מכון וינגייט. הנפילה

בשנות השמונים והתשעים היה נוהל קבוע. כל משלחת ספורט שהגיעה מחו"ל לישראל היתה מובלת לביקור במכון וינגייט. איך תראה את הפנים של הספורט הישראלי הכי טוב אם לא דרך מכון הספורט הלאומי? המדשאות האין-סופיות, המעבדות המתקדמות, האולמות החדשים יחסית, פנימיית המחוננים שהחלה אז לפעול. 430 דונם שמתרוממים על גבעות הכורכר שמעל קו החוף היו מחזה מרהיב בכל קנה מידה.

מי שמכיר את המכון מהימים היפים שלו, ויסתובב היום בשערי המתקן שנושק לשכונת פולג, יראה דבר אחד בולט בשטח: בעיקר את פגעי הזמן. את חוסר היכולת להתחדש. כל אלו תוצאה של מצב כלכלי גרוע אליו נקלע המכון. בתחילת השנה נאלצו לעצור את המשכורת המשולמות לעובדים בגלל קשיי תזרים. 52 השנים של המכון ניכרים בו. חלק מהאולמות מתפוררים, ובמכון עצמו מודים שחלק מהמתקנים כבר לא ראויים לפעילות. על פי ההערכות, הגירעון של המכון עומד על מעל 6.5 מיליון שקלים, לא כולל את מלון "בית הנבחרות" שהוא חברה בע"מ (הוועד האולימפי שותף בו ב-12%, ההתאחדות לכדורגל ב-8%) ומחזיק בעצמו בחוב לא קטן.

המסמר האחרון ננעץ לפני פחות מחצי שנה. הוועד האולימפי, שמרכז את מירב הפעילויות שלו במכון וינגייט, חנך דווקא בהדר יוסף את המוזיאון האולימפי הלאומי. "כשאני רואה את המוזיאון בהדר יוסף, ואת זה שנבחרת ישראל בכדורסל מעדיפה להתאמן בהדר יוסף - זה מטריף אותי", מודה יו"ר הוועד המנהל של מכון וינגייט, פרופ' איזי בורוביץ'. "כולם פה ישבו וחשבו שהכל בסדר, לא הסתכלו החוצה. בינתיים נוצרה סביבה תחרותית חדשה, עם מרכז הספורט בהדר יוסף, ואנחנו נשארנו מאחורה".

כשבורוביץ' מנסה לתאר את המצב של המכון, הוא עונה: "המכון שוחה עם מצופים כדי להחזיק את הראש שלו מעל המים".

אז מה בעצם קרה למכון הלאומי לספורט של מדינת ישראל?

"נחנו, נרדמנו"

המוזיאון האולימפי שהוקם בהדר יוסף הוא רק חלק קטן מהתמונה. בשנים האחרונות חטף מכון וינגייט נגיסות על ידי יותר ויותר מתחרים מבחוץ. הרבה מאוד גופי ספורט שבעבר קיימו את הפעילויות שלהם במכון, מעדיפים היום מתקנים אחרים, משודרגים. נבחרות שהגיעו להתאמן בשמחה במכון וינגייט, השאירו דמי שכירות נדיבים ואפילו זכו לישון במלון "בית הנבחרות", לא מגיעות כי התנאים כבר אינם מספקים. המלון של וינגייט הפך להיות מקום שאפילו מנכ"לית המכון, ד"ר רותי פילץ-בורשטיין, מגדירה אותו "מקום עם תנאים של אכסניה".

מכה נוספת שספג המכון היתה לפני כשנה, כאשר ההתאחדות לכדורגל חתמה על חוזה עם קיבוץ שפיים להקמת "בית הנבחרות", במסגרתו תרכז בשפיים את כל פעילויות הנבחרות הצעירות בעשר השנים הבאות. "היינו אצל אבי לוזון, אבל זה כבר היה מאוחר מדי", אומרת פילץ-בורשטיין. "מאוד מטריד אותנו שנבחרת ישראל החליטה לא להיות בווינגייט".

* מה בעצם קרה לכם?

"מה שקרה זה שנרדמנו", מודה המנכ"לית. "היתרון של וינגייט לאורך השנים היה מוחלט. היה לנו את הכל בקמפוס אחד. נבחרות שהגיעו לכאן, היה להן את המתקנים, את הבריכה, המעטפת הרפואית. הכל ביחד נתן את הכוח של וינגייט. אבל טעינו בכך שנחנו על זרי הדפנה. היה לנו את בית הספר למאמנים שהיה היחיד שיכול להסמיך מאמנים. וכשאין תחרות אתה נרדם. בוא ניקח למשל את בית הספר למאמנים. פעם לא היתה לו תחרות, כי עד לפני 8-10 שנים רק אנחנו היינו יכולים להסמיך על פי חוק. בזמן שנרדמנו, קמו גופים מתחרים שקיבלו אפשרות להסמיך מאמנים ומדריכים, והתחילו לנגוס בנו. זה הגיע למצב שאפילו המכללה שיושבת 200 מטר מאיתנו, בתוך המכון, פתחה בית ספר להשתלמויות וקורסים למדריכים. מתוך הבית עושים לנו תחרות. פעם כל השוק היה שלנו, היום אנחנו אולי 60% מהשוק".

