תחקיר G: כך פועלת הקרן לידידות של יחיאל אקשטיין

אחרי חסות ל"כוכב נולד" והופעות ב"אורלי וגיא", אין הרבה ישראלים שלא מכירים את הקרן ■ איך מתנהל אחד הגופים הפילנתרופים הגדולים בארץ? הנה טעימה: מימון רק לפרויקטים בעלי ערך יחצ"ני, החזרים על קניית מוצרי היגיינה נשית, והרשימה עוד ארוכה ■ הכיס העמוק של רצועת התנ"ך

08/08/2010, 06:18

בחודשים האחרונים הפך הרב יחיאל אקשטיין, נשיא הקרן לידידות, מאדם אלמוני יחסית לדמות מוכרת בכל בית בישראל; מי שפספס אותו בתוכניות של אורלי וילנאי וגיא מרוז, יכול להתוודע אליו כעת, דרך הופעותיו ב"כוכב נולד" לצד צביקה הדר. במסגרת שיתוף הפעולה בין הפקת התוכנית לקרן, ביקרו מתמודדי התוכנית במרכזי נוער במצוקה שהקרן מממנת, שרו עם בני הנוער וחילקו להם כלי נגינה. הדר, שלא שוכח לפרגן ל"כבוד הרב", מעודד את הצופים להתנדב גם הם למען הקהילה. על רקע זה קצת מאכזב לגלות שהפקת כוכב נולד עצמה דווקא בחרה שלא להתנדב: לאחרונה נחשף ב"גלובס" שהקרן שילמה לה לא פחות ממיליון שקלים בעסקת חסות.

עם כוכב נולד או בלעדיה, בשנים האחרונות, בעקבות המשבר הגלובלי ופרשת מיידוף, הפכה הקרן לידידות לגוף פילנתרופי מהחשובים בישראל, וכנראה לגדול ביותר מבחינת ההיקף הכספי; רק ב-2009, למשל, היא חילקה כ-70 מיליון דולרים. יכולתה של הקרן להמשיך לגדול נובעת כנראה מהעובדה שמקור כספיה הם נוצרים אדוקים מ"רצועת התנ"ך" בארצות הברית, המאמינים ששיבת היהודים לציון הנה שלב הכרחי בדרך להופעתו מחדש של ישו. "אקשטיין עלה על סטארט-אפ שיכול רק לצמוח", מתאר אדם שעבד איתו. "הנוצרים תורמים לישראל בשל אמונתם, וכלום לא יזיז אותם - לא אלף ילדים הרוגים בעזה ולא משט כזה או אחר".

מה שלא עשתה המרמרה, יכולה אולי לעשות תופעה אחרת - התנהלות כספית בלתי תקינה. במאי האחרון פרשה היו"ר דבורה גנני (שכיהנה קודם לכן כמנכ"לית), האישה החזקה בקרן מיום הקמתה, ולתפקיד המנכ"ל מונה ציון גבאי, עד אז מנכ"ל על"ם. מסמכים ועדויות של עובדים שהגיעו אליו הדליקו אצלו נורה אדומה ביחס להתנהלות הכספית, והוא פתח ב"בדיקה מקיפה".

מי שחושב כי מדובר בסיבה לדאגה רק עבור התורמים האמריקאים, יופתע לגלות כי בסיפור הזה מעורבת גם קרן היסוד - זרוע גיוס התרומות של ההסתדרות הציונית, הנמנית עם "המוסדות הלאומיים". תרומות הקרן לידידות מועברות לישראל דרכה ולאי-סדרים יהיו משמעויות רחבות יותר. "אם יש בעיה בהתנהלות הקרן לידידות", אומר אדם שמכיר את פעילותה מקרוב, "זה צריך להטריד גם אותנו, וממש לא רק את התורם הנוצרי מטקסס".

