מולי ליטבק: פטרון של פיסול בזכוכית או איל הון של אתרי סקס?

ליטבק, שהשיק בשבוע שעבר גלריה מפוארת, מעדיף להצניע את מקור כספו: אימפריית אתרי סקס שמציעים לגולש לשלוח את הפנטזיה הפרועה שלו - ו"לקבל בחורה אמיתית שתגשים אותה" ■ ליטבק: "אין לי כוונה להשתתף בדיון"

הלובי של מגדל המוזיאון בתל-אביב היה צפוף במיוחד בערב חמישי שעבר. צפוף, אך מעודן להפליא: שלישיית כנרים ממושקפים וצ'לנית אלגנטית הנעימו בביצועים למיטב המלחינים הקלאסיים; הקייטרינג המשובח של מסעדת "טוטו" הסמוכה הגיש ברוסקטות קממבר וטרטר טונה; ומאות כוסות יין אדום, יין לבן ושמפניה הועמדו לרשות האורחים בכל רגע נתון. "ממש כיף פה", פרגן אורח, "הרבה יותר מפתיחות של גלריות אחרות. מניסיוני, שם אתה הרבה פעמים מקבל יין מאוד זול".

לצד כמה דמויות מוכרות מהברנז'ה המקומית (יגאל אהובי, יעקב גלברד, אייל חומסקי, רני רהב, חיים טופול, דדי צוקר, עודד בן-עמי, אודטה שוורץ וכוכי מרדכי) בלטו שם אמנים, לא מוכרים לציבור הרחב אך מהבולטים בעולם בתחום הפיסול בזכוכית, שהגיעו מאיטליה, מצ'כיה, מגרמניה, מהולנד ועוד.

העילה: השקתה של "גלריה ליטבק", גלריית פסלי הזכוכית שהקים היזם מולי ליטבק. גלריה ה"מסמנת את תל-אביב כאחת הערים החשובות בעולם בתחום", לדברי פרופ' מרדכי עומר, מנהל מוזיאון תל-אביב, ומתעתדת להיות מהגדולות בעולם, אם לא הגדולה והחשובה ביותר. "אני מתה על פיסול בזכוכית", התלהבה אודטה. "אנחנו לא מפספסים שום אירוע חשוב שקשור באמנות", הסביר רהב. "לא הכרתי את מולי קודם", אמר גלברד, "אבל מה שהוא עשה כאן מדהים, יוצא מגדר הרגיל. לא ניתן לראות מקבץ עבודות כזה בשום מוזיאון בעולם שנתקלתי בו".

האורחים החליפו ביניהם דעות והתרשמויות על אמנות ופסלים, אולם גם נושא אחר תדלק חלק מהשיחות: עיסוקו הלא שגרתי של ליטבק, כנראה מהמיליונרים היותר אנונימיים בישראל. הונו מוערך בעשרות מיליוני דולרים לכל הפחות (בשבוע שעבר פורסם כי רכש דופלקס במגדל G, בשכנות לשרי אריסון, בעלות מוערכת של כ-40 מיליון שקל), אולם מעטים מאוד יזהו אותו בעוברו ברחוב.

"את יודעת", ממתיק גבר מבוגר סוד עם בת שיחו הצעירה, "את הכסף הגדול שלו מולי עשה בפורנו". הצעירה, אולי לא משוכנעת שהבינה, מבקשת פירוט. "כן, תביני, ככה זה באינטרנט: את הכסף הגדול עושים בהימורים ובפורנוגרפיה, באתרי סקס". "אני לא מאמינה", היא פוערת עיניים בתדהמה, "זה פשוט מחליא!".

כעבור כשעה מוזמן מולי ליטבק לבמה, מתקבל במחיאות כפיים, אולם לא זוכה לקשב רב במיוחד מהקהל. הוא מדבר על מחויבותו העמוקה לאמנות, מפרגן לאמנים ומאחל להם "שישראל תהפוך לביתכם השני"; מצטט את הפילוסוף עמנואל קאנט ("התוכן כשלעצמו אינו מטרה, מה שחשוב הוא הרצון הטוב"); מרחיב על החשיבות שבגילוי "האמת הפנימית"; ומודה באריכות לשלל הגורמים שסייעו בפרויקט הגלריה ובהשקה, מהאדריכל ועד אחרון המאבטחים: "מאות אנשים השקיעו את נפשם ושכלם כדי להגיע ליום הזה... מטרות יכולות להשתנות, אבל לי חשובה במיוחד הדרך, ואת הדרך אהבתי".

