יודאיקה שיק

היודאיקה מגיחה מהארון של סבא וסבתא. אספנים רודפים אחרי פריטים, אמנים חילוניים יוצרים כלים חדשים, והמחירים בשמיים. זה הזמן לעלות לבוידעם > רנן נצר

11/03/2010, 06:57
חבל. חבל שזרקתם את הגדת הפסח מודל 1945 של אבא מהקיבוץ. העותק המשוכפל בסטנסיל מצהיב וכתמי החלודה בוודאי גרמו לכם לחשוב שאין שום סיבה לשמור אותה. לא יכולתם לתאר לעצמכם כמה גדול יהיה הערך ההיסטורי והתרבותי שלה, שלא לדבר על שווייה הכספי המזנק. אותה הגדה מתפוררת מהבוידעם נחשבת היום לאחד מפריטי היודאיקה הטרנדיים ביותר, ונמכרת בלא פחות ממאות דולרים האחת.

מהו סוד הקסם של הגדות הקיבוצים קריית ענבים, חפציבה או כפר גלעדי משנות ה-40 וה-50? "אלה לא פחות מיצירות מופת חברתיות", מסביר פרופ' שלום צבר, מומחה באמנות יהודית מהאוניברסיטה העברית בירושלים ואספן חובב בעצמו, שברשותו ארבעים הגדות של קיבוצים. "הקיבוצניקים יצאו מהטקסטים המקוריים ושינו אותם בהתאם למציאות שלהם. הטקסטים והאיורים מקוריים, וכל הגדה כזאת היא חגיגה".

לדברי מרון ארן, הבעלים של בית המכירות הירושלמי קדם (לצד שותפו אבישי גלער), מחירן של הגדות קיבוציות זינק באלפי אחוזים: אם לפני ארבע שנים נמכרה הגדה כזאת ב-15 דולרים, היום מחירה בין 100 ל-400 דולרים. "יש הרבה פריטים שרק עכשיו מבינים את חשיבותם", אומר ארן. "בקיבוץ כמעט שלא הדפיסו ספרי ילדים או זיכרונות. מה שהם הוציאו לאור זה ההגדות הללו, ובכל שנה היה נוסח חדש, ששילב בין ההגדה המסורתית להיסטוריה המקומית. בשנות ה-40, למשל, הם כתבו על מלחמת העצמאות, על השואה, על חברי קיבוץ שהיו בבריגדה היהודית ועל השבת השחורה".

מדוע שוויין של ההגדות מזנק דווקא עכשיו? - מתברר שגם בתחום היודאיקה יש אופנות. "הישראלים שנכנסים עכשיו לשוק היודאיקה מחפשים משהו מהמסורת שלהם; מסורת הגולה ותשמישי קדושה מדברים אליהם פחות", מסביר ביל (וויליאם) גרוס, מאספני היודאיקה הגדולים בישראל. "הקהל הישראלי החדש רוצה להתחבר לחפצים שהוא מכיר וזוכר".

פרשת מיידוף גרמה להאטה

אז מה זה בדיוק יודאיקה? - מתברר שהתשובה לא כל-כך פשוטה. ההגדרה דינמית ומשתנה, ולעתים שנויה במחלוקת. אפשר לומר שיודאיקה "מסורתית" כוללת תשמישי קדושה וחפצי פולחן יהודיים כמו מזוזות, ספרי קודש ופמוטים, וחפצים הקשורים למנהגי חגים כמו חנוכיות, רעשנים ומגילות אסתר. בשנים האחרונות התרחבה ההגדרה, והיודאיקה ה"מודרנית" כוללת עיצובים חדשניים של אותם פריטים (ראו מסגרת), וגם חפצים היסטוריים-תרבותיים אחרים המהווים חלק מהווי החיים היהודי.

כך או כך, אין חולק על כך שתחום היודאיקה נמצא בתקופת שגשוג, ושווי הפריטים בשוק מזנק. "פרשיית ההונאה של ברני מיידוף אמנם גרמה לעצירה מסוימת בתחום, כי רבים מרוכשי היודאיקה הם מוסדות יהודיים או מוסדות מחקר בארצות הברית, שנפגעו כלכלית", מסביר ארן, "אבל נראה שההאטה הזאת כבר הגיעה לסיומה".

