבבסיסו מחברים של קי קלאמפ. את היצירות הציג בחלון של הסטודיו שהיה עד אז בלתי רווחי, והיא צדה את עינו של מעצב האופנה ז'אן פול גוטייה, שנכנס בסערה לחנות וקנה את שני המושבים. המוניטין של ארד נסקו.

"רובר", שיוצרה עד שנוצל עד תום מלאי המושבים המשומשים, התפתחה כעבור 26 שנה ל"מור רובר", סט של מהדורה מוגבלת של ויטרה בבחירה של פלדה חלודה או של כרום. אבל מה שהיה חסר בדור הבא הוא הכנות תוצרת יד, הנועזות הארעית של המקור.

אמנות נדירה ויקרה

אם ארד מאבד את דרכו כשעבודתו הופכת לנוחה מדי, הוא נוטה גם כלפי הגנרי כשהוא סוטה לעבר פיסול פשוטו כמשמעו. הטיפות המנופחות ודמויות האדם של סדרת "שומר הראש" נראות מהודרות, מושקעות וקודרות. הן לחלוטין לא נוצרו בגן ילדים.

שלטי ה"נא לא לגעת" של מומה הם רמז לאמביוולנטיות שבעבודתו של ארד. כשהם מופקים מחומרים תעשייתיים מבהיקים, הרהיטים שלו נראים רק כייצור המוני. למעשה, האמנות שבהם נדירה ויקרה (במהלך אחד מהכישופים המסחררים של זמני השגשוג של שוקי האמנות, בשנת 2006, אחת הספות שלו נמכרה במכירה פומבית בניו-יורק תמורת סכום של 409 אלף דולר).

בבתים המעטים מאד שיש בהם סלון חתום של ארד, אני מתארת לעצמי אורחים, כמו המבקרים של מומה, המנסים לפענח כיצד הם אמורים, באופן תיאורטי, לשבת. *

"רון ארד - No Discipline", מומה ניו-יורק, עד ה-19.10