הדרך - דרכו של ליטבק אל המיליונים שמאפשרים לו כעת לנסות להפוך לאחד מפטרוני הפיסול הגדולים בעולם - שנויה במחלוקת. מרחק רב מאוד שורר בין הנשים והגברים האלגנטיים, המטופחים והאמידים שלגמו יין בלובי של מגדל המוזיאון, לבין האנשים שהחליטו, לפחות חלקם על רקע מצוקה כלכלית ואולי אף נפשית, למצוא את פרנסתם בהתערטלות או בקיום יחסי מין באחד האתרים של ליטבק. מרחק רב שורר בין דבריה של הזמרת אחינועם ניני, שעלתה לשיר את המשוררת רחל לאחר נאומו של ליטבק ("תפקיד האמנות הוא לגעת ברוח האנושית"), לבין ההתייחסות לנשים בכותרות הסרטים המוצגים באתריו של ליטבק.

"באינטרנט הכול נראה מאוד עסקי, נקי, אלא שבעלי האתרים למעשה משמשים פה כסרסורים", אומרת עידית שמש-הראל, סגנית יו"ר "מכון תודעה" החוקר את תופעת הזנות. אלא שעל זה לא מדברים ב"גלריה ליטבק". כאן מדליקים נר שביעי של חנוכה, ועל המשימה מופקדים הרב יהודה ויינברג, בנו של ראש ישיבת "אש התורה", הפועלת ברחבי העולם להחזרה בתשובה, ורעייתו הלבושה בצניעות יתרה. "חבר שלי", מציגו ליטבק. הם מסיימים, ניני פוצחת בשירת "מעוז צור", וכולם עולים למעלה, לצפות סוף-סוף בתצוגה ולטפוח על שכמו של המארח הנרגש.

"מולי רוצה לזרוק את עסקי הפורנו, לצאת מזה", טוען בכיר לשעבר בחברה שלו. "זה עשה לו כנראה מספיק כסף, אין לו כוח לזה יותר והוא רוצה להתמקד בדברים אחרים. בשנה האחרונה הוא התחיל לעשות צעדים בכיוון, כמו למשל לפתוח את הגלריה דווקא בתל-אביב ולא בלונדון או בכל מקום אחר. האתגר שלו יהיה לקבל הכרה בקהילה העסקית, למרות שהוא בא מתחום הפורנוגרפיה, כאיש עסקים לגיטימי".

סיבוב כושל באחד העם

מולי ליטבק, 47, גדל במרכז תל-אביב. הוא למד בעירוני א', התיכון האליטיסטי ברחוב שפרינצק (היום ליד הסינמטק), שהתגאה בכך שברר את תלמידיו וקלט רק תלמידים בעלי הישגים גבוהים, רובם בנים למשפחות מבוססות כלכלית. מאז ומתמיד נמשך לעולם האמנות, אולם אהבתו הגדולה באותה תקופה היתה דווקא המוזיקה. הוא למד נגינה קלאסית בפסנתר והיה לנגן מצטיין. "הדבר שהכי זכור לי ממולי", מספרת ידידה שהכירה אותו לאחר שחרורו מהצבא, "הוא פסנתר כנף ענקי שעמד באמצע הדירה שלו בתל-אביב, שהיתה מבולגנת ומבורדקת, ואת מולי פרוע כזה ומנגן".

ליטבק ניגן, עבד כמורה פרטי לפסנתר (שזכור לתלמידיו כפרפקציוניסט שלא עושה הנחות), ולדברי חברים מאותה תקופה עסק גם בסחר בתחום משחקי הקלפים לילדים, שהיו פופולריים בשנות ה-80. "היו רואים אותו יושב בחצר של הבניין שלו ומכניס קלפים לחפיסות", מספרת ידידה.

הפזמונאית שמרית אור, שהגיעה גם כן לפתיחת הגלריה, ושליטבק לימד את בנה לנגן, מספרת על מיזם שתכנן ליטבק עם אחותו ענת: "לפני שהיה אינטרנט וכל זה, הם רצו לעשות משחק העשרה לילדים, משחק ידע בכמה תחומים - בעלי חיים, צמחייה, חלל. למשל לוקחים בעל חיים נדיר, וחדים חידה שמתארת אותו בחריזה. זה היה המקום שלי, לכתוב את החידה. הילדים היו צריכים להפעיל את הראש. בסוף זה לא יצא לפועל מטעמים טכניים, פרקטיים. זה כבר היה מצולם ומודפס, אבל מולי עוד בכלל לא היה בענייני עסקים".