חדש: באפשרותכם לסמן קטע מהמאמר ולשתף רק אותו. סמנו קטע ושתפו.
קרן היסוד כבנק

בשנת 1983 הקים הרב יחיאל אקשטיין משיקגו, אז בכיר בליגה נגד השמצה, ארגון שמטרתו "לקדם הבנה בין יהודים ונוצרים". אקשטיין הבין את הפוטנציאל הכלכלי הגלום באהדת הימין הנוצרי לישראל, ורתם לצדו כמה ממנהיגיו הבולטים. במשך השנים פעל הארגון בתחומים שונים למען ישראל, והיקף פעילותו הלך וגדל. ב-2000 החליט הרב להקים בארץ עמותה - הקרן לידידות - שתעסוק בקביעת ייעוד התרומות שמגייס הארגון האמריקאי, ותפקח על הפעילות בשטח.

בשנים הראשונות היה היקף הפעילות מצומצם יחסית: 5-10 מיליון דולרים בשנה. את הגופים שאליהם הועבר המימון בחרה ועדת הקצבות בראשות אקשטיין. "בתחילת הדרך", אומר בחצי הומור בכיר לשעבר בקרן, "התחושה הייתה שהתרומות הועברו בעיקר למי שתפס את הרב בשדה התעופה".

היקפי התרומות צמחו בהתמדה, ובשלב מסוים חתמה הקרן על הסכם שלפיו התרומות שמגייס הארגון האמריקאי יועברו לקרן היסוד - וממנה לארגונים בישראל. כיצד בדיוק מוגדר תפקידה של קרן היסוד בשותפות? כאן נתקלנו בגרסאות סותרות. בקרן היסוד מסרו תחילה כי "הבקרה על התוכניות החברתיות של הקרן לידידות מתבצעת על-ידי הקרן לידידות, והנה באחריותה הבלעדית". בשיחה משלימה יואב שרון, סמנכ"ל הכספים בקרן היסוד, דווקא אישר כי בחלק מהפרויקטים קרן היסוד חותמת בשם הקרן לידידות על הסכמים מול עמותות, ואחראית לבצע בקרה חשבונאית על השימוש בכספים.

אבל למה בכלל צריך להעביר את התרומות דרככם ולא ישירות?

"זו שאלה טובה. המגביות הכי חזקות שאלו אותנו את אותה שאלה. הם קיבלו תשובות והשתכנעו. יש לנו מנגנון שעובד. חבל שישכרו בקרן לידידות אנשים שיעסקו בבדיקת אישורי מס במקור, אישור ניהול תקין, יעשו הסכמים עם עמותות וכולי. אנחנו מעניקים להם שירותים מנהליים".

מעבר לנימוק הזה, נראה שמעל מרחפת גם שאלה משמעותית ביחס לרגולטור האמריקאי. בארצות הברית כספי תרומות הם הוצאה מוכרת לצורכי החזרי מס, וזאת בתנאי שהעמותות שלהן נתרמו הכספים עומדות בכללי מינהל תקין מסוימים, שחלקם נוגע לשימוש שנעשה בכסף. כאשר התרומות מועברות לארגון מוכר ולגיטימי כקרן היסוד, מהמוסדות הלאומיים של מדינת ישראל, אין שום בעיה עם ההכרה הזאת. לאן מועברים הכספים בהמשך הדרך ומה המשמעות מבחינת הרגולטור האמריקאי? זו כבר שאלה אחרת.

לוקמיה, תרומות והבטחות

בניגוד לכללי התמיכות של משרדי ממשלה, המחייבים עמותות המעוניינות במימון להציג אישור ניהול תקין, במקרה של קרן היסוד הדבר נדרש אולם אינו "כלל ברזל". כך הצליח "הארגון למלחמה בלוקמיה" לקבל מהקרן בשנה האחרונה כ-100 אלף דולרים, סכום שבסטנדרטים של התקצוב הדל של המחקר הרפואי בישראל נחשב למשמעותי מאוד.

