ובתפקיד הגיבור - המציאות

כך היה עוד לפני המצאת הטלוויזיה, לפני המצאת הרדיו ואפילו לפני המצאת העיתונות. הציבור מבוהל אך מכור. המציאות מספקת לו את כל המצרכים מלהיטי היצרים: גם תעלומה. גם פשע אלים במיוחד. גם פחד.

גם מציצנות. הדמיון עובד שעות נוספות וככה גם שיחות הסלון. אז מה הפלא שכל-כך הרבה סופרים לקחו פיסות מציאות והפכו אותן לגיבור הספר? ("בדם קר" / טרומן קפוטה, "ג'ק המרטש - דיוקן של רוצח"/פטרישיה קורנוול, "השטן בעיר הלבנה"/אריק לרסון, "תעלומת מרי רוז'ה"/אדגר אלן פו, "ילד 44"/תום רוב סמית' ורבים אחרים).

"כשאתה נכנס לחנות ספרים בארה"ב ובאנגליה, ליד מדף ה-crime fiction, עם כל האגתה כריסטי והריימונד צ'נדלר, יש מדף של ספרים המשתייכים למה שנקרא true crimes, שזה ז'אנר מאוד פופולרי שם", אומר דרור משעני, עורך ספרי המקור ב"כתר" וחובב נלהב של ספרי מתח ובלשים.

"סיפור הבלשים הראשון נכתב בידי אדגר אלן פו ב-1841 ונקרא 'הרציחות ברחוב מורג'. מדובר ברצח של אם ובתה בדירה - שזה קצת דומה לרצח שהיה עכשיו בראשון לציון - הדלת נעולה מבפנים והחלונות סגורים וכו'. יש דמות של אדם שנקרא אוגוסט דופאן שהוא לא בלש במקצועו אבל הוא מין גאון כזה שברור ששרלוק הולמס מבוסס עליו, והוא פותר את התעלומה. הוא בעצם הבלש הראשון.

"סיפור הבלשים השני בהיסטוריה שנקרא 'תעלומת מרי רוז'ה' נכתב ע"י פו ב-1842. פו מתבסס אחד לאחד על מקרה רצח אמיתי שאירע בניו יורק ב-1841. גופתה של נערה צעירה בשם מרי ססיליה רוג'רס נמצאה במימי ההאדסון. הרצח היה מאוד מתוקשר ונחשב גם למאוד משמעותי בלימודי תקשורת, כל העיתונות בניו-יורק רקחה מטעמים וכותרות סנסציוניות מהרצח.

"הרוצח לא נמצא, ואז פו החליט שהוא ימצא אותו באמצעות דופאן, הבלש שהמציא. הוא העביר את כל פרטי המקרה מניו-יורק לפריז. הגופה שנמצאה בהאדסון עוברת לסיין. מרי ססיליה רוג'רס הופכת למרי רוז'ה, והבלש שלו מנתח את עובדות המקרה ומגיע לרוצח".

*למה הוא העביר את זירת הרצח לפריז?

"הוא כותב בהקדמה - כל הפרטים של הסיפור מבוססים על הרצח האמיתי של מרי ססיליה רוג'רס, ומסיבות שונות אני מעביר אותם לפריז...יש ביוגרפיה שנכתבה עליו, בה עולה ההשערה שהכיר את הנרצחת וגם את אחד החשודים, ואולי כתב את הסיפור כדי לנקות אותו מחשד. יש אפילו ביוגרף אחד (די תמהוני) שטוען שאדגר אלן פו הוא שרצח אותה".

בבריה"מ אין פושעים

פו היה הראשון שהפך פרשיית רצח לספרות, וגם הראשון שהעביר את העלילה למקום אחר, אבל בהחלט לא האחרון. בימים אלו יצא בתרגום עברי "ילד 44" של טום רוב סמית, תסריטאי וסופר בריטי צעיר (30). הספר הפך לרב-מכר עם צאתו (באירופה ובארה"ב), וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לרידלי סקוט שמתעתד להוציא אותו לאקרנים ב-2011. מדובר בפרשת רציחות סדרתיות שבוצעו בשנות ה-70 בבריה"מ ע"י אחד - אנדרי צ'יקיטלו. רק שסמית העביר אותן לשנות ה-50 תחת המשטר הסטאליניסטי (השנה שלפני והשנה שאחרי מותו של סטאלין).

גם לב סטפיונוביץ דמידוב, הבלש של סמית, הוא לא באמת בלש. הוא איש שירותי הביטחון שמחפש את הרוצח למרות שהשלטון מכחיש את קיומו כי "בבריה"מ אין פשע", וסמית מסביר: "הוא לא היה פושע גאון כמו פרופ' מוריארטי (האויב המיתולוגי של שרלוק הולמס). זו רק השיטה (הממסד השלטוני - א.ס.) שאפשרה לו לרצוח כל מי שרצה ללא הפרעה, מאחר שלא היתה מוכנה להודות בקיומו של הרוצח".