* הפתיע אותך כשהוא פנה לכיוון של אתרי סקס? הוא נראה ילד טוב ירושלים.

"בוא נאמר ככה: זה לא הפתיע אותי, כי מולי הוא בן של בנקאי. זה הצד השני שלו, כלומר: השיקולים שלו בעניין הזה היו פשוט שיקולים עסקיים".

אור, שהיא וליטבק הפכו, למרות פער הגילים, ל"חברי נפש", אומרת ש"מולי הוא איש מקסים, חם, מהיר תפיסה. הראש שלו עובד במהירות מטורפת. למרות המשהו הנקי הזה שלו, המראה הזה של הילד הטוב, הוא ממזר גדול. הצד היצירתי והאמנותי מאוד דומיננטי באישיות שלו, אבל יש לו גם את הצד העסקי".

לעסקי האינטרנט נכנס ליטבק כבר באמצע שנות ה-90, כשהרשת עדיין היתה בחיתולים. כמו במיזם הקלפים שלא התרומם, גם כאן הוא שיתף פעולה עם אחותו, ד"ר ענת לוי, שכבר היה לה רקורד של כלכלנית בבנק העולמי, וכמה שנים אחר כך התמנתה לחברה בוועדה המייעצת לבנק ישראל. החברה שהקימו הפעילה אתר היכרויות, בתקופה שבה "קופידון" ו"ג'יידייט" עדיין לא היו מותגים שכל ילד מכיר, ורבים נרתעו מהרעיון של מציאת שידוך מקוון. תוכניתם של האחים היתה להפוך למותג מוביל בתחום, וב-1998 הם החלו להפעיל את "ניו לייף", אתר לשידוך בין אנשים הסובלים מעקרות שכלל גם מאגר נתונים של תורמי זרע וביצית פוטנציאליים.

ה"ניו-יורק טיימס", שפרסם אייטם על האתר, ידע לציין כי ליטבק הוא "קצין לשעבר בצבא הישראלי". ליטבק עצמו סיפר לעיתון כי הקים את "ניו לייף" לאחר שקיבל "כמות עצומה של פידבקים" בענייני פוריות מהלקוחות באתר ההיכרויות, והדגיש כי האתר יסייע גם להומוסקסואלים וללסביות: "אנשים שבוחרים שלא להיות חלק מדרך חיים מסורתית, לא צריך להישלל מהם האושר שבילדים". זמן קצר לאחר מכן התפרסם באנגליה סיפורן של זוג לסביות שרכשו דרך האתר זרע, שנשלח קפוא לביתן. רשויות הבריאות הבריטיות הזהירו מפני השיטה, בטענה שהזרע המשווק כך אינו עובר בדיקות חיוניות לאיתור מחלות.

העסקים של ליטבק ולוי היו רחוקים מלשגשג באותה תקופה. ב-1998 הכניסה החברה שלהם פחות מחצי מיליון שקל, והפסידה 770 אלף שקל. באוגוסט 1999, על רקע ההפסדים, הם ביקשו לגייס כסף מהציבור. הרעיון הראשוני היה להנפיק את טרגטמץ'.קום באחד העם לפי שווי מרשים של 65-55 מיליון דולר, ובעיתונות פורסם שבאתר ההיכרויות שלהם רשומים כבר כרבע מיליון מנויים, ושהוא צומח בשיעורים מרשימים מדי חודש. שמותיהם של חלק מהמשקיעים בחברה הוסיפו לה נופך אטרקטיבי ולגיטימי: ליאורה מרידור, אז בכירה בבנק הבינלאומי ורעייתו של דן מרידור, ועו"ד יעקב נאמן, היום שר המשפטים.

התגובה היתה סקפטית: דעה רווחת באותה תקופה גרסה שחברות אינטרנט מוצלחות באמת מנפיקות בנאסד"ק, ואם חברה פונה דווקא לבורסה של תל-אביב - זה לא בהכרח אומר עליה טובות. זמן קצר לפני ההנפקה המתוכננת חשף "גלובס" כי טרגטמץ' מפעילה גם אתר שהכיל תוכני פורנו רך, וכי ליטבק רשום כאיש קשר בשורה ארוכה של אתרי סקס. מועמדת שהתראיינה אצלו לתפקיד עורכת אתר שידוכים, סיפרה לעיתון כי נאמר לה שבמקביל תידרש לערוך גם אתר סקס. ליטבק הכחיש כל קשר לאתר האמור. הקלדת כתובתו של האתר היום מפנה את הגולש ל-bangmatch.com, אתר להיכרויות מיניות השייך לליטבק.