אם ההגדות הקיבוציות הן המילה האחרונה בתחום היודאיקה המודרנית, אומר ארן, הרי שהלהיט בתחום הקודש הוא ספרים שרבנים כתבו בהם הערות בכתב ידם, וכן מכתבים ואפילו צ'קים בחתימתם. "יש מכתבים של רבנים מלפני חמישים-שישים שנה, שחסידים שלהם ירכשו אותם ב-5,000 דולר כמו כלום", הוא אומר.

השחקנים המרכזיים בשוק היודאיקה הם מוסדות כמו מוזיאונים ואוניברסיטאות בעולם ובישראל, ואספנים פרטיים, שהם גם המעניינים יותר. מרבית אספני היודאיקה אינם מתגוררים בארץ, אלא בארצות הברית ובאירופה, ובעיקר בניו יורק, בציריך, בפריז ואפילו בברזיל. ארן מעיד כי מרבית הפריטים שהוא מוכר יוצאים מהארץ, ומעריך כי כ-40% בלבד מהקונים הם ישראלים. הסיבה מצערת מעט: הישראלים נוטים לראות בחפצי יודאיקה דבר מובן מאליו, שאין בו חידושים או ריגושים. רק בתקופה האחרונה עלתה המודעות המקומית ועמה המכירות.

"בחו"ל יש הרבה יותר יהודים עשירים; איסוף תשמישי קדושה הוא תחביב יקר מאוד", מוסיף ביל גרוס. אולי לא צריך להיות עשיר גדול כדי לאסוף הגדות קיבוציות, אבל הפריטים היקרים נרכשים במחירים גבוהים. למשל, אספן יהודי מניו יורק שילם כ-5.5 מיליוני שקלים עבור מנורת שבת מפרנקפורט מהמאה ה-17, והאספן רנה ברגינסקי מציריך שילם 700 אלף דולרים עבור מגילת אסתר.

"האספנים האמריקאים הם בדרך כלל יהודים מסורתיים, והם אוספים יודאיקה כי זה הקשר שלהם לשורשים", אומר שלום צבר. "בניו יורק יש גם אגודה של אספני יודאיקה. בישראל זה לא הלך. עם זאת, לאספנים הישראלים יש הרבה יותר ידע מאשר לעמיתיהם בחו"ל".

קליקת אספני היודאיקה בארץ כוללת עשרות עד מאות בודדות. עם אספן היודאיקה הגדול בישראל, ככל הנראה, קצת קשה לדבר: הוא יושב כיום בכלא. עו"ד ישראל פרי הורשע בגניבת כספי הפנסיה הגרמנית מלקוחותיו, ולמשפט שנערך לו הגיעו עדים לספר על לבו הרחב, שהעשיר את אוסף היודאיקה במוזיאון ישראל. אספנים גדולים אחרים הם יצחק איינהורן וביל גרוס.

"האוסף הוא בעיניי רכוש ציבורי"

"היה לי מזל", אומר גרוס. "התחלתי לאסוף יודאיקה בשנות ה-60. אין מה להשוות את המחירים הנמוכים שהיו אז למחירים הגבוהים של היום". גרוס בן ה-70, יהלומן לשעבר המתגורר בתל אביב, הוא בעליהם של אלפי פריטים ("אפשר לומר שהבית שלי מרוהט ביודאיקה").

גישתו לאוסף ייחודית. "אני רואה את הפריטים האלה כרכוש ציבורי של כל העם היהודי. זכיתי להיות האפוטרופוס של החפצים האלה".

מה זאת אומרת, רכוש ציבורי? רכשת אותם בכספך.

"נכון, אבל אני משאיל חפצים לכל צורך ובאופן חופשי. הספרייה הלאומית בירושלים מקבלת מיד עותק של כל כתב יד שאני רוכש, והאוסף שלי הוצג ביותר ממאה תערוכות בעולם".

איזה פריט קרוב במיוחד ללבך?

