פורחת עם הגב אל הקיר

המשוררת, העורכת והמתרגמת טל ניצן מספרת מי לדעתה הוא ממשיך דרכו של ש"י עגנון, מה עשה קפקא ליצירתה ומהו היחס המקומי לז'אנר השירה

טל ניצן, משוררת, עורכת ומתרגמת. נולדה ביפו אך גדלה בבואנוס איירס, בוגוטה ובניו-יורק. כיום גרה בתל-אביב. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות ובלימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים ותואר שני בספרות כללית והשוואתית. עורכת את סדרת "לטינו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) לספרות היספאנית מתורגמת, את סדרת "מקומי" לספרות עברית עכשווית (הוצאת כרמל) ואת כתב העת "אורות".

תרגמה מספרדית את לורקה, נרודה, מולינה, סרוונטס, בורחס, מארקס, מנדוסה, קורטאסר, ורגס יוסה, ומאנגלית את טוני מוריסון, אדית וורטון ואיאן מקיואן. זכתה בפרס שר התרבות למשוררים 2001, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם לשירה ועוד. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "דומסטיקה", ו"ערב רגיל", "קפה השמש הכחולה" ו"לשכוח ראשונה", שראה אור עתה ב"עם עובד".

*איזה בית-קפה אהוב עליך במיוחד?

"קפה ביאליק בת"א. המיקום, בשפיץ של ביאליק, אלנבי וטשרניחובסקי, הספות האדומות והמנורות המטורפות, האווירה והקהל האקלקטי - ובעיקר העובדה שזה יותר בר מבית-קפה. ההשקה לספרי 'לשכוח ראשונה' נערכה שם. זה היה המקום הכי נכון לחגוג בו".

*מהם הספרים העבריים הכי זכורים לך?

"'זכרון דברים' של יעקב שבתאי - בחירה לא מפתיעה במיוחד, 'עיר ימים רבים' של שולמית הראבן - ספר שהילך עלי קסם בנעוריי, 'עד הנה' של ש"י עגנון (או 'תמול שלשום', או 'שבועת אמונים', או 'שירה...).

"בשירה הבחירה קשה יותר, אבל אלה הספרים שאני הכי מרבה לחזור אליהם: 'סביב המים ליד הציפורים' של יאיר הורביץ, ו'התקרה עפה' של נורית זרחי.

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך?

"ש"י עגנון, יעקב שבתאי ודרור דניאל ז"ל, שמת בטרם עת ובאלמוניות כמעט גמורה לפני כמה שנים. בשבילי דניאל הוא המקבילה הירושלמית לשבתאי, וממשיך דרכו של עגנון. בימים האלה אני עורכת בהתרגשות את ספרו הראשון והאחרון, 'מלך הציפורים', שיראה אור בהוצאת כרמל".

*והזרים?

"קפקא הוא הסופר שהכי השפיע עלי. כתבתי את עבודת המאסטר שלי על המבוך ביצירתו ואני נשאבת אליו שוב ושוב. חוליו קורטאסר הארגנטיני, האפל והמבריק, מהווירטואוזים של הסיפור הקצר. בין החיים: מרגרט אטווד, אלכסנדר המון, דונה טארט ואנטוניו מוניוס מולינה".

*איזה ספר היה לך קשה במיוחד לתרגם?

'זיכרונות מהזונות העצובות שלי' של גבריאל גרסיה מארקס. זה ספר בעייתי בעיניי מבחינה ספרותית ומוסרית, ותרגמתי אותו בחירוק שיניים".

*מהו ספר הילדים האהוב עליך?

"מהילדו*ת שלי, ספרי אריק קסטנר, בעיקר 'פצפונת ואנטון'. אולי בשל העובדה הפרוזאית שספריו תפסו מקום נכבד בארגז ספרים שהוריי הביאו לאחי ולי לשהות בת שנתיים בקולומביה. הילדים שלי העניקו לי הזדמנות לסגור פערים. 'פו הדב' למשל, ובעיקר 'שלושה בסירה אחת' שכיכב בראש מבוקשים להקראה לפני השינה".

* מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'מוזיאון הכניעה ללא תנאי' של דוברובקה אוגרשיץ' היוגוסלבית, בתרגום (מעולה) של דינה קטן-בן ציון, בהוצאת עם עובד. ספר חכם, שובר לב ומשעשע, על אישה שמולדתה נמחקת, והיא מתאמצת לאחות את העבר בהווה רעוע שבו אין לה מקום משלה בעולם".

* האם תרגום של ספר אהוב פוגם בהנאה ממנו, או להיפך?

"תרגום הוא הקריאה העמוקה ביותר: הספר עובר לך דרך היד, את כותבת אותו מחדש. מובן שזאת הנאה גדולה - ומאותה סיבה סבל לא מבוטל, אם מדובר בספר לא אהוב. אבל מכאלה אני נמנעת כבר שנים".

*איזה ספר היית לוקחת איתך לטיסה?

"כמעט תמיד ספר שירה. מצאתי שזה הז'אנר הכי עמיד להפרעות, לעייפו*ת, להכרזות ברמקולים ולקפה המפוקפק. ממה שקרוי 'ספרי טיסה' יש לי פטור. החיים קצרים מדי לספרים פושרים".

*כיצד נולד ספרך, "לשכוח ראשונה"?

"הוא נכתב, כרגיל, בלילות, ונראה שמשום כך בין השאר הוא די חשוך - גם זה כרגיל. כמו כלי נשק, יש בו שלושה חלקים. הראשון, כמשתמע מהכותרת, עוסק באיבודים, בחיוניות הזיכרון וגם בעריצות שלו ובדברים אחרים. את האחרון כתב בשבילי משורר ארגנטיני בשם לואיס סבסטיאן מסטו, שקיומו מוטל בספק. בחלק האמצעי אני עוקבת אחרי הילדו*ת שלי בין ארצות ויבשות".

*איפה את מתגוררת, ומדוע דווקא שם?

"בתל-אביב. עם כל הייסורים שבה - הולך ומתברר לי שהעיר הזאת היא המקום היחידי בעולם שיכול להיות לי בית".

*ציטוט מספר שזכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת.

"אתמול היה יום קשה, קשה מאוד, יום של סבל ומצוקה נפשית. וזה כנראה מקור השמחה והשלווה שבי: ההכרה שאני מסוגלת להתמודד עם הדברים בכוחות עצמי, בלי שלבי ייעשה ממורמר וינבול, ושגם רגעי הכאב והייאוש מפרים ומחזקים אותי. אני לא משלה את עצמי לגבי מצב העניינים הריאלי וגם כבר לא מתיימרת לעזור לאחרים, אני רק מנסה לעזור לאלוהים כמיטב יכולתי, ואם אצליח בכך, הרי עשיתי משהו גם למען הזולת". מתוך 'חיים כרותים', יומנה של אתי הילסום, 1941-1943 (הוצאת כתר). מי שקרא את הספר יודע ש'אלוהים' של אתי לא היה ישות שקשורה לדת כלשהי, אלא מהות פנימית".

*מה דעתך על היחס לשירה בישראל?

"נכתבת בעברית שירה נפלאה. אבל כל זה מתרחש בתוך גטו תרבותי מבודד ונידח, ומסביב יהום הסער: מפלצות הרייטינג ורבי-המכר, מגיפת הריאליטי, הרדידות המדכאת והדכאנית שמתפשטת ומורידה באלימות את סף הסובלנות לכל יצירה מורכבת או מאתגרת, העברית שהופכת לשפה של טוקבקים... אפשר לומר שהשירה פורחת, עם הגב אל הקיר". *