ההנפקה נדחתה לבסוף, בין השאר על רקע חילוקי דעות עם החתמים מ-IBI. שנה לאחר מכן היא יצאה שוב לדרך, אולם הפעם דובר על גיוס הון בהיקף צנוע בהרבה. תקופה קצרה שררה בחברה אופטימיות, והיא אף עברה לרווח, אולם ב-2001 היא התרסקה כמעט לחלוטין, וסבלה מהפסדים של מיליונים ומהצטמקות הכנסות עד לרמה של 20 אלף שקל ברבעון (אגב, למרות התוצאות העסקיות הגרועות, משכו ליטבק ולוי מהחברה באותה שנה משכורות בסך למעלה ממיליון שקל).

ההרפתקה הציבורית של ליטבק ולוי הסתיימה ברכישת מניות הציבור בחברה, ובהודעה כי היא מחפשת תחומי השקעה אחרים, מחוץ לאינטרנט. "אין לי מושג מה טרגטמץ' תעשה בעתיד", אמרה אז לוי ל"גלובס".

"החברה לא מורידה לזנות"

מחיקת טרגטמץ' מהמסחר בבורסה החזירה את האחים לבית ליטבק אל מאחורי הקלעים, שם החלו לרקום את הפריצה הגדולה, שהתבססה על אתרי סקס, תחום שכיום אחראי, לדברי בכירים לשעבר בחברות שלו, לעיקר ההכנסות של ליטבק. מדובר באתרי אינטרנט המציעים לגולשיהם לצפות בנשים ובגברים מקיימים יחסי מין או ממלאים כל בקשה אחרת בשידור חי - הכול בהתאם לדרישת הגולש ולנכונותם שלהם. ה"פרפורמרים" עובדים מהבית ומצלמים את עצמם במצלמת רשת. התשלום מתבצע לפי דקה, חלקו מגיע לליטבק, והשאר למופיעים - נשים, גברים וטרנסג'נדרים.

Imlive.com, האתר המרכזי שהקים, הפך לאחד הגדולים בעולם בתחום המתפתח, והיום הוא מכריז על 17 מיליון מנויים ועל עשרות אלפי מופיעים. לצדו פועלים גם אתרי היכרויות באוריינטציה מינית ("פגוש, זיין ותעזוב", מציעות הפרסומות לחלק מהם), אתר בסגנון יוטיוב שמציע צפייה בסרטי פורנו חינם ואתרים נוספים. אולם לדברי הבכירים לשעבר, מנוע ההכנסות העיקרי הוא ה-Webcam Girls. "סרטים יכולים להביא לך עוד טראפיק (תנועת גולשים), ואולי לעשות כסף טוב, אבל זה לא העיקר", אומר אחד מהם. "תסתכל על יוטיוב, כמה זמן הם חושבים איך לעשות כסף, וזה אתר בגודל מפלצתי. באתר כמו imlive אתה מחייב פר דקה, ומקבל מה שנקרא 'קש מאני'. זה סיפור אחר לגמרי".

לאחרונה דווח ב-BBC על גידול בתופעת הבחורות המתפשטות ברשת. המשבר העולמי, הסבירו בעלי אתרים דומים לזה של ליטבק, הוא דווקא הזדמנות מצוינת עבורם: "הרבה נשים בתקופה של נפילה כלכלית כזו יעברו לתעשיית הפורנו באינטרנט. זו אלטרנטיבה בטוחה לעבודה כנערת ליווי".

"החברה לא מורידה אנשים לזנות", אומר עובד לשעבר בקולויז'ן, "היא לא נדרשת לפתות אותם - הם באים בקלות. זה מגיע מפה לאוזן, בשיטת 'חברה מביאה חברה' או 'חבר מביא חבר'". נציגי החברה מקבלים את הפניות, ובסיום הליך קצר שבו מוודאים באמצעות תעודה מזהה שלא מדובר בקטינות, ניתן להתחיל לעבוד. אחד העקרונות של ליטבק, אומרים עובדים, הוא לא להעסיק פרפורמרים מישראל. "הוא לא רוצה לערבב", מסביר בכיר לשעבר בחברה, "חוץ מזה, אתה יכול לחשוב גם על כל מיני גורמים עברייניים, כמו אלה שמביאים לך בחורות מגבול מצרים, שיכולים אולי להכריח אותן לעבוד גם בזה".