"מגדל בשמים מיוחד מאוד מגרמניה (תמונתו בעמוד הקודם), מאמצע המאה ה-18. אחרי שקניתי אותו התברר לי שיש רק שמונה כאלה בעולם, ושהאחרים נמצאים במוזיאונים". כיום נאמד שווי הפריט בכמה מאות אלפי דולרים, גבוה לאין שיעור מסכום הרכישה, שאותו גרוס אינו מוכן להסגיר. "שוק היודאיקה עוקב אחר שוק האמנות הקלאסית והמודרנית. הפריטים שמגיעים היום לרמות מחירים חדשות אלה הדברים המיוחדים והיוקרתיים, והתהליך הזה קורה גם ביודאיקה. הביקוש עולה גם בגלל ההגדרה הרחבה יותר של היודאיקה כיום, כשכל מה שנחשב להווי יהודי נכלל בקטגוריה הזאת".

גם את הפריטים שיציע בית המכירות קדם במכירה פומבית שתתקיים ב-16 וב-17 במארס, הכוללים פריטים תרבותיים "חילוניים" רבים לצד פריטי קודש, רואה גרוס כיודאיקה. בין היתר יוצעו שם, תמורת עשרות עד אלפי דולרים, פריטים של דוד בן-גוריון, כרזת פרסום לסרט של דוד אבידן, גלויות שונות וספרי ילדים נדירים (ראו מסגרת).

מי עשוי לרכוש את חנוכיית הפליז הענקית שקיבל במתנה נשיא המדינה לשעבר חיים ויצמן? היא מתנשאת לגובה 130 סנטימטרים ומוצעת במחיר פתיחה של 12 אלף דולרים.

מרון ארן: "אנחנו מקווים שיקנה אותה מישהו עשיר שזה עושה לו את זה, ושיש לו בית גדול. יש אספנים כאלה".

לשילוב פריטי היודאיקה המסורתיים והמודרניים בקדם אחראי במידה רבה השידוך בין שני בעלי בית המכירות: ארן הוא חילוני מובהק, גלער הוא חרדי. הבייבי של ארן הוא תחנות תרבות יהודיות וישראליות בעת החדשה ("אני מתרגש מפוסטר של מציצים"), ואילו גלער אמון על פריטי הקודש ומתמחה בפענוח כתבי יד של רבנים. "שנינו עסקנו במסחר בחפצים הללו לפני הקמת בית המכירות, ואיכשהו זה נדבק", מספר ארן.

ההיגיון הכלכלי שמאחורי עולם האספנות, אומר ארן, הוא לזהות נכון את הטרנד הבא. "אני בטוח שמי שאוסף עכשיו חומרים מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים - ימית, אופירה, דהב, וגם אייבי נתן - ייווכח שיהיה ביקוש לחומרים האלה בעתיד".

כשהביקוש גדל, הזיופים מתרבים

דורון הרצוג, היסטוריון ומורה דרך בן 52 מירושלים, רואה את האוסף שלו בעיקר ככלי מחקר. בין היתר, הוא אוסף כרטיסי הגרלה יהודיים מרחבי העולם, מהמאה ה-17 ועד קום המדינה. הוא אף ערך מחקר מקיף בתחום ופרסם ספר בנושא בשם "גורל אחד", בשיתוף מפעל הפיס. "על כל דבר בהיסטוריה יהודים ערכו הגרלה - על הקמת בית כנסת, על הכנסת כלה, על חלוקת הארץ לשבטים".

הרצוג רוכש את הכרטיסים בארץ ובחו"ל, דרך בתי מכירות ובאמצעות החלפות עם אספנים אחרים ("כמו ילדים"). לדבריו, המחיר נע כיום בין 20 דולרים לכרטיס הגרלה פשוט ועד 500 דולרים לכרטיס מיוחד. "לצערי יש עלייה גדולה במחירים", הוא אומר. "יש היום בשוק יותר סחורה. הדור של מייסדי המדינה והחלוצים נפטר, והמשפחות שלהם מוכרות את העזבונות. מסתובבים בשוק פריטים מרתקים".

