נערים שיכורים, אשה מוכה ונרקומנים - ואין זכר לניידת משטרה

מי שנמצא במקום המשטרה הם סיירים עירוניים עם כוונות טובות ובלי סמכויות. כתב מגזין G הצטרף לאנשים ששמים את האצבע בסכר האלימות: שלושה ימים בחדרה, בראשון לציון ובנס ציונה

חדרה, חמישי בלילה

בין שברי בקבוקים

23:00. שמונה אנשים עומדים ברחבה הקפואה של העירייה. אלי זרקא, מפקד יחידת הסיור העירונית, מעביר תדריך, ואנחנו נכנסים לניידות. מה בתפריט ללילה הזה? כרגיל: אלכוהול, ונדליזם, קטטות, גניבות רכב. זרקא, לשעבר רב פקד במשטרה, מפקד על היחידה מיומה הראשון, קצת יותר מארבע שנים ("תרשום שראש העיר ילד את הסיירת", הוא אומר). המטרה, הוא אומר לי, היא נראות ובולטות. עניין של מכפילי כוח, הוא אומר. זרקא מדבר על ירידה של 47 אחוזים בפשיעה בעיר מאז קמה היחידה. "מכל הארץ באים אלינו ללמוד, אם זה נתניה ואם זה פתח תקווה".

עשרים איש מונה היחידה, רובם צעירים, יוצאי יחידות קרביות. לפקחים אין שום סמכות ומעט מאוד הכשרה. כמה נסיעות עם מנהל משמרת, זה הכול. גם מדים אין להם, רק ז'קטים מפליז עם סמל קטן. יש להם ארבע ניידות ובקרוב יתווספו שני טוסטוסים. הם כפופים ישירות לראש העיר, והתקציב שלהם מגולם בתשלומי הארנונה. הם עובדים 24 שעות ביממה בשלוש משמרות.

"לילה טוב אצלנו", אומר זרקא, "זה לילה עם אירועים". הוא מאחל לנו הרבה אקשן ואנחנו עולים לג'יפ הסיור. הלילה אני רוכב עם דוד ומשה. דוד הוא הוותיק, כבר שלוש שנים בסיירת. הוא חמוש באקדח ובמכשיר מירס. משה צעיר. הוא לא חמוש. הוא נוהג. אנחנו נוסעים לאט ברחובות השוממים של חדרה, עוברים ליד הפיצוציות שמוכרות אלכוהול כל הלילה. יש ארבע כאלה בחדרה. מחוץ לכולן יש תור.

מקבלים קריאה ראשונה בקשר: שתי נשים מתפרעות ברחוב הגפן, מנפצות בקבוקים על הכביש. בדרך לשם אנחנו עוצרים בפיאצה של חדרה. שלוש חבורות של בני נוער אתיופים יושבות בכיכר. הם שותים וודקה רדבול ומעשנים נרגילות, חלקם כבר שיכור לגמרי. אנחנו יוצאים לפזר אותם ונוצרת מהומה קטנה, לא מעט בגלל נוכחות המצלמה. הילדים מתקהלים סביבנו, מתנדנדים, דורשים שלא נצלם אותם. הסיירים מבקשים שיפנו את הכיכר. נדמה שזו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים פה, וזו בוודאי לא הפעם האחרונה שנראה אותם הלילה. הצעירים אורזים את הבקבוקים ועוזבים את הכיכר. ללכת הביתה זה אפילו לא בתכנון.

לא מעט תלונות של צעירים אתיופים על אלימות וגזענות מצד הסיירים הצטברו בחודשים האחרונים. מובן ששום דבר מהסוג הזה לא התרחש בנוכחותנו. אולי זו הצגה שמעלים פה במיוחד בשבילנו, אבל אין מכות ואין דחיפות, והכול נעשה בחיוך וברוח טובה. הסיירים והילדים מכירים זה את זה בשמות.

אנחנו ממשיכים לרחוב הגפן. רחוב קטן בשכונת וילות נחמדה. הכביש זרוע שברי בקבוקים. שתי נשים, כנראה לוקות בנפשן, גרות בבית שנראה לגמרי לא כשיר למגורי אדם, וזורקות כבר מהבוקר בקבוקים, שקיות מלאות שתן ודליים מלאים צואה על הכביש, על בתי השכנים, על שוטר שהיה פה בבוקר. בבוקר היו פה מהעירייה וניסו לפנות אותן, ללא הצלחה. כרגע הן מתבצרות בפנים.