* ואיך אתה יכול להבטיח שזה לא קורה גם בעולם?

"האמת היא שאתה לא יכול לדעת. כשבחורה פונה ומראה צילום תעודה, לך תדע אם היא לא כלואה באיזה חדר. אין לך שליטה על זה".

* זה לא בלתי הגיוני שזה יקרה, כי מעורבים פה הרי סכומי עתק.

"נכון. זה אחד הדברים שתמיד הפריעו לי בעבודה בקולויז'ן וגרמו לי נדודי שינה. הרי החברה משלמת בדולרים, ויש מדינות שבהן זה שווה הרבה מאוד. תמיד הטריד אותי שאולי יש בחורות שאומרות שהכול בסדר והכול מרצון, אבל בשורה התחתונה הן נמצאות באיזה כלוב. אתה פשוט לא יכול לדעת".

חלק מרכזי בצמיחת האתרים של ליטבק נזקף לזכות צדדים שלישיים המכונים "אפיליאייטס", שמשווקים אותם ברשת ומביאים חובבי פורנו דווקא אליהם, בתמורה לעמלה בעבור כל "גיוס". "האתרים חיים ונושמים את זה", מסביר עובד בחברה, "בלי תוכניות התגמול האלה, האתרים לא יכולים להתקיים". הצעות מפתות למשווקים ניתן למצוא באתר pussycash.com, המציע, ברוח שמו, "לערבב ביזנס עם פלז'ר", לגייס גולשים ולהרוויח "כסף מטורף".

הפיתוי הכספי גורם למשווקים שונים לפעול לא בהכרח באופן חוקי, וזה מה שקרה גם עם המשווקים של ליטבק: בין אוקטובר 2002 לאוקטובר 2003 שלחו אזרחים אמריקאים לסוכנות הסחר הפדרלית של ממשלת ארצות-הברית (FTC) דוגמאות לעשרות אלפי הודעות זבל (ספאם) ששלחו להם משווקים של "סובוניטו", החברה הקפריסאית של ליטבק, במטרה לפתותם לגלוש לאתריה. בפברואר 2005 תבעה FTC את סובוניטו על הפרת החוק הפדרלי. ההודעות המדוברות נשאו כותרות תמימות, אולם עם פתיחתן נחשפו הגולשים לתכנים פורנוגרפיים, ובתביעה נטען שבמקרים מסוימים "ייתכן שילדים האמינו שהם מתכתבים עם מישהו שהם הכירו", פתחו את המייל ונחשפו לפורנו. סובוניטו הגיעה להסדר.

כשמולי בשטח כולם במתח

האתרים של ליטבק פונים בעיקר לשוק האמריקאי, אולם עיקר הפעילות העסקית מתבצעת בישראל ובקפריסין. קולויז'ן פועלת מהקומה ה-23 במגדל המוזיאון, ומספקת את הטכנולוגיה לאתרים שבבעלות "סובוניטו השקעות" של ליטבק, הרשומה בקפריסין. עד לא מזמן ניהל את קולויז'ן מקורבו של ליטבק, עו"ד גיא איצקוביץ - דירקטור בכמה חברות ציבוריות ומרצה לחשבונאות ולניתוח דוחות כספיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, וגם, אגב, חובש כיפה. מרצה אחר מהבינתחומי, מומחה האופציות פרופ' רפי אלדור, הוא שותפו של ליטבק בחברה, ומחזיק ב-1.5% מהמניות. אלדור הוא קולגה של ענת לוי בארגון בוגרי החוג לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, ויש לציין שהוא נעדר מהשקת הגלריה, אולי משום שנבוך מהפרסומים על אודות אחזקותיו בחברה.

את הפעילות בקפריסין מנהל מי שנחשב ליד-ימינו של ליטבק, עו"ד יובל קיכל. ליטבק עצמו עבר להתגורר לפני כמה שנים בלונדון, והתגורר בעבר גם בקפריסין. לעתים קרובות היה מגיע לארץ, מקיים ישיבות עם בכירי החברה במלונות בתל-אביב כמו שרתון ודיוויד אינטרקונטיננטל, וגם מסייר במשרדים בין העמדות של העובדים הפשוטים. מדבר על התמונה הרחבה, אבל גם על הפרטים הקטנים.

