הטקסט של הטקסטיל

מי שלא ראיין יפני מימיו לא באמת מבין מינימליזם מהו. כששלחתי את השאלות לראיון הזה לאמן ומעצב האופנה מר אקוסוקו טסומרה ביפן, יצאתי מגדרי עם שאלות רגשניות וארוכות מתוך התלהבות כנה מעבודותיו שנשלחו אלי במייל. אבל בעוד שכל שאלה שלי התפזרה על מספר שורות, התשובות של מר טסומרה הסתכמו בלקוניות קצרה, כאילו הוא מנקר בצ'ופ סטיקס בקערה העמוקה של סקרנותי המערבית הבלתי מסופקת.

אז הבנתי באופן מוחלט שאין לי ולא הייתה לי שום הבנה וידע על התרבות היפנית, מה שמשך אותי עוד יותר לחקור את עבודותיו המרתקות. כשנפגשנו פנים מול פנים, בביקורו בארץ במוזיאון העיצוב, רתמתי מתורגמנית צעירה שתנסה לחלוב מעט יותר אינפורמציה מהמעצב היפני ותנסה לגשר על פערי השפה והתרבות אבל נפשו של טסומרה נשארה חתומה.

 האמן ומעצב האופנה היפני אקוסוקו טסומרה / צלם: שי בן אפרים

טלאי על טלאי

אקוסוקו טסומרה נולד בעיר Saitama שביפן בשנת 1959. מאז שנת 1982, אז זכה לראשונה בפרס ה-So-en, נקשר שמו בקו התפר שמחבר בין אמנות ואופנה. הוא בעצמו לא יודע מה מגדיר אותו באופן המדויק ביותר, מעצב אופנה או אמן. העבודות שלו מוצגות כיצורי כלאיים בגלריות לאמנות עכשווית ברחבי העולם וזוכות להכרה בינלאומית.

את הבסיס לעיצובי האופנה של Tsumura אפשר לראות בחלקו ביצירות שהוא מכנה Final Home שמופיעות כחלק מתערוכת SENSEWARE שמוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב בחולון. טסומרה: "פרויקט הפיינל הום החל בשנת 1993 כפרויקט אמנותי שמציג גם בגדים פונקציונליים. ההשראה לעיצוב הגיעה מדיירי הרחוב, מההומלסים, שלדעתי יילכו ויתרבו וימלאו בעתיד את הרחובות האורבניים".

פרויקט ה-"Final Home" הצליח לעורר הרבה תגובות בגלל הדואליות שלו, טסומרה מצביע על אמירה פוליטית שמתייחסת לאופן שבו מתעלמת החברה מדרי הרחוב ובמקביל מתעקש ליצור פריטי לבוש פונקציונליים שישרתו אותנו בעתיד כפי שהוא רואה אותו. טסומרה: "עשיתי פיילוט אישי לבגד הראשון בסדרה. לבשתי את הסרבל שמלא בעיתונים, נורות בוהקות וקרעי בדים במשך לילה שלם בחוץ, ברחוב, וניסיתי להתחבר לתחושות האישיות שלי ולריאקציות שהבגד יצר בקרב העוברים והשבים. בבוקר שלמחרת החלטתי להמשיך עם הסדרה כולה".

גם נושא המחזור וגם נושא חזיית העתיד בצורה מעט קודרת יש לומר, חוזרים במספר סדרות ועיצובים של טסומרה. בשמלה שעיצב מבקבוקי פלסטיק מעובדים ובחליפת הסמוראי, גם היא מבקבוקי פלסטיק, אפשר להבחין בהתנגשות חזיתית בין המסורת היפנית העתיקה לאמריקניזציה שבאה לידי ביטוי בבקבוקי הקוקה-קולה הממוחזרים. מעבר לאמירה החברתית, טסומרה הצליח לעבד את בקבוקי הפלסטיק באופן כל-כך עדין ומזוכך עד שהם השירו מתוכם כל סממן תעשייתי וקיבלו צורה מעודנת שמזכירה צדפים בוהקים.