השכנים מתאספים בחוץ. החיים שלהם, הם אומרים, הפכו לסיוט. שנים זה נמשך ולאף אחד לא אכפת. המשטרה לא מגיעה, העירייה מנפנפת, העובדים הסוציאליים באים והולכים, אף אחד לא עושה כלום. גם אנחנו לא עושים הרבה. לסיירים של חדרה אין, כאמור, שום סמכות, אפילו דוח הם לא יכולים לרשום. כל מה שהם יכולים לעשות הוא להתקשר למשטרה, ולהזהיר מכוניות שנכנסות לרחוב שיעשו סיבוב אם לא בא להם על פנצ'ר.

אנחנו מחכים למשטרה, מקשיבים בינתיים לתלונות השכנים. לוקח להם יותר מחצי שעה להגיע, וזו ניידת המשטרה הראשונה והאחרונה שאראה בלילה הזה בחדרה. בלילה ההוא נראה שהמשטרה לא קיימת בחדרה, כאילו עזבה את העיר והשאירה את התושבים בידיים של אלי זרקא. השוטרים חונים רחוק למדי מהאירוע, יוצאים מהניידת ומציתים לעצמם סיגריות. מהר מאוד נוצרת דינמיקה מוכרת. התושבים, שעצביהם מרוטים, מתנפלים על השוטרים בטענות ומענות, ואלה מצדם נכנסים לעמדת התגוננות ומתקיפים בחזרה. הם לא מעודכנים במה שקרה פה היום, לא נראה שממש אכפת להם, ואין להם שום כוונה להתקרב ולהסתכן בקבלת דלי מלא חרא על הראש. התושבים מספרים שוב, בלאות, את קורות היום הזה. אנחנו עוזבים אותם שם עם הצרות שלהם וממשיכים בסיור.

עוד קריאה מגיעה: שיכורים עושים רעש בגן יהושע בשכונת האוצר. אנחנו מגיעים לשם. שלושה רוסים די גדולים שותים וודקה רדבול. הם מתפנים בשקט. בטח מחכים שהניידת תעזוב כדי שיוכלו לחזור למקומם.

אנחנו נוסעים לכיכר הגדולה והיפה של יד לבנים, ופוגשים שם שתי ניידות סיור נוספות. בצד אחד של הכיכר חבורה של רוסים, מבוגר אחד וארבעה ילדים. בצד אחר חבורה גדולה של אתיופים. שתי החבורות עוסקות באותם דברים: נרגילות, וודקה זולה, הכי זולה, ורדבול. הסיירים מכירים את כולם טוב מאוד, בשמות. מנהיג חבורת הרוסים מנסה לעשות קצת דאווינים, אבל מתפנה בלי בעיה. הוא טיפוס מוכר, מספרים לנו הסיירים, כבר תפסנו אותו בפריצות ובעבירות אלימות, עוד מעט הוא נכנס לכלא.

אותו סיפור בצד האחר של הכיכר, עם האתיופים, חלקם כבר היה קודם בפיאצה. הם מנסים להתווכח, "אתם נטפלים אלינו כי אנחנו שחורים" וכל זה, אבל הסיירים מפנים אותם גם משם, רק על מנת לפגוש אותם שוב לאחר מכן בכיכרות ובגינות האחרות.

המראה מדכדך. החבורה מעורבת. יש בוגרים, אבל גם לא מעט ילדים קטנים, וילדות. כמה מהם בני לא יותר מ-12 או 13, שפוכים לגמרי מאלכוהול, מתנדנדים לאט, דיבורם מתלעלע בפיהם, בקושי מצליחים לחבר משפט, בטח ובטח לא משפט שיש בו היגיון. לא שתיתי כלום, בחיי, אומר לי ילד עם כיפה שנאלץ להחזיק לי בשרוול בשביל להצליח לעמוד.

01:00. אנחנו עושים סיבוב בשכונת גני אלון, שרוב תושביה אתיופים. עליבות. עוד חבורת ילדים, עוד בקבוק וודקה, ועוד אחד, ועוד אחד. בכל פעם אנחנו יורדים, מבקשים מהם ללכת הביתה, והם, מגחכים, פשוט עוברים למקום אחר. הרוסים יותר דיסקרטיים, אומרים לי הסיירים, יושבים ושותים בבית או בחוף הים, הם גם יודעים טוב יותר לשלוט בשתייה שלהם.