"ביום שמולי היה מבקר", מספר עובד לשעבר, "כל רוח החברה היתה משתנה פתאום. אנשים היו הרבה יותר דרוכים, הרבה יותר לחוצים, 'ואו, ואו, הבוס הגדול הגיע'. פעם אחת הוא הגיע בסביבות שבע בערב, והחליט ששקט מדי, אז הוא הודיע שלא מעניין אותו שום דבר, העובדים יעבדו בקולויז'ן מתשע בבוקר עד שמונה בערב באופן קבוע, לא משנה אם יש או אין להם מה לעשות. שעות נוספות לא קיבלנו על זה. אחרי ארבעה חודשים בערך זה הפסיק. כנראה חלפה הקריזה שלו".

אנשים המגיעים לראיון עבודה בקולויז'ן, לא תמיד מקבלים הסבר מפורט ומפורש במיוחד באשר לאופי האתרים שבהם היא מטפלת. המשרדים נראים רגילים לחלוטין, כך שלא ניתן לגלות זאת רק במבט. "זה שאנחנו מתעסקים באתרי פורנו לא אומר שמסתובבות בנות עירומות בחדרים", אומרת עובדת, "זו סביבה משרדית רגילה לחלוטין. אנחנו שמים ליד המחשב תמונות של הילדים שלנו, לא של הדוגמניות מהאתרים". עם זאת, היא מסכימה ש"העובדים באיזשהו מקום מצופים לשמור על חשאיות מסוימת. מולי לא בא ואומר את זה בצורה כזאת, אבל זה משהו שרץ, מעין די.אן.איי של החברה. אפילו על המכוניות שלנו בליסינג לא כתוב שם החברה".

באתר קולויז'ן מוקדש פרק נפרד ל"סביבת עבודה", ובו נכתב כי "אנחנו שואפים לספק אווירה חברתית מהנה" באמצעות טיולים ואירועים מיוחדים לעובדים. חלק מהעובדים שעמם שוחחנו מדווחים על מקום נוח ונעים לעבודה, אולם אחרים מספרים על "אווירה לחוצה", "אווירה שכל הזמן צריך לרצות", "אווירה שמה שאתה לא עושה אתה כנראה לא עושה מספיק טוב".

"קשה לעבוד בקולויז'ן ויש תחלופה מטורפת של עובדים. לכן אפשר לראות הרבה מאוד מודעות דרושים. זה לא בגלל שהחברה מתרחבת כל הזמן. יש קבוצה של עובדים מרופדים, בכירים, שגם זוכה לקבל בונוסים מפעם לפעם, אבל רוב העובדים במצב אחר לגמרי", אומרת עובדת.

הדרישות גבוהות גם כתוצאה מאופי העבודה: שירות הלקוחות לעולם אינו מפסיק, רוב העבודה היא מול ארצות-הברית ששעותיה הפוכות, ודברים רבים צריכים להיעשות מעכשיו לעכשיו בשל ההתעדכנות המהירה של עולם האינטרנט וההכרח להציע את הטכנולוגיה הטובה ביותר שבנמצא. "מאוד חשוב למולי להבין בטכנולוגיה, כי חשוב לו לדעת שהוא לא נמצא בפיגור ושלא חסרה לו יכולת שיש למתחרים".

ליטבק עצמו, מספרים עובדים, מקפיד לשמור על דיסטנס מהעובדים הזוטרים, עניין שמתפרש לא פעם כהתנשאות, ובמקרים קיצוניים מתואר כ"תסביך נפוליאון". "הוא בטוח שהוא אדם מושלם ונטול חסרונות", טוענת עובדת. "הוא מתנהל כמו מישהו שהכול צריך להיות לפי עמדתו, על-פיו יישק דבר ותו לא". אחרים מפרשים את אותה "התנשאות" כחוסר סבלנותו של ליטבק, בתור אדם מבריק ביותר, כלפי מי שנתפס על-ידו כלא חכם מספיק. "אין לו כוח לדבר עם הרבה אנשים", אומר אחד מהם, "אם אתה לא מתקשר איתו באותו גל, הוא קצר רוח. הוא לא מסוגל לדבר עם אנשים שאין לו איתם חשמל. הוא לא יגיד לך 'אתה אידיוט', אבל פשוט יעבור הלאה. אם יש מישהו שהוא בוטח בו - הוא הולך איתו באש ובמים.