בדיקת העמותה המדוברת מעלה סימני שאלה סביב התרומה: היא נרשמה רק בפברואר 2009, וטרם קיבלה אישור ניהול תקין מרשם העמותות. כמנכ"לה נרשם צבי שור, ישראלי לשעבר שרשם לפני כ-15 שנים בארצות הברית עמותה בשם National Children's Leukemia Foundation. לפני כשנתיים "כיכבה" העמותה הזו בתחקיר בטלוויזיה האמריקאית, שבמסגרתו ביקר הכתב בכתובת הארגון וגילה דירת מרתף בברוקלין שבה שהה שור. בתחקיר נחשף כי רובן המכריע של התרומות הופנה למאמצי גיוס נוספים ולמשכורת שמנה לשור, ורק מיעוטן לפעילות למען חולים. למשל, אחת ההוצאות הענייניות הייתה מימון לשנה של עובדת מעבדה במחקר שנערך בבית החולים לניאדו.

ארגונים אמריקאיים, שעוקבים אחרי תקינות ההתנהלות בעמותות, ביקרו את העמותה בחריפות. בכירה באחד מהם קבעה כי היא "מזויפת", והזהירה את הציבור שלא לתרום לה אפילו סנט.

אז מדוע תרמה הקרן לידידות 100 אלף דולרים לשור? הנה ההסבר שמנפקים מקורבים לאקשטיין: לפני כשלוש שנים הוזמן הרב לאירוע התרמה שערכה העמותה האמריקאית, ולאחריו התחייב לתרום לה את הסכום האמור. בעולם הפילנתרופיה, שבו נדרשים ארגונים "לעבור בדיקות עומק ברמת התחתונים של המנכ"ל כדי לקבל עשרת אלפים שקלים", כהגדרת ותיק בתחום, מדובר באירוע מוזר, מה גם שלרב אסור להתחייב, שכן נדרש אישור ועדת ההקצבות.

במקום לבטל את ההתחייבות הודיעה הקרן לשור שתעביר את הכסף אם ירשום עמותה בישראל, וכך היה: בפברואר שעבר נרשם "הארגון למלחמה בלוקמיה", ומעט אחר כך קיבל את הכסף. על סמך מה? העמותה קנתה נכס בפתח תקווה, והודיעה כי שם יוקם מכון המחקר.

בזאת לא נגמרים סימני השאלה: ביקור בכתובתה של העמותה בבני ברק מגלה בניין מגורים נטול משרדים של עמותה כלשהי; כשמתקשרים לטלפון העמותה שנמסר לרשם העמותות (סלולרי) מגיעים לנתן, אחיינו של שור, המספר: "יש לנו מכון מחקר שפועל בארץ כמה שנים, יחד עם כמה פרופסורים, בשיתוף בתי חולים; זה מתנהל בלניאדו ובעוד בתי חולים". לניאדו בתגובה: "לבית החולים אין קשר לעמותה".

באתר העמותה האמריקאית מתואר ד"ר שלמה בולוויק, מנהל המחלקה ההמטולוגית בלניאדו, כאחד מראשי צוות המחקר שלה. בולוויק: "אני לא מבצע מחקר בשביל העמותה. אני מייעץ לשור".

בשיחה מניו יורק אמר שור ל-G: "יש לנו מכון מחקר בתחום הלוקמיה והסרטן. ד"ר גדי תורג'מן הוא ראש המכון". ד"ר תורג'מן, חוקר מהמרכז האוניברסיטאי באריאל: "אין מכון מחקר. הם רוצים להקים מכון. בינתיים התחלנו את המחקר במעבדה שלי". תורג'מן והמרכז האוניברסיטאי סירבו לחשוף את היקף התקציב.

באתר העמותה מוגדרת מטרת המחקר השאפתנית: "להכחיד את מחלות הסרטן והלוקמיה בעשור הקרוב". מנהל המחקר תורג'מן מופתע לשמוע: "זה מוגזם. זה מחקר מאוד בסיסי. אני לא אחראי למה שכתוב שם".