הלילה ממשיך לאט. קר בחדרה. הרחובות שוממים והלב כבד. מתקבלת עוד קריאה בקשר: הפרת סדר בכיכר העירייה. אנחנו נוסעים לשם, והכול חוזר על עצמו: חבורת צעירים, בקבוק וודקה, יושבים מתחת לגגון בכיכר, שומעים מוזיקה מהסלולרי ומדברים. אנחנו יורדים ומפנים אותם, שלושה בחורים ושלוש בחורות. הבחורים, שכנראה יודעים טוב מאוד לא להסתבך עם הסיירים, אוספים בהכנעה את הציוד שלהם ופונים ללכת. הבחורות מתרעמות. לאן אתם רוצים שנלך, הן שואלות, לאן? אין שום מקום לצאת אליו, ובכל מקום שאנחנו יושבים מגיעה הסיירת ומפנה אותנו.

לכו הביתה, מציע דוד, והן צוחקות. אני שונאת את חדרה, שונאת, אומרת לי המנהיגה שלהן, ילדה יפה כל-כך ושפוכה כל-כך, אם תיפול פה קטיושה אני אשמח, תאמין לי, שתיחרב כל העיר הזאת. זה האלכוהול מדבר, אומר משה. לא, היא מתעקשת, העיר הזאת מקוללת, אני שונאת אותה, שתישרף.

כך נמשך לו הלילה ונמרח. עוד סיבוב בפיאצה, רמת האלכוהול עלתה, והאווירה שקודם הייתה עוד מחויכת יחסית, אפלה יותר עכשיו, אלימה. ילדים הולכים מכות, ילדים סרוחים על הספסלים, מקיאים, מעולפים. אלה אותם ילדים מקודם. עכשיו אתם יכולים לצלם אותנו, הם אומרים, עכשיו כבר לא אכפת לנו. הם מסרבים ללכת הביתה. השעה קצת אחרי שלוש.

04:00. אנחנו ממשיכים לעבור מגינה לגינה ומכיכר לכיכר. יורדים, מפנים, עולים, נוסעים, יורדים, מפנים, עולים, נוסעים. הכול מרגיש חסר תוחלת. דז'ה וו מדכא. אין זכר לניידת משטרה.

אנחנו מאטים ליד חנויות לבדוק אם יש פריצה. אנחנו עוצרים ליד סניף של בני עקיבא, זה חודש ארגון והחניכים צובעים את הסניף ועושים קצת רעש. דוד מכניס אותם פנימה.

אנחנו עוצרים לקפה שחור של לפנות בוקר במפקדה של זרקא, שלא מתעניין מי יודע מה בהיבטים העקרוניים של החלשת המשטרה, הפרטת הביטחון האישי והירידה הבלתי נמנעת ברמת האוכפים. מעניין אותו הביטחון של תושב חדרה, לא אכפת לו מאוזלת היד של המדינה ולא מפחידות אותו משפחות הפשע. אכפת לו מחדרה. הוא רוצה שילדות העיר יוכלו ללכת לקניון מבלי ש"בני מיעוטים" יטרידו אותן או ישדדו טלפונים מילדים, הוא רוצה שהאדם החדרתי העובד יוכל לישון בשקט בלילה. הוא רוצה שיהיה סדר. הניראו*ת והבולטו*ת מוכיחות את עצמן, הוא אומר. עובדה.

מה עובדה, אני שואל, כל הלילה רק מעבירים שיכורים ממקום למקום. אין שום טיפול מערכתי, אין שום חשיבה כוללת, הילדים האתיופים לא צריכים סייר שיסלק אותם מכיכר זו לכיכר אחרת, זה לא עוזר בכלום. אבל זרקא עושה את שלו. יכול להיות שלתושבי חדרה (הלבנים) היה הרבה יותר גרוע בלעדיו, ויכול להיות שהם ישנים טיפה יותר טוב בלילה, שזה חשוב. אבל הוא ועשרים הסיירים שלו זה לא מספיק. לעזאזל, זה אפילו לא מתקרב.

