בעיטת קרן

לאחרונה גילו קולנוענים ישראלים, שקצו בתהליך המייגע של פנייה לקרנות, שיטות שונות למימון אלטרנטיבי של סרטים: החל מפנייה אל הציבור להפוך למשקיעים תמורת 100 שקל, ועד מכירת כרטיסים לסרט עוד בטרם צולם. הראש היהודי, גרסת הבמאי

יותר מעשרה סרטים עלילתיים מדי שנה לא מוצאים קרן קולנוע שתשקיע בהם כסף. בעבר הלא רחוק, סירוב מצד הקרנות היה קובר את התסריט ואף גונז את החלום לעשות סרט - בהתחשב בעלות הפקתו של סרט עלילתי ישראלי, שנעה בממוצע בין 600 ל-900 אלף דולר. לאחרונה, גילו קולנוענים ישראליים תושייה, ומצאו שיטות שונות למימון אלטרנטיבי של סרטים: החל מפנייה אל הציבור להפוך למשקיעים תמורת 100 שקל, ועד מכירת כרטיסים לסרט, עוד בטרם צולם. נראה כי שיטה זו מוכיחה את עצמה, הודות ליכולת של יוצרים להפחית עד למינימום את עלויות ההפקה.

שי ורטר ויורם זקס יצאו לדרך כשהתקציב שהיה ברשותם עמד על כמה עשרות אלפי שקלים. המוצר המוגמר: הקומדיה העצמאית המקורית "נימפות בערפל", 81 דקות של הומור מהול בעצב, עכשיו בסינמטקים ברחבי הארץ.

"אנשים בתעשייה חזו שההפקה תקרוס תוך שבוע", משחזר ורטר, מהדמויות הבולטות בתעשיית קולנוע האינדי הישראלי. ורטר מגיע לראיון במהלך הפסקה שלקח מצילומי סרט עצמאי אחר אותו הוא מפיק, בשם "מעשייה אורבאנית", המצולם כולו במצלמת סטילס חדישה של קאנון (שתרמה את הציוד).

"אני מודה שלא ידעתי כמה זה מורכב להיכנס להפקת סרט", ממשיך הבמאי יורם זקס, ש"נימפות בערפל" הוא סרטו הראשון כבמאי. זקס: "כולם הזהירו אותי. כל אחד מכיוון אחר. אמרו לי - 'אתה לא יודע לאן אתה נכנס'".

מתפשרים על פנטזיות

איך עושים סרטים בלי תמיכה כספית של קרנות?

זקס: "זה הכול קומבינות. שני השחקנים הראשיים - רועי שגב ובני אבני שמחזיקים את רוב הסרט, הם חברים טובים שלי. חבר אחר נתן את הבית שלו. היו הרבה השלמות קטנות, כולל שתי סצנות שצילמנו שנה אחרי. העריכה לקחה הרבה זמן כי הגענו לעורכת מצוינת שעבדה על בסיס זמן פנוי שלה".

ורטר: " זה בעצמותינו. זה חיידק. היינו צוות של ארבעה חמישה אנשים. כמו בסרט דוקומנטרי. הצלם עדו ברלד אומר שהוא נבחר לתפקיד בגלל שיש לו מצלמה. הוא אומר את זה על עצמו כל הזמן. הוא צלם מצוין, אגב".

זקס: "זה מתסכל כשאין תקציב, כי אתה מתפשר על פנטזיות. אבל מצד שני, במגבלות השקל, יש לך חופש מוחלט. אין לך את המנהלים של הקרנות והטלוויזיה שיגידו לך זה לא טוב, תשנה, תוריד את התפקיד הזה. אין את מועצת חכמי המוניטור".

ורטר: "שמע, אנחנו מסתובבים הרבה זמן עם הסטרט-אפ הזה - איך עושים סרט בלי כסף. עכשיו אנחנו רוצים לדעת איך עושים כסף בלי סרט".

עובדים ללא תמורה

שלושה כללים חשובים מנחים את גל הקולנוע העצמאי בישראל, אשר צמח בשנים האחרונות בזכות יוצרי סרטים שהחליטו ללכת עד הסוף ולהגשים את חזונם, למרות שלא זכו לתמיכה ולמימון של קרנות הקולנוע. הכלל הראשון: צלם עם מצלמה יהיה עסוק יותר מאשר צלם ללא מצלמה. הכלל שני, הנכון לכל משתתף בהפקה, לא רק לשחקנים: לא אומרים לא לתסריט טוב. הכלל השלישי: התשלום הוא ב"דיפר". כלומר, תשלום על בסיס הכנסות עתידיות, במידה שיהיו.