לגבי המתקנים שהגיעו למצב הקיים, במכון מודים שהמצב הכלכלי היקשה מאוד על המכון לשנות את פניו. "נכון להיום יש כאן 2-3 מתקנים קיימים שלא ראויים לשימוש", אומרת פילץ-בורשטיין. "הנה, גם נבחרת ישראל בכדורסל החליטה שהיא לא באה להתאמן בווינגייט בגלל המתקנים".

איזי בורוביץ': "פה לאורך כל השנים אף אחד לא שם כסף בצד לפחת. יש קרן שמוגדרת כקרן פחת, שממנה אמור לבוא הכסף לשיפוצים, אבל משתמשים בכסף לסתום חורים בגלל המצב שהגענו אליו".

גם העובדה שחלק גדול מהמתקנים נבנו מכספי תרומות, מתבררת כמשהו שלא בהכרח ניתן לבנות עליו לעתיד. קודם כל, כי הכספים שמגיעים היום מתרומות הם קלושים (במקרה דווקא עכשיו מומשה צוואה בסך 714 אלף דולר של תורמת לבניית קומה נוספת בבניין לטיפוח מחוננים בספורט). עניין שני, השארים של אותם תורמים שנפטרו בינתיים, בדרך כלל מתנערים מאותו אתר הנצחה והתפעול השוטף כולו נופל על המכון. וכסף לתפעול השוטף, כבר הזכרנו, אין.

מאז אמצע שנות התשעים, המתקן היחיד שהוקם היה מגרש חימר אחד לטניס. פה ושם היו שיפורים קוסמטיים קלים. באיגוד הכדורסל, שהעדיפו להתאמן בהדר יוסף ולא בווינגייט, מציינים כי "עד לפני חודש במכון וינגייט לא היו סלים אולימפיים העומדים בתקן פיב"א והמיועדים לאליפויות בוגרים. לכן מכון וינגייט כלל לא היה אופציה לביצוע אימונים לנבחרות לאומיות נשים וגברים".

איך מתחזקים מפלצת?

הנושא הכאוב השני שתוקע את המכון הוא פרויקט הבריכה האולימפית. טעות תכנונית שעלתה הרבה כסף, ועליה ישלמו עוד שנים ארוכות. אותו פרויקט גרנדיוזי שתוכנן בתקציב של 56 מיליון שקל, חלקו הגדול מקרן המתקנים של הטוטו-ווינר, אבל כמיטב המסורת הישראלית התברר שחריגות כאלו ואחרות בתכנון יביאו אותו לעלות של 80 מיליון שקל.
הטוטו-ווינר התנה את תוספת ההקצאות להשלמת הבריכה בכך שהמכון יחתום על הסכמה לכך שבחמש השנים שאחרי סיום הבנייה, לא יוקצה למכון אפילו שקל לבניית מתקני ספורט בתחום המים, ושלוש שנים לא יוקצה שום סכום לטובת פרויקטים אחרים במכון. גורם במכון אומר גם ש"גם אחרי שהפרויקט הזה יקום - וזו הולכת להיות בריכה מדהימה בקנה מידה בינלאומי - אף אחד לא לקח בחשבון את העלויות המטורפות לתחזק כזו מפלצת".

והיו עוד מכות: למשל, כביש גישה מערבי שהיה אמור להיבנות על קו החוף, ולחלץ את וינגייט מהתלות האיומה בכניסה החד-כיוונית מכיוון צפון (כביש נתניה-ת"א) - תוכנית שכבר אושרה בעיריית נתניה - נתקע בינתיים. שיתוף הפעולה עם חברת קוקה קולה שהפעילה את "הפארק האקטיבי" בהשקעה של מיליוני שקלים, הופסק בגלל בעיות שהערים משרד החינוך.

דרושה: אווירה של חיים

כל הצרות האלו הביאו את אנשי וינגייט למסקנה שעם אותם 60 מיליון שקל תקציב, אין סיכוי למכון להתרומם. "השינוי צריך להיות תפיסתי. המכון צריך להתחיל לפעול כמו עסק לכל דבר", אומר בורוביץ'. "המכון חייב לשאת את עצמו לבד, לייצר הכנסות, ועל ידי זה להקטין את התלות בכסף מהמדינה". ב-2009 יקבל המכון ממינהל הספורט (תמיכת מדינה) סכום של 8.1 מיליון שקלים. מתוך הסכום הזה, רק שני שלישים הם סכום שמגיע ישירות למכון, בעוד היתרה הוא "כסף צבוע", כלומר כזה שמיועד לתוכניות מוגדרות (למשל, פרויקט הכדורעף של אריה זלינגר שמתוקצב ב-500 אלף שקלים או פרויקט הנשים שמתוקצב ב-1.8 מיליון שקלים והכסף שמועבר ליחידה לספורט הישגי) ושבו לא יכול המכון להשתמש לצרכים אחרים.

במכון דווקא מרוצים אמנם בתקופה האחרונה מהקשר עם אנשי משרד התרבות והספורט, שלפי פילץ-בורשטיין "מראים נכונות אמיתית לעזור לנו ולמצוא פיתרון לבעיות". אבל בשורה התחתונה, משרד הספורט שהזרים בשש השנים האחרונות למכון כ-63 מיליון שקל ותיקצב בשנה שעברה את המכון בסכום של 14.6 מיליון שקל (גם בזכות השנה האולימפית), חתך את התמיכה ב-45% תוך שנה. במשרד אף הקימו בימים האחרונים ועדת בדיקה שתבחן את ההתנהלות של המכון, והיא זו שתמליץ אם להחזיר מעט מההקצבות האבודות או שלפי גורם במשרד "תחליט שהמכון ממשיך לבזבז כספים ולא תיתן לו עוד כסף".

לפי בורוביץ', התוכנית העסקית עליה שוקדים בימים אלו היא למעשה הפרטה של המכון, שתאפשר הכנסת יזמים שייבנו בשטחי המכון ויתחילו להפעיל אותו כמו פרויקט נדל"ני שאמור להכניס כסף. "במקום בית הנבחרות, נכניס יזם פרטי שיקבל היתר לבנות מלון 5 כוכבים", אומר בורוביץ'. "אני כועס על ההתאחדות לכדורגל שעזבה כאן, אבל מצד שני אני מבין אותם. קבוצות כמו מכבי חיפה, הפועל ת"א ונבחרת ישראל לא יבואו לכאן בתנאים הקיימים. אבל אם יהיה מלון ברמה גבוהה, זה ישנה את התמונה".

פילץ-בורשטיין: "כשנודע לנו שההתאחדות לכדורגל הולכת על האופציה של שפיים, נפגשנו עם אבי לוזון וניסינו לשכנע אותו שהנבחרת תבוא להתאמן כאן. הם אמרו לנו ביום שתקימו מלון של 5 כוכבים, אנחנו נהייה אצלכם. אם יהיה לנו היתר לבנות מלון בוטיק עם 40-50 חדרים, לטובת נבחרות עילית שיתאמנו כאן, ותפוסה של 60%-70% - זה יהיה מאוד משמעותי ברמת הכסף".

* מה הבעיה בעצם?

בורוביץ': "כרגע אף יזם לא יבוא כי יש לנו בעיות עם מינהל מקרקעי ישראל. האדמות שייכות למינהל, אבל אין הסכם חכירה חתום. אנחנו יושבים כאן 52 שנה בלי הסכם, ואף יזם לא יסכים לבנות כשהוא לא יודע מי בעל הבית. רק כשהאדמות יהיו בבעלות מכון וינגייט, אפשר יהיה להתחיל לצאת לפרויקטים. עד שזה לא יקרה, המכון הזה לא יזוז לשום מקום. חייבים לבנות כאן בית נבחרות ובית מלון, ואחר כך מעונות סטודנטים. צריך שאנשים יגורו כאן, שתהיה כאן אווירה של חיים".

במסגרת הרה-ארגון, בורוביץ' אומר כי "היעד הוא תוך 3 שנים לעמוד על הרגליים ללא שום תלות במדינה. רק שאחת הבעיות היא לשנות את התרבות הארגונית פה". שלא לייחוס, לא מעט גורמים מדברים על ארגון שמתנהל על ידי אותם אנשים כבר עשרות שנים. פילץ-בורשטיין: "כשישבנו עם חבר הנאמנים והעלנו רעיונות איך לשנות את המצב שלנו, קמו שני אנשים ואמרו: 'צריך ללכת למדינה ולבקש עוד כסף'. זו היתה התרבות הארגונית עד היום".

"במועצת המנהלים של המכון יושבים אנשים 30 ו-40 שנה", אומר גורם בווינגייט. "קשה מאוד להזיז משהו ככה. אלו אנשים מאוד ותיקים, שעוד לא הסתגלו למאה ה-21".