ראשון לציון, מוצאי שבת

לצרוב בתודעה

22:00. יחידות הסיור והשיטור מסיימת את התדריך ואנחנו יוצאים לדרך. כאן הכול הרבה יותר מפונפן מאשר בחדרה: מדים מגוהצים, סמכויות פיקוח, כלומר: הם יכולים לרשום דוחות. הגוף האחראי עליהם זו החברה לביטחון שכפופה לתאגיד הכלכלי ראשון לציון. רובם עובדי עירייה, דרך החברה. שלא כמו בחדרה, תושבי ראשון לא משלמים על השירות, וההכנסות מגיעות מדוחות חנייה ומהפעלת חניונים. התפקיד של הסיור בראשון כולל הכול כמעט, החל בשמירה על הסדר הציבורי ומתן דוחות לבעלי כלבים; עבור בפיקוח על עבירות רעש וסביבה, כמו גניבת חול; וכלה במצוד אחר שב"חים. זו יחידת השיטור הוותיקה בארץ, בת כעשר.

אני מתחיל את הלילה עם סמוי ממחלקת הנוער, נקרא לו עידו. עידו, 30, לא מתעסק בוונדליזם פשוט או בהשתכרויות של יומיום, הוא עסוק יותר בפשיעה קשה: סמים, אלימות. זו לא עבודה לנשואים, הוא אומר ולוקח אותי לסיבוב זריז בחצרות האחוריות של העיר. ראשון של עידו מחולקת לשלוש: המקומות של הרוסים, המקומות של האתיופים, המקומות של המרוקאים. הראשונים מתעסקים בשוד, השניים באלימות, האחרונים בסמים. כולם, כמו כולם, משתמשים בוודקה רדבול. היומיום שלו מורכב מדקירות, מסחיטות ומסחר בסמים.

אנחנו מטפסים על הגג של היכל התרבות, מקום מפגש מועדף על הרוסים. גרפיטי ושברי בקבוקים. שני צעירים יושבים על הגג. הוא ניגש ומאיר עליהם בפנס. אבל הכול בסדר, סתם מפצחים גרעינים.

24:00. עוברים לגן העיר, האזור המועדף על האתיופים. עדיין שקט פה. חבורות של ילדים עסוקות בתחביב הרשמי, נרגילה, וודקה, רדבול. עידו מאיר עליהם בפנס, מדי פעם עורך חיפוש קצר אצל מי שנראה לו חשוד. לדבריו, כל בני הנוער מכירים אותו ומכבדים אותו. המוטיבציה שלו, לדבריו, היא לעזור לבני הנוער. אני מאמין לו, באמת, והוא נראה לי בחור רציני וטוב, אבל עם הדרך שבה הוא - ולמעשה הרוב המוחלט של הסיירים, הפקחים והשוטרים שפגשתי - מתייחסים לאתיופים, אסור להשלים. הדרך שבה כולנו מתייחסים לאתיופים היא בלתי נסלחת.

הרבה סיפורי קרבות יש לעידו על בני הנוער. במקום שבו אני רואה גן, הוא רואה אתר דקירה. איפה שאני רואה כיכר, הוא רואה מרכז לסחר בסמים. ככה זה כשאתה חי בצד השני. אולי מכיוון שזה מוצ"ש ומחר לימודים, אולי מכיוון שקר, אבל העיר שקטה למדי. פה ושם שותים, פה ושם התקהלות, אבל בגדול רגוע מבחינת עידו. אני מאמין לסיפורי הגבורה שהוא מספר, על ונדליזם, על סחר ערני בסמים, על דקירות וסחיטות ועל מה שתרצו, אבל בלילה השקט הזה זה אותו סיפור כמו אתמול: לעבור בין בני הנוער השותים, להפריע להם. לתת להם מין תחושה או לצרוב להם מין תודעה שתמיד יש מבוגר אחראי בסביבה.

הכול כל כך אידיוטי, בחיי. אין לזלזל בעבודה של האנשים האלה, הפקחים הטובים של כל העיריות, השוטרים המוניציפליים שלנו, אבל את בעיית האלכוהול אצל הנוער הם לא יפתרו. הם אולי חושבים שהם הילד עם האצבע בסכר, אבל במציאות אין סכר. יש מסננת. הפקחים לא יושבים על הפיצוציות שמוכרות אלכוהול לקטינים. הם לא אוכפים כלום. מה שהם עושים, בעצם, זה לדאוג שהקטינים ששותים כמו פסיכים לא יטרידו את המבוגרים שישנים. זו חשיבה בורגנית, רקובה, חשיבה של ראשי ערים, של מוקדנים במרכזי שירות.