חוזה דיפר (De Pere Contract) מקובל מאוד בתעשיית הקולנוע העצמאית ברחבי העולם, ומשמעו: תשלום נדחה. כלומר, השותפים לצוות ההפקה של הסרט - החל מהמפיק וכלה בנערת המים (שהיא לעתים גם עוזרת במאי), ירוויחו, אם בכלל וכאשר, יהיו הכנסות עתידיות מהסרט.


אנשים תרמו חודש מהחיים שלהם. "אף פעם לא מאוחר מדי"

עידו פלוק, יוצר הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", סרט מסע בכיכובם של קרן ברגר ונוני גפן, שצילומיו הסתיימו לאחרונה, מסביר: "בסופו של דבר מצאנו אנשים שהסכימו לתת לנו חודש מהחיים שלהם, בידיעה שלא יקבלו תמורה. הם האמינו בעבודה שלנו. שחקנים לא אומרים לא לתפקיד טוב. תלוי במידה שבה הם מתחברים לתסריט, לצוות".

רועי ורנר, במאי "שניים בלילה", סרט עצמאי שגם צילומיו הסתיימו לא מכבר, גם הוא בכיכובה של קרן ברגר, מספר שהוא שילם לכל אנשי הצוות פרט לשחקנים. ורנר: "הפקנו סרט בלי קומבינות. שילמנו לאנשים על-פי מחירון האיגוד. לא מדובר במחירים נמוכים. אמרנו להם - 'אנחנו מעריכים את העבודה שלכם, קחו כסף'".

למה לשחקנים לא?

"השחקנים שותפים בסרט. הם מקבלים אחוזים. כמה? לא יודע. כתבתי את הסרט יחד עם ירון ברוסינסקי, שהוא השחקן הראשי בסרט".

שי ורטר: "דיפר זה שם יפה ל'בוא תעבוד בהתנדבות'. אתה מתוקצב, אבל הסיכוי שתראה את הכסף בחזרה הוא די קלוש.

"כל סרט שיוצא זה נס, ואין שחקן שיסרב לתסריט טוב תפקיד טוב ומאתגר בגלל כסף. פרסומת מפגרת שתממן לך שנה מהחיים לא תלהק אותך לתפקיד הבא. מהבחינה הזו שחקנים רוצים לשחק. מצד שני, לא צריך לנצל את הרצון שלהם לשחק".

מה האינטרס של שאר אנשי הצוות, שלא זוכים לפוקוס כמו שחקנים?

ורטר: "הרבה פעמים אנשים רוצים לשחק בסרט אינדי כי זה קפיצת מדרגה בשבילם, בהשוואה לתפקידים שקיבלו בסרט רגיל. למשל, מי שעבד בתור עוזר תאורן שני, עכשיו הוא תאורן ראשי. יש שדרוג בתווית, בניסיון, ברזומה".

מוכרים כרטיסים להקרנות מיוחדות

למרות הרצון הטוב של לא מעט קולנוענים ואנשי צוות להקריב חודש מחייהם ולהתנדב לעשייה מתוך תחושת שליחות ושדרוג הרזומה, עדיין דרוש גיוס של סכום לא מבוטל של כסף עבור הפקת סרט. מה עושים? מחפשים מודלים אלטרנטיביים למימון. למשל, מבקשים את עזרת הציבור הרחב, על-ידי פנייה אל ליבו בשלל הצעות מקוריות. או למשל, מוציאים למכירה מוקדמת כרטיסים להקרנות מיוחדות של סרט, זאת בלי שהתורמים הפוטנציאלים זוכים להציץ בתסריט, עוד לפני שהוראת ה"אקשן" הראשונה ניתנה. דרך נוספת: הצעת שותפות ברווחים עתידיים מהסרט, על-פי החלק היחסי של התרומה.

פלוק אסף בדרך זו ובדרך של גיוס אלף משקיעים שכל אחד מהם תרם 100 שקלים, כ-100 אלף שקלים. מצלמה דיגיטלית חדישה מדגם SI2K, איתה צילמו את "נער החידות ממומבאיי", קיבל בחינם מהמשווק. למרות ששלב מציאת המשקיעים תם, לאחר שפלוק עמד ביעד הלא שגרתי שהציב, המירוץ אחר הגיוס עוד לא הסתיים. פלוק: "אנחנו עדיין מוכרים כרטיסים להקרנות מיוחדות".

