להתגרש מחברה בע"מ

חלוקת רכוש בין שכירים פשוטה יחסית - אבל לכי תחשפי את ההון של הגרוש שלך, העצמאי

הרוחות במשרד עורכי דין גדול וידוע בעירנו סערו מאד בחודש שעבר, כאשר השופט יעקב כהן מבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא חייב את השותפים במשרד לחשוף את הסכם השותפות הסודי של הפירמה, במסגרת הליך הגירושים של אחד השותפים.

באותו הליך, אשת עורך הדין, הנשואה לו מאז 1979, תבעה מחצית מהרכוש, הכולל את כל התנאים להם זכאי הבעל מכוח הסכם השותפות, ולשם כך דרשה את חשיפת ההסכם בבית המשפט.

מנגד התייצבה פירמת עורכי הדין, שהצטרפה מרצונה כצד להליך, על מנת להתנגד לבקשת האישה בטענה כי ההסכם סודי וחסוי, מאחר שיש בו פרטים מסחריים סודיים, וכן מכיוון שהוא כולל פרטים אישיים על יתר השותפים.

טענת הפירמה כאמור נדחתה, ובית המשפט קבע כי זכותה של האישה לקבל מידע גוברת על הפגיעה לכאורה בשותפות.

נדרשים שניים כדי לריב, אך מתברר כי כדי להתגרש לעיתים נדרשים יותר. אין זאת הפעם הראשונה שבית המשפט לענייני משפחה נדרש להרחיב את אמת-ידו ולספח תחת סמכותו שותפויות וחברות במסגרת הליכי גירושים.

בעוד שגירושים בין בני-זוג שכירים הם בדרך-כלל פשוטים יחסית מהבחינה הטכנית, שכן ניתן לראות תלושי משכורת, הפרשות מתועדות לקופות גמל וכיוצ"ב - הרי שחשיפת רכוש של בן-זוג עצמאי מורכבת הרבה יותר. בני-זוג עצמאיים מסתתרים פעמים רבות מאחורי מסך החברה שבבעלותם, רושמים נכסים ורכוש על-שם החברה, ובדרך זאת מעלימים אותם מהרכוש האישי והמשותף.

בשנים האחרונות גוברת המגמה בבתי המשפט לענייני משפחה לצרף כצד לתביעה חברות או צדדים שלישיים, לרבות קרובי משפחה וחברים, שיש חשש שמשמשים ככלי להברחת רכוש.

בעוד שבעבר בית המשפט נהג בצמצום רב באפשרות לצרף חברה בע"מ להליך גירושים בין בני-זוג, וצרף בעיקר חברות הנמצאות בבעלות מלאה של בן-הזוג, הרי שלאחרונה צורפו אפילו חברות שבהן לבן-הזוג רק מחצית מהשליטה בחברה ואף פחות מכך.

למה זה טוב? צירוף חברה כצד לתביעה מאפשר להוציא נגדה צווים באופן ישיר, מבלי להיות תלוי במידת שיתוף-הפעולה של בן-הזוג, וכך לחשוף מידע רב שהוסתר מבן-הזוג התובע.

כך, לדוגמה, פעמים רבות בעל השליטה בחברה קובע בעצמו את גובה המשכורת שהוא מושך מהחברה, ובדרך זאת הוא יכול למשוך באופן מלאכותי משכורת נמוכה במיוחד לצרכי הצגתה בבית המשפט. צירוף החברה לתביעה מאפשר חשיפת הסכמי שכר, ואפילו הזמנת מנהלי החשבונות של החברה כעדים, וכך ניתן לעמוד על פוטנציאל ההשתכרות האמיתי של בן-הזוג.

כמו כן, צירוף החברה כנתבעת מאפשר לעקל רכוש כמו רכבים, מחשבים, נדל"ן או כל דבר אחר שרשום על-שם החברה, בטרם יוברח הלאה. כדי להסיר את העיקול, החברה תצטרך בדרך-כלל להפקיד ערבויות ובטוחות, שיקלו על בן-הזוג התובע לקבל בבוא העת את הזכויות המגיעות לו.

אז מה רע בזה? אין ספק כי צירוף החברה להליך משפטי שמתקיים בין בני-זוג גורם לנזק הן לחברה והן לבן-הזוג. ראשית, החברה נדרשת להשתתף בהליך משפטי שלכאורה אין לה עניין בו, ולשלם שכר-טרחת עורכי דין. כמו כן, החברה נדרשת לחשוף בפני בית המשפט מידע על ניהול ענייניה, וכאשר כמו בפירמת עורכי הדין מדובר במידע סודי או בפגיעה בפרטיות של שאר העובדים בחברה - הרי שהנזק גדול אף יותר.

נזק יכול להיגרם גם לבן-הזוג הנתבע ביחסיו עם החברה, מעצם העובדה שבעטיו לכאורה נגררה החברה להליכים משפטיים, וכן מאחר שעירובם של עובדי החברה ובאי-כוחה בהליכי הגירושים בין בני-הזוג עלול לחשוף בפניהם פרטים אינטימיים הנוגעים לחיי הנישואים של הצדדים ולמשבר בינהם. כך, למשל, מנכ"ל חברה למוצרי מזון בארה"ב מתקשה מאד לנהל כעת ישיבות הנהלה חשובות, לכשהתברר כי אשתו מתגרשת ממנו לאחר שתפסה אותו לובש לבני נשים.

על בית המשפט הנטל לאזן בין זכותו של בן-הזוג התובע למידע על הרכוש המגיע לו ומידת הצורך בעירוב החברה לשם כך - לבין הנזק שעלול להגרם לחברה ולבן-הזוג הנתבע עקב עירובה של החברה בהליך.

לאחרונה גוברת נטיית בתי המשפט להעדיף את זכותו של בן-הזוג התובע, ונראה כי נטייה זאת רק תגבר, במיוחד לאור השינוי בחוק, בעקבותיו ניתן כיום לחלק את הרכוש בין בני-הזוג עוד בטרם התגרשו בפועל.

התיקון הפך את זכותו של בן-הזוג מזכות תאורטית הצהרתית לזכות קניינית ממשית, ולפיכך זכות שגוברת בעצמה רבה יותר על שיקולים אחרים.