01:00. אנחנו עוברים לניידת של הפקחים שמעון ורומן. שמעון, מבוגר יחסית וותיק למדי. רומן הרגע השתחרר מצה"ל. הוא נוהג. הם בדיוק חזרו ממה שכנראה יהיה השיא של הלילה הזה: כלב משוטט פרץ לגן אירועים, הפך את המטבח והבהיל את האורחים. אני יכול לדבר שעות, אומר שמעון, ולא מגזים: מהרגע שעלינו לניידת ועד הבוקר האיש לא הפסיק עם סיפורי מורשת קרב. איך תפסו את זה, איך עצרו את ההוא. היד שלי, כך שמעון, קלה על העט. אנחנו חונים באזור הבילויים של ראשון, וזו הפעם היחידה הערב שאני רואה פה ניידת משטרה. יש גם ניידת מג"ב.

בחניון מאחורי המאפייה, איפה שהחלפתי ניידת מעידו לשמעון, יש מלא צעירים מתדלקים, אבל מלא. הם פותחים את המכוניות, שומעים מוזיקה בקולי קולות ושותים כאילו אין מחר. בחבורות גדולות. אני, שהגעתי לשתייה כאילו אין מחר בגיל מאוחר יחסית, מביט בהם ומשתאה לשלילה. זה לא עניין של התחסדות, אני הכי בעד לדפוק את הראש, אבל יש משהו נואש, חסר תקווה ואלים בדרך שבה הם שותים. ואני מדבר פה על הערסים, להבדיל מהרוסים והאתיופים (שלוש עדות השתייה העיקריות שנתקלתי בהן). שתי בנות בפינת החניון רבות בצרחות. אחת גנבה לשנייה את החבר. עוד רגע הן רוצחות אחת את השנייה. עוד רגע אני דופק להן דוח על הרעשה, מתבדח שמעון וטופח בידו על הכיס עם העט. אני לא צוחק.

אין לי דבר נגד שתייה או סמים. כל מה שעוזר לך להעביר את הלילה זה בסדר גמור, כמו שאמר ג'ון לנון, אבל כשאני מסתכל על הילדים האלה ששותים מהר והרבה וחזק ובזול, אני לא מזהה בהם את עצמי. אני לא רואה מרד נעורים. אולי אני מזדקן ומדובר בכלל בפער דורות פשוט ומקובל, אבל אולי לא. וכאמור, זו בכלל לא כתבה על מצב הנוער, זו כתבה על המשטרות העירוניות, תוצאה של מצבה העגום של משטרת ישראל, שהיא תוצאה של מצבה העגום של החברה הישראלית.

בקשר מגיעות קריאות: מסיבת גיוס שמפריעה לשכנים, התקהלות בחניון, רעש בגינה, מכות בכיכר, אנחנו נוסעים בניידת מאירוע לאירוע. הם תמיד נגמרים לפני שאנחנו מגיעים. באחת וחצי בלילה מזעיקים אותנו: ניסיון פריצה לבית ספר. אנחנו נוסעים. אין כלום. בדרך חזרה אנחנו מפנים חבורת צעירים שישבו בשקט בגינה ציבורית ושיחקו פוקר. זה תמיד מתחיל בשקט, אמר שמעון.

המזל שלנו משתנה כשעולים מולנו בקשר, ומודיעים שעד ראה שני פורצים יוצאים מבית בשכונת נווה דקלים. אנחנו מוותרים לחבורה קטנה של שיכורים על ספסל, מדליקים את הצ'קה-לקה ודופקים רייס למקום. רומן לוחץ על הגז, שמעון מגביר את הווליום. שרית חדד שרה יש מסיבה, אומרים ההיא התחתנה, רקדנו עד אור הבוקר. אנחנו עוברים באור אדום. מרוב התלהבות קצת התבלבלנו ברחובות הקטנים של שכונת נווה דקלים, ועד שאנחנו מגיעים אין פורצים ואין כלום. מילא. בדרך חזרה אנחנו רושמים דוח לאיזה מסכן שהדביק מודעות לצביעת דירות בזול (שלושה חדרים, 400 שקל).