מוניות ב-15 אלף שקלים לחודש

דבורה גנני הייתה הרוח החיה בקרן מיום הקמתה. שר התיירות לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, חיבר בראשית המילניום בינה לבין אקשטיין, שחיפש מנכ"לית ומצא בגנני בדיוק את מה שחסר לו: היכרות עם המנטליות הישראלית וקשרים במסדרונות הממשל. גנני דבררה בעבר את משרדי הבריאות, האוצר, המשפטים והתיירות, ועבדה עם דמויות כמו יורם ארידור ואברהם שריר. עם ידידיה בפוליטיקה נמנה אהוד אולמרט (גנני מכרה את הבית המפורסם ברחוב כרמיה לחברה שבהמשך מכרה אותו לאולמרט, במחיר שעורר חשד לקבלת שוחד). יש לה גם קשר טוב עם אהוד ברק, מאז שסייע לה בפרשה מוזרה ב-1997; זמן קצר לאחר שנעצר עזאם עזאם נעצרה במצרים גם גנני, שניהלה שם עסקים, ונחשדה כסוכנת מוסד. ביום מעצרה ביקרו בקהיר ברק ועוזי ברעם. גנני סיפרה בעבר ששיחדה את השומרים במעצר כדי שיאפשרו לה להתקשר אליהם, ולבסוף הביא ברק לשחרורה והיא שבה ארצה במטוסו.

יתרון אחר שהביאה גנני לקרן הוא קשרים בתקשורת. למשל, אריאלה רינגל-הופמן מ"ידיעות אחרונות", פרסמה לאחרונה ראיון מפרגן איתה, מבלי לגלות לקוראים שבתה הועסקה בקרן כעוזרת של גנני. הראיון התפרסם לרגל פרישת גנני מהקרן, ומה שלא תואר בו הוא המתיחות בינה לבין אקשטיין שעמדה ברקע הפרישה. בשיחות סגורות אמר אקשטיין כי גנני אינה יודעת לנהל כספים בהיקף כה גדול, וכי הוא מתקשה לקבל ממנה מידע על פעילות הקרן. לא פעם נשמע הרב צועק בישיבות: "אני לא סומך על המערכת".

הבדיקה הפנימית שבוצעה בקרן מאז פרישתה של גנני במאי, העלתה חשש כי לרב היו סיבות טובות להתבטא כך, והולידה כמה ממצאים שעליהם התבקשה לאחרונה גנני להגיב. למשל, התברר שהיא השתמשה במוניות בעלות חודשית ממוצעת של כ-15 אלף שקלים. מיעוטו של הסכום הגיע מנסיעות מזדמנות, שבגינן הגישה גנני קבלות וקיבלה החזרים. רוב הסכום שולם תמורת שירות "נהג צמוד" שהתלווה לגנני ליום שלם. נהג צמוד נשכר גם בימים שבהם קיימה גנני פגישות בשניים-שלושה מוקדים (כך שהוצאו בגין מוניות 1,500 שקלים ביום במקום כ-100-200 שקלים), וכן בשבתות רבות, ימים שבהן הקרן אינה עובדת; באחד המקרים נשכר נהג צמוד לטובת הסעת גנני לביקור בכפר הנוער שנטי במדבר בנגב, ועל אותו יום הגישה גנני ארבע קבלות על נסיעות בירושלים. במקרים אחרים נמצאו קבלות עוקבות מאותה מונית, שלפיהן גנני לכאורה נסעה במונית, ירדה ממנה ועלתה אליה חזרה מספר פעמים ברציפות.

כאן שוב נכנסת לתמונה קרן היסוד: בשל תרומותיה הגדולות לארגון, מקבלת הקרן לידידות מקרן היסוד תקציב שנתי של 15 אלף דולרים, למימון ביקורים בפרויקטים, תקציב שרובו מופנה לנהגי מוניות שמעמידה קרן היסוד. חלק מהתקציב הזה, לפי החשש, שימש למימון נסיעותיה של גנני. שרון מודה שאין על כך בקרה: "אם התקציב הזה הלך לנסיעות פרטיות בוודאי שזה ענייני - לא לשם כך הועמד התקציב, אבל אני לא יכול לחקור תורמים".