בסדרת הבגדים מהפלסטיק רואים בבירור השפעה של סרטי מדע בדיוני מהולים בעיצוב אפוקליפטי תיאטרלי. כשהוא נשאל על כך, טסומרה הודה בחיבתו לסרט "בלייד ראנר" ולז'אנר הכללי של סרטים עתידניים. טסמורה: "מסקרן אותי לדעת איזה בגד ילבשו בני האדם בעתיד הרחוק. איזה חומרים ישרדו כדי שנוכל ליצור מהם בגדים. אולי נפט? אולי פלסטיק?"

את נושא ההישרדות טסמורה תקף גם ממקום מעט יותר מתוק ופחות דטרמיניסטי כשעיצב חפיסת שוקולד כשכל חתיכה בה מעוטרת בבדיל ויכולה להפוך לנר בשעת הצורך. הרעיון לשוקולד הנרות נולד מידיעה חדשותית ששמע ברדיו על אדם שנעלם בהר עלום ביפן והוכרז כנעדר במשך מספר ימים. כשמצאו אותו הוא סיפר שמה שהשאיר אותו בחיים הייתה חפיסת שוקולד שהוא מצא בכיס מעילו ולמעשה הצילה את חייו. טסומרה תרגם את חפיסת השוקולד לחולצת שוקולד שמתקפלת לתוך אריזה קטנה ומתקתקה. ככלל, טסומרה מעניק הרבה חשיבות לאריזות ולהגשה של הבגדים שלו.

גם את מעילי הגשם הקלילים והצבעוניים שבעיצובו הוא דוחף אל תוך נרתיק צבעוני מניילון בצורה של דג. כשאני שואלת אותו למה דווקא דג הוא משיב בחיוך לא ברור עם עיניים קפואות שהסלוגן שמלווה את הקולקציה הוא SWIMING IN THE RAIN על משקל SINGING IN THE RAIN. בגלל כמויות הגשם הלא נגמרות שיורדות ביפן בתקופות מסוימות בשנה עד שלפעמים נדמה שבשביל לשרוד צריך פשוט לשחות בתוך הרים של גשם.

סיבים של אמא

עוד מיצג מעניין של טסמורה הוא "אמא", נושא שמעסיק אותו הרבה בעבודותיו. החומר ממנו עשוי המיצג הוא סיבים מיוחדים בעלי תכונות שנוגדות אחת את השנייה ומתקיימות במקביל. מצד אחד הוא חזק מאוד ומצד שני בעל גמישות ורכות (שנגזרת ממבנה הסיבים וצפיפותם), בדיוק כמו תפקיד האם מנקודת מבטו של טסומרה. גם החומר שבובת התינוק שוכבת עליו משתנה מבחינת מבנה הסיבים שלו.

החלק שעליו שוכב התינוק מאוד קשיח ונוקשה וככל שהוא מתרחק מהתינוק הוא הופך לרך יותר, כך שאפשר יהיה לקפל אותו ולעטוף באמצעותו את התינוק. ליד ראשו של העולל מוטבעות בסיבים הקשיחים צורות שמעניקות ברכות ומזל עפ"י המסורת היפנית. את הבגד של האמא, טסומרה בחר לעצב בצורה של עלי כותרת ענקיים בצורת פרח מודולרי שמזכיר בצורתו סוג של די.אנ.איי או מבנה מולקולרי כזה או אחר, סמל לקשר הביולוגי בין האם והתינוק.

כששאלתי את טסומרה על תהליך העבודה של המיצג, הוא ענה תשובה שמפליגה הרבה מעבר לסיבים המודולריים של בגד האמא או התינוק. הוא הצליח לסכם בנימה יפנית לא ברורה ונפלאה את החזון המקצועי שלו כולו: "עיצוב אופנה אינו מצריך הרבה מאמץ. האסתטיקה היא מקרית ומתוכה אפשר למצוא את החוקים. זהו למעשה תמצית עיצוב האופנה. אופנה היא מסתורין. החלום שלי הוא לתפוס את ההבנה האסתטית החמקמקה ואת ערכיה המשתנים ללא הרף. לאמנות ולאופנה אין מסר. לי, בתור אדם, יש. ואני חושב שכל אחד יכול להעביר את המסר שלו".