הרצוג מחזיק גם באחד האוספים הגדולים ביותר של אמצעי תשלום יהודיים, "כמו כל מיני פתקאות שמכולות הוציאו בתקופת המנדט. זו הייתה שיטה כלכלית". כשהוא נשאל על פריט שהוא גאה בו במיוחד, הרצוג מספר על "פרוטוקול נדיר בעברית של הקונגרס הראשון בבאזל. הרצל כתב אותו ב-1897. היום הוא שווה מאות דולרים לפחות".

כמה שילמת תמורתו?

"שני דולרים, בחנות ספרים יהודית באוסטרליה. הם לא ידעו מה יש להם ביד".

גם עבור פרופ' שלום צבר, המחקר הוא המניע העיקרי לאיסוף. האוסף שלו כולל שנות טובות, מנורות חנוכה, רעשנים, דגלי שמחת תורה ועוד. "אני כותב על הדברים האלה, אוהב אותם ומפיק מהם הנאה", הוא אומר. "אני לא אוסף דברים יקרים או ישנים כי זה לא בתקציב שלי". את הפריטים הוא רוכש אצל סוחרים בארץ, לעתים בחו"ל, או ב-eBAY.

אתה לא חושש מזיופים ברשת?

"הזיופים אמנם מתרבים ככל שהביקוש עולה, אבל אני קונה פריטים פשוטים מדי", צוחק צבר. "חלק גדול מהעבודה שלי הוא לסייע לאספנים לזהות אם פריט הוא מזויף או לא, כך שיש לי מספיק ניסיון בעניין".

את הדוקטורט שלו כתב צבר על כתובות של יהודי איטליה, ומן התחום הזה הוא מספק דוגמה מדהימה לטירוף המחירים כיום: "כתובה מאיטליה שעלתה בשנות ה-50 30-40 דולר, יכולה לעלות היום 100 אלף דולר, אם היא מהחשובות ומהיפות". לדבריו, שוק ייחודי נוסף הוא מגילות אסתר בעבודת יד. "אלה מגילות מקסימות, מאוד מסורתיות, שמכינים אמנים ואמניות חרדיים". צבר מעריך מגילה חד-פעמית כזאת ברבע מיליון שקלים, אם לא הרבה יותר מכך.

יודאיקה כשילוב בין תרבויות

דת ומסורת הן המניע של האספן יורם חניאל, 57, מאלקנה. אם אין מביאים בחשבון אוניברסיטאות, חניאל הוא כנראה האספן הגדול בעולם של ספרי תהילים: ברשותו 1,500 ספרים. "יש לי תהילים בכל הגדלים, המינים, הצבעים, בכל השפות ומכל העולם", הוא אומר. גם גילי הספרים מגוונים: יש לו ספר מן המאה ה-13 ועותק שהודפס בשנחאי ב-1946.

איך זה התחיל? - "השתתפתי בלוויה של אדם, וסיפרו עליו שבכל שבוע קרא את כל ספר תהילים. החלטתי שמעכשיו אני לוקח את זה על עצמי. ספר התחבר לספר, וככה הספרים נכנסו לביתי". חניאל אינו מוכן להסגיר את הסכומים שהוא משקיע בספרים. לדבריו, מחיריהם של ספרי הקודש דווקא לא עלו. "תחום הספרים בישראל, ואפילו בעולם, קצת רדום. השוק נפגע קשה במשבר הכלכלי".

ויש גם מי שאוסף להנאתו בלבד. אריה מרגלית, "בן כמעט 50" מחיפה, הוא אספן סביבונים. האוסף שלו כולל יותר מ-400 סביבונים, שאותם הוא אוסף כבר 14 שנה, ורק חלקם הקטן שייך לתחום היודאיקה. השאר מגיע מכל העולם, בכל הצורות והצבעים. במיוחד הוא מחפש סביבונים עם גימיקים. "אני אוהב את זה", הוא אומר. "זה משהו קטן, שאם נותנים לו טיפה תשומת לב הוא מחזיר בגדול".