וכך מסביר סמית את המניע להעברת הסיפור לתקופה אחרת:

"בתקופה הסטאליניסטית, הסתכנת בכל מקום, כל הזמן. יכולת להיאסר על כל סיבה. השכן הלשין עלייך, אשתך לא אהבה אותך... כל אחד יכול היה למסור אותך על כל דבר. ובעצם כולם חיו במצב של פחד מתמשך. איש לא ידע מי הבא בתור. ברוב ספרי המתח, הרוצח הסדרתי הוא מקור האיום והסכנה, כאן זו המדינה. לדעתי, זו נקודת מוצא מאוד מעניינת למותחן".

*מה הביא אותך לכתיבה?

"כשהגעתי (במקרה) לסיפור של אנדרי צ'יקיטלו שנשפט על 66 מקרי רצח (אני חושב) של גברים צעירים, ילדים וילדות, הבנתי שלא היתה אפשרות לפצח מקרה כזה כי לא היו להם הכלים לחקירות כאלו. חשבתי שלהעביר את הסיפור לשנות ה-50 יהפוך אותו לדרמטי הרבה יותר כי אז לנסות לפענח רציחות כאלו היה סכנת חיים. וכשדברתי עם הסוכן שלי (רציתי לכתוב תסריט לסרט), הוא אמר שלהפיק סרט כזה יעלה הרבה מאוד והציע לכתוב ספר. זה מה שעשיתי".

קריסת חומות ההסתרה

סמית מעלה לנגד עינינו את בריה"מ הסטאליניסטית בגוונים חיים, וקשים בהרבה משעשה בזמנו סולז'ניצין ("במדור הראשון", "יום בחיי איוון דניסוביץ'"), ומשעני מרחיב: "די ברור שמאוד חשוב לו התיאור של רוסיה הסובייטית.

קשה להגיד עד כמה זה אמין היסטורית, אבל זה מאוד אינטנסיבי. כל תיאור החיים והיחסים בין בני זוג ברוסיה הסובייטית מאוד חזק ומאוד מעניין. יש כאן דמיון למקרה מרי רוז'ה אבל יש גם שוני מהותי. המטרה של פו בהעברת זירת הרצח היתה לפתור את הרצח שקרה בניו-יורק. כאן הרצח הוא רק תירוץ.

"והערת שוליים: הסיפורים הבלשיים כרוכים בדרך כלל בחברות קפיטליסטיות. בחברות סוציאליסטיות אין כמעט בלשים. והגל הזה של ספרות בלשית מרוסיה ופולין ומקומות אחרים במזרח אירופה מתחיל רק בשנות ה-90 אחרי הקריסה של החומה".

בניגוד לבריה"מ, שבה כידוע "אין פושעים", ארה"ב משמשת רקע נרחב לספרי פשע ורצח שנכתבו על מקרים אמיתיים. פרופ' נסים קלדרון מסביר: "יש בספרות האמריקנית זרם שלם שהוא חלקו בדיוני אבל יש בו כבוד גדול כלפי דימויי מציאות. המינגווי, תום וולף, סטיינבק, פיליפ רות... אצל כל אחד מהם יש מימד דוקומנטרי גדול מאוד... אפילו בשירה. גם וויטמן וגם גינזבורג מדברים על המציאות באיזו אנרגיה שאין בספרות האירופית. שם קיימת נטייה אצל רבים להתרחק מעיצוב מציאות מיידית. בבחינת זה דבר שרק עיתונים עושים".

ואם עיתונות, אז "בדם קר" הוא ספרות שהיא עיתונות ולהיפך.

משעני: יש כאן ז'אנר שבהרבה מובנים קפוטה אולי לא המציא ממש אבל חידש ונתן לו איזו תנופה שלא הייתה קודם. זה ז'אנר של כתיבה ספרותית שהיא עיתונאית, של מישהו שיוצא לדווח על סיפור שקרה. אתה קורא ורואה שהוא לא בנוי במתכונת של ספר מתח רגיל. בשלב מוקדם יחסית הרוצחים נחשפים. וזה משנה את כל מהלך הקריאה. במקום לנסות לחשוב מי הרוצחים, אנחנו עוקבים אחרי התהליך הנפשי שהם עוברים".

קלדרון: "קפוטה נותן מראש את פתרון התעלומה כדי שנתעניין לא בתוצאה, ולא מי עשה את זה, וגם לא אם יתפסו אותו. כל העניין הוא האיסוף העמלני של מיליוני פרטים שבסוף נהיים רצח: כאב רגליים, אמא רקדנית רודיאו, אלף ואחד פרטים שהוא מוסיף להם פרומיל של רצחנות וזה מה שמעורר את החושים. לאט לאט נבנה לנו מבנה, שכל אלמנט כשלעצמו הוא לא כלום, אבל כולם יחד נותנים לך את ההוויה". *