פלוק, אתה מופתע מההיענות הגדולה של הציבור לתרום להפקה בצורה עיוורת?

"מרענן לדעת שהקהילה בישראל רוצה לתמוך ביצירה עצמאית, בסגנון עצמאי, ושבישראל יש לזה מקום. הרבה התעניינו ונרתמו. קיבלנו הרבה מאוד טלפונים, אימיילים מאנשים שקיבלו את המכתב על ההצעה, שהפיץ עבורנו גיא אסיף. במקביל, התפרסמו ידיעות בתקשורת".

באיזה שלב של עבודה אתם נמצאים עכשיו?

"עכשיו אנחנו נמצאים בשלב העריכה של הסרט. בסופו של דבר אנחנו מנסים לגייס לעניין גורמים נוספים כמשקיעים וכשותפים, וכן, גם לקרנות קולנוע".

הצעה מעניינת הופצה לאחרונה באינטרנט על-ידי רועי ורנר, במאי קליפים ותיק, בזמן שכאמור ביים את "שניים בלילה", סרט הביכורים שלו. ורנר הציע לכל הרוכש כרטיס במכירה מוקדמת, במחיר של 50 שקל, כרטיס שהוא "לאספנים. פריט אספנים עם שווי", מדגיש ורנר. על גבי הכרטיס מוטבע צילום אמנותי של הצלם זיו קורן. ורנר: "יותר נוח לי להציע ככה לאנשים. אני אוהב לתת, לא אוהב להיות חייב".

ההצעה נשלחה על-ידי פניות לחברים, דרך המייל, ודרך פייסבוק. במקביל, ניסה ורנר את מזלו בקרב מפיקים. "רובם לא טרחו לחזור אליי", הוא אומר.

ורנר הצליח לגייס עד כה סכום של כ-80 אלף דולר. הישג מרשים, בהתחשב בכך שלמעט כרטיס מושקע בעל ערך אמנותי, לא הושקע כסף בשיווק תהליך הגיוס. ורנר מרוצה מהסכום, אף שלדבריו חסרים לו עוד כ-40 אלף דולר להשלמת התקציב - בעיקר עבור סאונד, פס קול ועריכה. לשאלה, מה הניע אותו לצאת לכזו מן הרפתקה, משיב ורנר כי קץ בהמתנה לתשובות מקרנות הקולנוע.

ורנר: "קיבלנו תשובה שלילית מאחת הקרנות, והחלטנו שאנחנו לא רוצים לחכות לעוד הזדמנות. כי אז, גם אם יש אישור, צריך לחכות עוד שנה וחצי עד שמצלמים. יצאתי מנקודת הנחה שאני הולך לעשות סרט, ולא מעניין אותי אם יתנו לי כסף או לא. זה לא מה שיעצור אותי. אני לא מוכן לחכות שנה וחצי לתשובות".

כמה מתוך התורמים היו קולגות, אנשים מהתעשייה?

"יש רק בנאדם אחד מהתעשייה שקנה כרטיס. מבחינת שמות - בימאים, מפיקים, תסריטאים - כלום. זה הכי לא מפתיע אותי בעולם. וחבל לי. ככה נראית התעשייה שלנו. אנשים נורא אוהבים לפרגן מרחוק. אני מכיר הרבה מאוד אנשים בתעשייה, עבדתי עם הרבה מאוד מהם. כלום. מאחלים בהצלחה, ומתעסקים בעצמם".

האם המגמה תימשך, ויוצרים רבים נוספים יאזרו אומץ וישתמשו בקשת האפשרויות שמציעים האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטאלית, על מנת להפוך חלום למציאות?

"אין לי ספק שהמגמה הזו, שהיא מגמה עולמית, תימשך", אומר פלוק, ומוסיף כי "כיום קל יותר לעשות סרטים - העלויות הכרוכות בעשיית סרט הולכות ונעשות זולות יותר. מחיר הציוד יורד, הטכנולוגיה מתקדמת ובכל שנה יוצאת מצלמה איכותית וזולה יותר, במחירים שמאפשרים ליוצרים עם תקציב מוגבל לעבוד. בעולם המוזיקה זה קרה כבר מזמן, והיום אנשים מקליטים אלבומים שלמים בבית, באמצעות תוכנות ביתיות. אני מאמין שעשייה עצמאית היא הדרך הנכונה ביותר לעשות אמנות. אני קורא ליוצרים: פשוט לכו ותעשו".