מרגלית מציג את הסביבונים שלו בהפעלות לילדים בחנוכה. הוא לוקח מבחר סביבונים למוזיאונים ולבתי ספר ומספר על ההיסטוריה של הסביבון, שנולד לדבריו בהודו ובהמשך אימצו אותו היהודים, שכרכו אותו עם מסורת החג ונתנו לו את ראשי התיבות העבריים.

"מה שמעניין היום ביודאיקה הוא השילוב בין תרבויות", אומר על כך ביל גרוס. "הסביבון, למשל, קיים בגרסאות מודרניות כמעט בכל מדינה".

האם האספן הוותיק צופה שגם העשירונים העליונים בישראל יצטרפו לטרנד היודאיקה? - "עוד לא ראינו אספנות יודאיקה בקרב עשירי הארץ", אומר גרוס. "אם כבר, הם משקיעים בציורים ובריהוט עתיק. אולי זה עוד יקרה בעתיד ".

היודאיקה החדשה אמנים צעירים חילוניים מעניקים פרשנות מקורית

אמנים ישראלים צעירים ומסקרנים אחראים לחלק נכבד מתחום היודאיקה ה"חדשה". הם מתמודדים עם חפצים מוכרים כמו חנוכייה, פמוטים או מזוזה, ולעתים ממציאים דרכם מחדש את הפולחן היהודי. רובם אמנים חילונים, המגיעים ליצירותיהם מתוך זיכרון עבר או חוויה אישית. מקצתם מציעים פירוש ביקורתי, מקצתם - הומוריסטי, אבל כולם מעניקים ליודאיקה ממד מקורי ומרענן.

יצירות מסוג זה מוצגות בתערוכה "יודאיקה טוויסט", המוצגת בימים אלה בבית התפוצות בתל אביב. למשל, עבודתו של רורי הופר, שהותיר את טביעת האצבע שלו במזוזה שעיצב, מעניקה לפעולה היומיומית הזו ממד אישי. רועי אלבז חיבר בין מצוות נטילת ידיים למאפיינים צבאיים ומאצ'ואיסטיים של החברה הישראלית בנטלה שובבה ומפתיעה. אבי בירן יצר כלי לביעור חמץ בצורת טרקטור, ודורון שר-שלום עיצב מפצח אגוזים בצורת האותיות המרכיבות את המילה פסח (העבודות בתמונות מימין).

"האמנים הללו נותנים פנים חדשות לחפצים המסורתיים", אומר חגי שגב, האוצר הראשי של בית התפוצות, שאצר את התערוכה יחד עם דניאל ויימן. "משום כך קראנו לתערוכה יודאיקה טוויסט - משהו חדש, קופצני ומפתיע". לדבריו, "היצירות הללו אומרות משהו על החברה הישראלית. גם החילונים מנסים לפענח את המסורת ולמצוא את השורשים שלהם".

שגב מוסיף כי "בארצות הברית יש חדשנות רבה בתחום היודאיקה. בארץ מתייחסים לזה כאל תחום שאין מה לחדש בו, ולכן גם התגובות על התערוכה הן בדרך כלל הפתעה גמורה". שגב מציין בצער כי אין כמעט אספנים שרוכשים חפצי יודאיקה חדשים. "בעוד חמישים שנה גם הדברים האלה יהיו נדירים. נוצרים פה פריטים מרתקים שחבל שלא ישמרו אותם. הבודדים שירכשו ירוויחו מזה בעתיד".

"הפריטים האלה הם בהחלט חלק מהיודאיקה היהודית", פוסק ביל גרוס, "אבל הם לא יודאיקה במובן של תשמישי קדושה, כיוון שאינם שימושיים. הם בעיקר אמנותיים, והם גם נאספים כיצירות אמנות".

"ביודאיקה ה'חדשה', העיצוב הוא הערך המוסף", מסכים המעצב התעשייתי דורון שר-שלום. לדבריו, קיימת כיום פתיחות רבה יותר - הן מצד דתיים והן מצד חילונים - שנתנה תנופה לביקוש לחפצים הללו. "גם חרדים יאמצו פריטים כאלה, כל זמן שהם שומרים על הכללים, כמו חנוכייה שצריכה להיות כשרה". גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה