כמו צמח בר

הסופרת נעמי פרנקל, מכוכבי הספרות העברית של שנות ה-60 וה-70, נפטרה ביום שישי האחרון, בגיל 91. הנטיות הימניות שאימצה בעקבות מלחמת ששת הימים הרחיקו אותה מרבים מעמיתיה וחבריה עד ליום מותה

היא נולדה בברלין, התחנכה במשמר העמק, חיה בבית אלפא, וב-27 השנים האחרונות התגוררה ביישוב היהודי בחברון. היום נפשה הסוערת תגיע למנוחה אחרונה, עת תיטמן גופתה באדמה השחורה של העמק שכל-כך אהבה, ומעל לראשי ההולכים אחרי ארונה, בבית הקברות של בית אלפא, יזדמזמו המילים "היו שלום, אני חייתי ביניכם, כמו צמח בר", למרות שרבים יחשבו יותר על קוץ מאשר על פרח.

הסופרת נעמי פרנקל - שנפטרה ביום שישי האחרון, ה-20.11.09 (יום הולדתה), בגיל 91, במרכז הרפואי "שיבא" - הייתה בעיני רבים קוץ בבשר הקונצנזוס. חברי הקיבוץ שלה, בית אלפא, לא אהבו לראות שמי שכתבה "התבואה נקצרה בעמק והאדמה נחרשה לזריעת תבואת הקיץ.

"הלילה עמוק, השמיים והכוכבים והירח גבוהים ורחוקים. הרוח רועשת ורעישתה בעמק האביב כפעימת החיים הנובעים ממעמקים, ממעיינות הגלבוע" ("נער צמח בגדות האסי" - עמ' 163) לא חרשה תלם מעולם, וכמובן גם לא הלכה בתוכו.

כשהחברים הזיעו את נשמתם בענפי המשק בחום הנורא של העמק בקיץ, היא כתבה ספרים (הטרילוגיה "שאול ויוהנה"), שכדי לסיים אותם שהתה שנה בגרמניה, וחצי שנה באנגליה (אז גם נפרדה סופית מרעיון המרקיסיזם, נשמת אפו של הקיבוץ).

אחר כך התגייסה לצה"ל, שירתה בשייטת כתחקירנית וכמתעדת פעולות הלוחמים במלחמת ההתשה, וערכה את הספר "ימים עלי ימים". אחרי שבע שנים השתחררה בדרגת רב סרן ועברה לירושלים.

כל זה עוד היה נסבל איכשהו על-ידי נושאי דגל "כל אחד לפי יכולתו כל אחד לפי צרכיו", אבל המעבר ימינה בעקבות מלחמת ששת הימים, ששיאו התנחלותה בקריית ארבע שבחברון ב-1982, על זה כבר לא הצליחו להבליג.

כל הברנז'ה התל-אביבית החרימה אותה

מספר יעקב אחימאיר למתן שירם, בראיון ב"גלובס" ליום הולדתה ה-90 (לפני שנה בדיוק): "מה שהרתיח אותי אז ומרתיח אותי גם היום, זה החרם שהטילו עליה סופרים שהיו ידידים שלה. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל כל הברנז'ה התל-אביבית החרימה אותה, כולל אנשים שמתיימרים להיות ליברליים, סובלניים לריבוי דעות.

פרנקל היא סופרת נחשבת, זכתה בפרסים ספרותיים על יצירותיה וראויה לפרס ישראל. אבל חבריה הסופרים לא יכלו לסבול את ההקצנה שלה. זה משהו נורא, מה שקורה בחברה שלנו. אני מעריך אותה גם על העובדה שגם בבדידות הכי גדולה, היא מעולם לא נשברה מול החברה שהייתה לה פעם".

נעמי פרנקל, סופרת / צלם יחצ

חצתה את הקווים. פרנקל

אם דבריו של אחימאיר נשמעים קיצוניים משהו, הרי הם מקבלים חיזוק היום, כשבחיפוש אחרי ספריה מסתבר, שאין ולו כותר אחד בחנויות הספרים (החדשים והמשומשים), וגם בהוצאות עם עובד וספריית הפועלים הם אזלו מזמן ולא הודפסו עוד.

מדובר בטרילוגיה "שאול ויוהנה" - 1957 (המתארת חיי משפחה יהודית בגרמניה של עליית הנאציזם) שנקראה בדבקות על-ידי דור שלם, ב"דודי ורעי" (1975) ו"צמח בר" (1981), שמתרחשים בקיבוץ שהאמונה ברעיונותיו נשברת, ובספר הילדים "רחלי והאישון" (1972), שלא רק שהיו רבי-מכר אהובים לתקופתם, אלא שזכו בפרסים רבים: פרס רופין (1956), פרס אוסישקין (1962), פרס ראש הממשלה (1969), פרס העיתונות (1971) ופרס נוימן (2005). שני ספריה האחרונים "ברקאי" (1999) ו"פרדה" (2003) יצאו בהוצאה קטנה ועלומה - "גפן", ולא זכו כלל להתייחסות.

ושוב עולה השאלה שצצה רק לפני כחודש, ביום השנה העשירי למותו של דן בן אמוץ - האם גם פרנקל נשכחה, או שמא הושכחה והוצאה בכוונת מכוון מארסנל התרבות הישראלית. כך או כך, לא ברור אם היוצרת הדעתנית, העקשנית והאינדיבידואליסטית הזו היתה רואה נחת בכתבות ההספד עליה, או שדבריה בפתיח ל"נער צמח בגדות האסי" רלוונטיים גם לסיפור מותה שלה: "מניסיוני ידעתי שאין להעתיק מציאות חיים כפי שהיא, אל דפיו של ספר. ללא דמיון, בלי אלמנטים לא מציאותיים, עולה המציאות מעוותת ולא ממשית". *

לכתבה של מתן שירם על נעמי פרנקל, מה-24 בנובמבר 2008: http://tinyurl.com/ycdnpv3