"וישי זה העבר שלנו שאיננו עובר"

ספרים העוסקים בשואה הם רבי-מכר בטוחים בצרפת, ורבים מהם מעוררים פולמוס וזוכים בפרסים. מה גורם לצרפתים לעסוק בשואה באובססיביות שאין לה אח ורע בעולם? המפתח, כנראה, נעוץ ברגשות אשם

"לא כל-כך הבנתי את היופי הזה של פריז בבוקר שטוף שמש של יוני. מזג האוויר תמיד יפה בשעות של פורענות", כותבת הלן בר ביומן שלה. "כל חיי אזכור את אחר הצהריים הזה, הגדוש-כל כך. הלכתי איתו לסן סוורן, ואחר-כך שוטטנו על הרציפים, התיישבנו בגן הקטן שמאחורי הנוטר-דאם. הייתה שלווה אינסופית. אבל השומר גירש אותנו, בגלל הטלאי שלי". (מתוך "יומן", הלן בר)

השנה היא 1942. פריז תחת הכיבוש הנאצי. הלן בר היא סטודנטית בסורבון בת 21. יהודייה. ב-7 באפריל 1942 היא מתחילה לכתוב יומן. ב-8 במרץ 1944, היא נתפסת יחד עם בני משפחתה, מועברת למחנה המעצר דראנסי ונשלחת לאושוויץ. בתחילת נובמבר הי מגיעה לברגן-בלזן אחרי צעדה רגלית שמעטים שרדו אותה. תחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה, היא נפטרת מטיפוס.

2008 - 64 שנים מאוחר יותר, היומן של הלן בר רואה אור בצרפת, ובתוך ימים ספורים אוזל לחלוטין מהמדפים (נמכר בקצב של 10,000 עותקים ליום). במשך כמה חודשים נמכרים יותר ממיליון עותקים.

שנתיים קודם לכן, ב-2006, יוצא בצרפת הספר "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל, סופר יהודי שכותב את סיפור השואה מפיו של קצין אס. אס. דמיוני - אוברשטומפיהרר מקסמיליאן אואה, וזוכה בפרס הגונקור וב"פרס הגדול לרומן של האקדמיה הצרפתית". בששת השבועות הראשונים להוצאתו הוא נמכר ב-280 אלף עותקים ויוצר דיון וסערה ציבורית.

2007 - הספר "הדו"ח של ברודק" מאת פיליפ קלודל, גם הוא ספר על השואה, שנכתב בידי סופר לא יהודי, יוצא לאור בצרפת, וזוכה להצלחה עצומה.

"אין פיקציה לשואה"

2010 - צרפת שוב מתעסקת בשואה, ושוב מדובר בוויכוח ציבורי גדול, הפעם בעקבות "יאן קרסקי" שכתב סופר צעיר בשם יאניק הנל (גם הוא לא יהודי). רומן המתבסס על עדותו וזיכרונותיו של חסיד אומות העולם יאן קרסקי, שהיה שליח המחתרת הפולנית אל העולם החופשי להעביר עדויות על השמדת היהודים. קלוד לנצמן, במאי הסרט "שואה", יצא נגד הספר, שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית, והסערה גדולה. המעניין הוא ששום הד מהסערה לא הגיע לישראל, וגם לא לעולם דובר האנגלית.

פרופ' קלוד קליין, שבקיא בפרשת לנצמן-הנל, מסביר: "הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא חזרה על עדותו של קרסקי בסרט 'שואה'. החלק השני לקוח מתוך הספר שקרסקי עצמו כתב, והוא הדיווח שלו לאחר המלחמה. על שני החלקים האלו אין ללנצמן כל טענה. החלק השלישי הוא פרי דמיונו של הסופר, ומתאר את קרסקי יושב בחדרו של רוזוולט כשהוא מדווח לו על הנעשה בגטו ורשה ועל ההשמדה, והוא מספר שבעצם רוזוולט בקושי הקשיב לו. הוא היה עסוק יותר בלהסתכל על הרגליים היפות של אחת המזכירות, ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה".

אז איפה הבעיה של לנצמן?

"להתקפה יש כמה הסברים. נהוג לטעון שלנצמן, אחרי יצירת המופת שלו 'שואה', מרגיש ש'השואה זה אני' - אף אחד לא יכתוב ולא ידבר על השואה בלי אישור ממני. אבל טענתו העיקרית היא על הפיקציה שבחלק השלישי של הספר, ובעיקר על התערובת בין דמיון לדיווח בשני החלקים הראשונים. כלומר, זה יכול לייצר בלבול אצל הקורא שמקבל הרגשה שגם הפיקציה היא אמת. ולנצמן הדוקומנטריסט אומר 'אין פיקציה לשואה' ואומר שהנל חטא גם כלפי השואה וגם כלפי האמת. האמת על השואה".