"יש בו משהו יותר אמריקאי מישראלי. מאוד חשוב לו שאם הוא בטעות לקח דולר למישהו, הוא יפצה אותו אפילו ב-10 דולר, גם אם זה היה בטעות. מצד שני, אם אתה דופק אותו הוא יאכל אותך, יקרע לך את הצורה". כשליטבק לא מסתדר עם עובד, מספרים בחברה, הוא לא חושש לפטר.

"הוא ממש לא פראייר"

בשנים האחרונות מקדיש ליטבק יותר ויותר מזמנו לעולם האמנות. שמו הופיע ברשימות תורמים למוזיאונים בארצות-הברית, וכבר פעמיים הוא הציג ביריד אמנות חשוב בשיקגו. הקומוניקט ששלחה יחצניתו לעיתונות, הדגיש בהנאה את דבריה של עיתונאית ממגזין אמנות: "מולי ליטבק הוא ה-Gagosian של עולם הזכוכית" (הכוונה ללארי גאגוסיאן, סוחר האמנות האמריקאי הגדול, א' ר').

"מולי רוצה להיות פטרון אמנות הזכוכית הגדול ביותר בעולם", מספר חבר הכנסת לשעבר דדי צוקר, שאחיו עובד אצל ליטבק, "זה החלום שלו. בעיניי זה נורא מרשים. תראה, אמנות תמיד נזקקה למגלומנים, לאנשים שהעולם קטן עליהם. אנשים כאלה הקימו מוסדות כמו הגוגנהיים והלובר, ומולי הוא כזה. הוא טיפוס. חושב נורא בגדול, במקצועיות, בפדנטיות".

אסף גוטסמן, אדריכל האלפיון שנשכר לתכנן את חלל הגלריה (שגודלו 800 מ"ר), מספר על תהליך עבודה אינטנסיבי וממושך במיוחד של כשנה, שבמהלכה "מולי לא התפשר על שום דבר, הוא הלך עד הסוף. נקודת המוצא היתה שזה צריך להיות מושלם, זה בן אדם כזה. היתה חשובה לו הקפדה על כל פרט ופרט, עד המילימטר".

"מולי הוציא על הגלריה סכומים מבהילים", מוסיף צוקר. "יש המון שלא חסר להם כלום ויש להם כסף, אבל אין להם את החזון שיש למולי, לקחת את תל-אביב ולהגיד 'אני הופך אותה לבירה של אמנות הזכוכית'".

"אני לא מכירה מגלומן בצורה חיובית, ולכן בעיניי מולי לא מגלומן", אומרת אור. "המניע שלו הוא לא להיות הכי גדול, אלא לעסוק בדבר הכי מיוחד, ולהביאו לידיעת קהל כמה שיותר רחב. בזכוכית יש משהו מאוד פורץ דרך, יוצא דופן, לא מקובל, ומאוד לא מתאים למולי לעשות את הדברים המקובלים. הוא מתעניין דווקא בפיסול בזכוכית, גם בגלל שהוא תחום יוצא דופן". לפעמים, אגב, הוא מזמין מאמנים יצירות במיוחד, והם עובדים רק עבורו תמורת מעין משכורת חודשית. כך עשה למשל עם לוצ'יו בובקו, אמן איטלקי ידוע המתגורר באי ליד ונציה, שאותו אוהב ליטבק לבקר, ושיצר עבורו יצירה העוסקת ב"גן העדן האבוד" וב"מצב האנושי". הזמנה אישית כזו, אומרים בענף, נחשבת לעסק יקר ביותר.

עם כל הכבוד לחיבה לפיסול, יש כאן כמובן גם פן עסקי לא מבוטל. הגלריה שהקים מייצגת אמנים מהבולטים בעולם בתחום, וליטבק מאמין שהיא תוכל להצמיח לו רווחים נאים - גם אם לא ברמה של אתרי הפורנו. תל-אביב, לתפיסתו, לא מרוחקת מדי עבור הקהל האנין שמעוניין לרכוש עבודות ייחודיות ונדירות, ובהדרגה תציג הגלריה את האוסף הגדול והחשוב ביותר בעולם. "מצד אחד הוא אמן בנפשו", מעיד על ליטבק מכר שלו, "ומצד שני יש לו חוש עסקי והוא ממש לא פראייר. לכן מדובר פה מבחינתו במצב של win-win".