המוניות אינן ההוצאות התמוהות היחידות. בדיקה בחשבוניות הקניות שערכו עובדים עבור המשרד בסופרמרקט, למשל, גילתה ברשימת המצרכים לא מעט מוצרים שלא ממש אמורים להירכש על חשבון הקרן: מוצרי היגיינה נשית, מספרים לא הגיוניים של צנצנות קפה ועוד. החשש בקרן הוא שלפחות חלק מהמוצרים הללו מצא את דרכו לבתיהם הפרטיים של עובדים מסוימים. בנוסף, אחת המזכירות, שסבתה הועסקה במשק ביתה של גנני, קיבלה מהקרן מימון ללימודיה האקדמיים. הנהלים מחייבים מתן אישור להוצאה כזו על-ידי הנהלת הארגון בשיקגו - אולם זה כלל לא התבקש לאשרה.

הפרויקטורים באים

עם כל הכבוד לקפה, לטמפונים ואפילו ללימודים גבוהים, לא מדובר בכסף גדול. נושא שנבדק בימים אלה בקרן נוגע לסכומים משמעותיים יותר שהוצאו על העסקת "פרויקטורים" חיצוניים בשכר מצטבר של מאות אלפי שקלים, שלטענת גורמים בקרן הייתה מיותרת. פרויקטור הוא נציג מטעמה של הקרן ביוזמות שונות שאותן היא מממנת.

אחד הפרויקטורים הללו הוא אילן רומן, לשעבר מנהל בתי מלון ומנהל אזור התעשייה עטרות, וגם בעלה של ציפי רומן, עיתונאית ב"לאשה" וידידה של גנני, שכתבה עמה ספר אוטוביוגרפי על חוויותיה במצרים. לאחר מלחמת לבנון השנייה התנדב רומן לסייע לקרן בפעולותיה לשיקום הצפון. עד מהרה הפכה ההתנדבות לעבודה בשכר כפרויקטור חיצוני.

עובדים בקרן התקשו להבין מה עושה רומן שעובד פנימי לא יכול לעשות, וטענו שהעסקתו מעמיסה הוצאות שיכלו לשרת מטרות אחרות. בכמה כסף מדובר? לפי העובדים מדובר בכ-18 אלף שקלים לחודש. רומן מכחיש שקיבל סכום כזה, אך מסרב לפרט את הסכום שקיבל. בימים אלה, נודע ל-G, הוא משתכר כ-12 אלף שקלים בחודש בפרויקט של הקרן עם עיריית ירושלים, בהקף של כחצי משרה. רומן בתגובה: "בקרן אין עובדים רבים. אם הבנות שם היו יוצאות לשטח, היה חסר מי שיעבוד במשרד. אנחנו עם שאוהב לשנוא, ועובדים שפוטרו מחפשים ללכלך".

פרויקטור בולט אחר בקרן הוא אל"מ (במיל') יחיאל קופרשטיין, שהשתכר כ-742 שקלים לשעה בפרויקטים להתקנת מתקני שעשועים בגני ילדים, בחלוקת תלושים לנזקקים לרכישת ביגוד ועוד. קופרשטיין דיווח על שעות עבודה רבות שהביאו אותו בחלק מהחודשים לשכר של עשרות אלפי שקלים. דיווחיו נראו לעובדים מופרזים ביחס להיקף העבודה.

אחת המשימות שהוטלו על קופרשטיין הייתה לבחון הצעות מחיר לפרויקט מתקני שעשועים. קופרשטיין הביא שתי הצעות מחיר והמליץ על "שעשועים וספורט", חברה בבעלות דורון שמואלי, לשעבר חבר כנסת ויועץ לראש הממשלה אריאל שרון. בהמשך היה פרויקט נוסף בעיירה הבדואית לקיה, שגם בו המליץ על "שעשועים וספורט". הקרן אישרה את ההתקשרות, למרות טענות עובדים למחירים יקרים (שמואלי בתגובה: המחירים שלנו לא גבוהים. אנחנו מתמודדים במכרזים כמו כולם).

