הקשר של דוידי ושמיר לנפילת תפרון

לא הגלובליזיציה הפילה את מפעל הטקסטיל, אלא שיקול הדעת של הבעלים

ממבט ראשון, זה נראה היה כמו עוד מפעל טקסטיל ששילם את מחירה של הגלובליזציה. לך תתחרה במחירי הייצור של סין והודו, אמר לי השבוע נהג מונית. אבל המקרה של תפרון אינו המקרה הזה. תפרון היא חברה גלובאלית. 900 עובדים המועסקים בכפר ירכא ובמשגב תמורת שכר מינימום כחול-לבן, הם לא הסיבה שהביאה את תפרון ל-30 מיליון דולר חובות.

גם האנשים הנחמדים במשרדו של יחצ"ן העל, רני רהב, דיברו איתי על תפרון השבוע. הם לא הבינו למה אנחנו משתמשים בתמונה של ישי דוידי בהקשר של תפרון, כי הרי הוא ומאיר שמיר מחזיקים יחד רק ב-22% ממניות החברה. אבל האמת היא ששמיר ודוידי נושאים באחריות לכישלון תפרון. ראשית, כי הם הבעלים העיקריים, שנית, כי הם הותירו לחברה לחלק דיבידנד של 8 מיליון דולר ב-2008, בה הפסידה החברה 68 מיליון שקל.

זה לא הכל: מאז שדוידי ושמיר נכנסו להרפתקה של תפרון בשנת 2004, היה להם מספיק זמן לזהות כשל מובנה וברור בתמהיל החברה: התבססות יתר על שתי לקוחות מרכזיים: ויקטוריה סיקרטס ונייקי.

כל עסק שמבוסס על לקוח אחד נמצא על זמן שאול, קל וחומר אם הוא פועל בשוק רווי מתחרים כמו במקרה של תפרון. והנה, שני הלקוחות האלה לקחו צעד אחורה, ותפרון התרסקה לה.

ואם זה לא מצדיק לשים את תמונתם של השניים בעיתון, אז מה כן?