אמן הזכוכית אלכס ארבל, שמציג בגלריה, מוסיף כי "אנשי עסקים לא תמיד שמים דגש כזה על החלק האמנותי, כמו שעושה מולי. לא היה כאן טיפוס כזה כמוהו, מבחינת היוזמות שלו. הוא תפס גל, ובגללו כל התחום הזה נמצא בתנופה גדולה מאוד בארץ".

בשנתיים האחרונות פועלים ליטבק ולוי לקידום מיזם נוסף בתחום האמנות, המיועד להיות "בורסת המניות הגלובלית למשקיעי אמנות", ויאפשר להשקיע ביצירות אמנות בדומה להשקעה בשוק ההון. דרור חביון, מנהל ב"ספליטארט", החברה שמיועדת להפעיל את המיזם, מסרב לספק פרטים נוספים, אך אומר שהעסק עשוי להבשיל "בתוך חודשיים-שלושה". ברשם החברות מופיעים ליטבק ולוי כבעלי המניות היחידים בחברה, אולם לדברי חביון יש בה שותפים נוספים.

יוותר על פרת המזומנים?

האם ליטבק יפרוש מעסקי הפורנו? אנשים שעבדו איתו משוכנעים שנמאס לו, אולם תוהים אם יוותר בקלות על פרת המזומנים. לאחרונה אף פורסם כי הוא מעוניין להנפיק את החברה שלו בחו"ל ונתקל בקשיים בשל אופי עסקיה, אולם קולויז'ן מסרה בתגובה כי לא מתוכננת הנפקה "בעתיד הנראה לעין".

בינתיים, ב-imlive ממשיכים לעבוד במרץ ומציעים מבצעים מיוחדים לתקופת חג המולד, שמהלכה שוהים הלקוחות הפוטנציאליים יותר זמן בבית. "לא משנה מה הפנטזיה שלך, מישהי ב-imlive יכולה להפוך אותה למציאות! השג את הבידור שחיפשת, אותנטי ולא מבוים!", מבטיח האתר, ומעודד את הגולשים לדרג את המופיעים ולכתוב ביקורות. "השרמוטה הקטנה הכי טובה שתיתקלו בה אי-פעם", פרגן גולש לאחת הבחורות, וגולש אחר הסכים: "שדיים גדולים ופנטסטיים".

עובדים בקולויז'ן מכנים את העסק שלהם "ebay של עולם הפורנו". למה? "כשאתה קונה דרך ebay טלפון, הוא דואג שהטלפון יגיע אליך ושהכסף שלך יגיע למוכר, וגוזר איקס אחוזים בדרך. זה בדיוק מה שקורה ב-imlive: זו פלטפורמה שמאפשרת לך לראות הופעה, ולמי שמופיע לקבל ממך את הכסף".

יש אכן דמיון, אלא שהסחורה במקרה הזה היא לא טלפון אלא גופם של גברים ונשים. שמש-הראל מ"תודעה" רואה בכך "זנות לכל דבר. בדרך כלל אנשים מגיעים לזה מחוסר ברירה. נשים שצריכות את הכסף, שהן במצב של עוני. צריך להיות כנים בעניין הזה. עובדה שאני ואתה לא חשבנו על זה כפתרון תעסוקתי". בנוסף, היא אומרת, התחרות הגוברת בין הפרפורמרים מחמירה את המצב: "כדי לגרום ללקוח להיכנס דווקא אליה, לבחורה כדאי לא רק להתפשט אלא גם לעשות עוד דברים, וזה הולך ומקצין. רף הגירוי כל הזמן צריך לעלות".

"שלח את הפנטזיה הכי פרועה שלך", מציע אחד האתרים של ליטבק, "וקבל בחורה אמיתית חיה, אחת מותאמת באופן אישי בדיוק לתשוקות שלך, שתגשים אותה". **

סייעה בהכנת הכתבה: חגית פלג-רותם

תגובת מולי ליטבק: "אין לי כל כוונה להשתתף בדיון"

"כשהחלטתי לפתוח את גלריה ליטבק היה ברור לי שכל הפרסומים שנכתבו עליי במהלך השנים יופיעו מחדש. הדברים המצוינים בכתבה לא היו נכונים בעבר ואינם נכונים היום, ואין לי כל כוונה להשתתף בדיון הזה. ברצוני להמליץ לקוראים לבקר בגלריה ולצפות ביופי הגלריה ובעבודות הזכוכית הנדירות המוצגות בה".