מוזיאון השואה בפריז / צלם: רויטרס
 מוזיאון השואה בפריז / צלם: רויטרס

מוזיאון השואה בפריז

"הפריזאים לא אהבו את הטלאי הצהוב"

"1942. בשנים האחרונות כל מה שקורה בצרפת במעמד חברתי מסוים נובע ממניע אחד: הפחד. הצרפתי המשתייך לקבוצה החברתית הזאת אינו שונא איש; לא חש קנאה, לא שאפתנות שנכזבה וגם לא תשוקה אמיתית לנקם. הוא משקשק". (אירן נמירובסקי, מתוך הערות ל"סוויטה צרפתית")

כשקוראים את היומן של הלן בר וגם את היומן של אירן נמירובסקי - בחלק האחרון של ספרה "סוויטה צרפתית" שיצא לאור ב-2004, והיה לאירוע הספרותי החשוב ביותר בצרפת - מגלים את האמביוולנטיות הגדולה שקיימת בארץ הראשונה שהעניקה אמנציפציה ליהודיה. האדישות לגורל היהודי שבולטת מתוך היומנים מעוררת עוד יותר את התמיהה על העניין הציבורי הגדול בצרפת בנושא השואה היום.

ההיסטוריונית פרופ' רנה פוזננסקי, שכתבה את אחרית הדבר להוצאה העברית של "יומן" של הלן בר, מזכירה שהגרמנים זכו לשיתוף פעולה עם ממשלת וישי, ולכן "הצרפתים לא סבלו מהיחס המזלזל שקיבלו הפולנים והרוסים, והכיבוש לא היה אכזרי כמו בפולין. גם נושא היהודים התבטא בצורה דומה. יהודים שענדו את הטלאי הצהוב לא חשו עוינות אלא דווקא אהדה. הפריזאים לא אהבו את הטלאי הצהוב. כולל האנטישמים שביניהם. אחדים חשבו שזה אקט התנגדותי מדהים ללחוץ את ידו של מי שענד את הטלאי, ולא מעט עשו את זה".

אז מדוע יש בצרפת היום עניין גדול בשואה? פרופ' קלוד קליין מנסה להסביר: "יש אובססיה אחת בצרפת, וזה משטר וישי. וכל מה שקרה בתקופה הזו מעניין אותם מכיוון שיש להם אחריות ישירה, כמו בפרשת הלן בר ובפרשת נמירובסקי, שהייתה סופרת ידועה ואהובה, שב'סוויטה צרפתית', 62 שנים לאחר הירצחה בבירקנאו באוגוסט 1942, רכשה מחדש את מקומה בתודעת הציבור.

"צרפת מגלה עניין רב בתקופת וישי, כפי שאחד הסופרים כתב: 'וישי זה העבר שלנו שאיננו עובר. אנחנו לא מצליחים לעכל כי אנחנו לא מצליחים להגדיר בצורה מדויקת את האחריות והאשם שרובצים על צרפת'".

פרופ' פוזננסקי: "ברור שיש בצרפת התעניינות מאוד גדולה. 'נוטות החסד' זכה שם להצלחה אדירה - והפך לפלופ בכל מדינה אחרת. בצרפת הזכויות נמכרו באלפי דולרים, הספר זכה בפרס הגונקור ובפרס האקדמיה הצרפתית, ומדובר בספר שבכל עמוד יש טעויות גסות בצרפתית. להסביר את ההתעניינות הזו - קשה. היא לא חדשה, וכנראה עדיין מכה בתודעה הציבורית לגבי שיתוף הפעולה עם הגרמנים. עד לסוף שנות ה-70 הייתה שתיקה מוחלטת לגבי צרפת במלחמת העולם השנייה. היא חיה סביב מיתוס דה-גול והרזיסטאנס. בסוף שנות ה-70 הנושא עלה בבת אחת, והפך לאובססיה בשנות ה-80.

"ההתמקדות בשואת היהודים קשורה לפעילותם היצירתית של כמה יהודים - הסרט 'שואה' של לנצמן, 'הצער והחמלה' של מרסל אופולס ועוד. עד שהיהודים תפסו את הבכורה בתודעה, הגיבורים היו אנשי הרזיסטאנס. עכשיו יש מהפך, והגיבורים של הזיכרון הקולקטיבי הצרפתי הם חסידי אומות העולם. כיוון שמה שנתפס כנורא ביותר זה שיתוף הפעולה, ושליחת היהודים אל מותם. אז מי שהציל יהודים, הוא הגיבור".

ספרי שואה שעלו לכותרות בצרפת

"סוויטה צרפתית"

אירן נמירובסקי

האירוע הספרותי החשוב ביותר בצרפת ב-2004

"נוטות החסד"

ג'ונתן ליטל

מכירות בצרפת: 700 אלף

פרסים: הגונקור

פרס האקדמיה הצרפתית

"הדו"ח של ברודק"

פיליפ קלודל

פרסים: הגונקור

"יומן"

הלן בר

מכירות בצרפת: יותר ממיליון עותקים

"יאן קרסקי"

יאניק הנל

פרסים: פרס האקדמיה הצרפתית