02:30. זה לילה רדום, אין ספק. לקראת שלוש מתקבלת החלטה: הולכים ללכוד שב"חים. יש התרגשות באוויר. חוזרים לשכונת נווה דקלים ומתחילים לעבור בין הווילות הבלתי גמורות, מקום מסתור מועדף של השב"חים. קופצים מעל גדרות, מטפסים בסולמות, זוחלים במחילות, פורצים דלתות, מדלגים מעל בורות. האמת - כיף. סוף-סוף קצת אקשן. אנחנו מגלים רמזים ברורים כמעט בכל וילה: פינת קפה, תיק עם בגדים, מזרן חמים, אבל שב"חים אין. מתחלקים לצוותים, אני נשאר עם שמעון, רומן ואורן, מפקד המשמרת. עברנו איזה ארבעה או חמישה אתרי בנייה ולא מצאנו כלום. הסיירים מאוכזבים.

בקשר עולים עם בשורה טובה: הצוות של איתי, שאורן קורא לו הפיטבול, שמעון קורא לו האמסטף ורומן קורא לו הבולדוג, תפס שניים! אנחנו ממהרים למקום. מתוך בית לא גמור מוציאים שני פועלים. ג'ומעה עמראן, 41, ועבד עמראן, 29. שניהם משכם ושניהם אומללים למדי. הם מוציאים את מה שיש להם בכיסים, וזה כלום. לעבד יש אישור שהייה בישראל עד חצות. הם כנועים, מתחננים, יש להם ילדים, זו הפרנסה, מה יהיה, נתקעו, אמרו להם שאין בעיה, מי אמר, סמי אמר, מי זה סמי, הם לא יודעים, בעיניהם דמעות. תבין אותי, אומר עבד לאורן, זו הפרנסה של הילדים שלי. זו גם הפרנסה של הילדים שלי, אומר אורן. הוא לא איש רע, זו הסיטואציה שאכזרית. זה פקח וזה טייח. רק במקרה אחד בצד החזק ואחד בצד החלש. זה הכול מקרה, אני רושם לעצמי במחברת: איפה אתה נולד, למי ומתי.

השמים מתחילים להתבהר ועוד יום עומד לעלות על ראשון לציון. אנחנו מסיעים את עבד וג'ומעה לתחנת המשטרה של ראשון, תחנה מפוארת עד כדי גיחוך, ומשאירים אותם שם. שמעון, רומן, אורן ואיתי מנערים מעצמם את אבק הקרב. עכשיו מתחיל החלק האחרון של המשמרת: לרשום דוחות לבעלי כלבים שלא אוספים צואה. עבודה מלוכלכת, זה בטוח, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

נס ציונה, ראשון בבוקר

400 מצלמות

10:00. אחרי הלילה בראשון לציון חשבתי להתנחם במשמרת בוקר רגועה עם המשטרה העירונית של נס ציונה. עוד לא הספקתי להידחס לניידת עם עובד השוטר, תמיר הפקח (זו המתכונת בנס ציונה, שוטר ופקח יחד) ורביב מנהל היחידה, וכבר רועם הקשר: סכסוך שכנים. אנחנו ממהרים למקום, אבל בדרך עוד קריאה: שריפה ברחוב הבנים. זה ממש מעבר לפינה.

איזה אידיוט ניסה לשרוף ענפים של עץ שנחו על גג רעפים ועכשיו כל הבית בוער. ברחוב התקהלות ואנחנו קודם כול מפנים את השטח. שטח, אפשר לחשוב. שלוש ניידות כיבוי מגיעות, הרבה יותר מדי, וכולם מתחילים להשפריץ בבת אחת. הכל קצת כמו מערכון. עכשיו כבר יש באמת התקהלות. מאחר שיש לי מחברת, אנשים מסיקים שאני איזה פונקציונר וניגשים אלי. אני אוהב את זה, האמת, ומשתדל להרגיע את הרוחות על-ידי פיזור אינפורמציה שבנוגע לאמיתותה אין לי שום יכולת להעיד. אולי היו פצועים, אולי הם פונו, אולי יש סכנה ואולי לא, בכל מקרה כדאי להתרחק, יש סכנה לפיצוץ בלוני גז. מעכשיו אני לוקח איתי מחברת לכל מקום.

השתלטנו על השריפה ואנחנו בכיוון סכסוך השכנים. בדרך אנחנו נקלעים לעוד אירוע. איש אחד כנראה, אולי, פגע באחר במכונית שלו, אז ההוא פוצץ אותו במכות. מסתבר שההוא שהרביץ הוא שישייה, שזה הסלנג המשטרתי לאחד קצת לא נורמלי. מוכר למשטרה. עבירות אלימות וסמים. שני הנצים יושבים לא רחוק זה מזה, מדממים. אנחנו לוקחים אותם לתחנה להגיש תלונה. מה שלא יהיה, את השישייה אוסרים באזיקים, גם בידיים וגם ברגליים. איזה עולם קטן: מסתבר שהוא היה חייל של עובד במג"ב לפני איזה עשרים שנה.

אנחנו מנסים להגיע לסכסוך השכנים ממקודם, אבל שוב זועק הקשר: פריצה לדירה ברחוב תל אביב. אנחנו מגיעים. לבי שוב נחמץ, והוא נחמץ יותר מדי פעמים במהלך הכנת הכתבה. גברת זקנה שגרה לבד חזרה הביתה, וכולו מבולגן. על הקירות אני רואה תעודות: אות המתנדב המצטיין לשנת 1998, יקירת נס ציונה לשנת 2003. עכשיו היא במטבח, קצת מבולבלת. על השולחן נטען לו מכשיר שמיעה. שכנה באה לתמוך, עובד עושה כמיטב יכולתו. אני מסתובב בין החדרים ההפוכים. מה כבר חשבו לגנוב מפה, לעזאזל?

12:00. אנחנו יוצאים משם, ממשיכים לסכסוך השכנים. בדרך תמיר ועובד מספרים לי על השילוב המנצח של שוטר ופקח. לפעמים השוטר רושם דוח לאזרח על עבירת תנועה וההוא קורע אותו בזעם - בא הפקח ורושם לו דוח על לכלוך במקום ציבורי. אין כמו נס ציונה! הסיור העירוני שם הוא הצלחה, ולו בגלל העובדה שהוא הגדיל ב-500% את מצבת כוח האדם הנראה בעיר: נקודת המשטרה בנס ציונה מונה ארבעה שוטרים. עשרים פקחים הם בדיוק מה שעושה את ההבדל. השיטור, אגב, ממומן על-ידי התושבים: שני שקלים למטר מרובע. הפשיעה בשנים האחרונות ירדה בעיר בחמישים אחוזים. נוער ששותה? ונדליזם? אין להם את זה שם, אומר רביב.

בסוף הגענו לסכסוך. הו, סכסוכי שכנים. אחת טוענת שהשכנה שלה קברה את הכלב בחצר, ההיא אומרת שהשנייה חותכת לה את העצים, זו טוענת שהשכנה שברה לה את התריס וההיא בתגובה מתעקשת שהשנייה לקחה לה את הכביסה.

שתי שישיות אלה, לוחש לי עובד תוך כדי שהוא מאזין בנימוס. בחצר ממול מתייבש זקן ערירי בשמש על כיסא גלגלים. אולי מישהו שכח אותו שם. שתי השכנות ממשיכות לבזבז את מעט החיים שנותרו להן על הכדור הזה בסכסוך הקטן והעלוב שלהן. אנחנו עוזבים אותן ונוסעים משם.

מה אתם באים לי עם סכסוך כזה, אני אומר לעובד ותמיר, אני אתמול בלילה תפסתי שב"חים! שב"חים זה הכי נדוש, אומר עובד, שב"חים הכי קל לתפוס, סתם עשו עליך אוונטות.

את המשמרת אנחנו מקנחים במוקד המצלמות של העירייה. נס ציונה מרושתת ב-400 מצלמות. אפשר לעשות זום על אנשים שעומדים בצומת, אפשר לעקוב אחרי בנאדם בכל העיר. מראים לי שם סרטים של תאונות, קטטות, פריצות ומקרי ונדליזם. אפשר לשבת שם שעות, אבל אני הולך. חתיכת יום היה לנו, אומר לי עובד. חתיכת שלושה ימים שהיו לי, אני אומר לו; אלכוהול, אלימות, ילדים אבודים, פועלים עניים, זקנים בודדים, הספיק לי. עכשיו תגיד לי אתה, איפה יש שווארמה טובה בנס ציונה?

g@globes.co.il