ל-G נודע שלאחר שסיים את הפרויקט הנ"ל, פנה קופרשטיין ל"שעשועים" והגיע איתה להסכם על קבלת עמלות כנגד פרויקטים שיארגן לחברה. "עשינו את הפרוייקט בלקיה", משחזרת עובדת "שעשועים" שעבדה מולו. "לפני כמה חודשים הוא מתקשר ואומר, 'תשמעי, יש לי עוד עבודות בלקיה אבל אני לא מוכן יותר לעבוד חינם'. אז הוא נפגש עם המנכ"ל וסוכם לשלם לו אחוז וחצי על כל עבודה שיביא". לאחר מכן, חזרה הקרן וביקשה מקופרשטיין לנהל פרויקט נוסף בלקיה, ושוב הוא העביר הצעה של "שעשועים".

קופרשטיין אמר תחילה שמעולם לא עבד באופן פרטי עם "שעשועים", אולם בהמשך אישר שהיה הסכם עמלות. "מיד לאחר החתימה עדכנתי את מנהלת הפרויקטים בקרן, ואמרתי 'אם יהיו לכם פרוייקטים עתידיים איתם, העמלה שלי תקוזז מהעמלה שאני מקבל משעשועים'. יותר צדיק מזה, זה כמעט להיות אפיפיור".

מצד אחד יש לך הסכם עמלות עם החברה, ומצד שני אתה מנהל פרוייקט של הקרן מולה?

"אבל הקרן ידעה מזה, וזה לא הפריע להם".

איפה עובד הבן של גנני?

לפני כחודש, בעקבות ההילולה השנתית בחצר הרנטגן, התראיינה גנני בתוכניתו של גבי גזית וסיפרה על חיבתה לרב ועל אמונתה בכוחותיו. כנגד טענותיו של יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים שחקר את תופעת המקובלים, שלפיהן רבנים ומקובילים למיניהם מעלימים הכנסות, סיפרה גנני שהקרן תרמה לעמותה של הרנטגן, "וכל הניירות של העמותה מסודרים: הוא משלם מה שהוא צריך, העמותה מנוהלת בסדר מופתי". היא לא גילתה למאזינים שבנה, עמוס אלעד, הוא מנכ"ל העמותה.

חבר של המשפחה טוען שאין קשר בין המימון שהעבירה הקרן לרנטגן לבין המינוי של הבן, שבכלל נולד במפגש בינו לבין נוחי דנקנר, חברו של המקובל. מעניין לגלות, עם זאת, כי גם שני מקומות העבודה הקודמים של אלעד היו בגופים הנתמכים על-ידי הקרן: עד ההצטרפות לרנטגן הוא עבד בחטיבת גיוס המשאבים של הסוכנות היהודית, שמגייסת מהקרן מיליוני דולרים בשנה. לפני הסוכנות הוא כיהן כמנכ"ל "כוח לתת", עמותת הסיוע של דודי זילברשלג, שקיבלה בשעתו מימון מהקרן. ואיפה עבד אלעד קודם? כמנהל פרויקטים בקרן לידידות עצמה.

גם בתו של אקשטיין, יעל, מועסקת בקרן. דוח בדיקה שערך משרד ברייטמן-אלמגור עבור רשם העמותות מצא סתירה בין העסקתה להצהרה שמסרה העמותה ושלפיה אין קרבה משפחתית בין חברים בוועד המנהל (שאקשטיין עומד בראשו) לבין מקבלי שכר בקרן.

היהלום של לבייב

עובדים בקרן אומרים שגם לגנני היו טענות רבות ביחס להתנהלותו של הרב אקשטיין, וכי במקרים לא מועטים היא גם השמיעה אותן. "לא היה אדם שנכנס לעבוד בקרן שלא שמע את הסיפור על אקשטיין ועל לב לבייב", מספר אחד מהם. "היא אמרה שהרב עשה שטות וקיבל מלבייב טבעת יהלום ענקית עבור אשתו, כשבמקביל הקרן תרמה ללבייב כסף". הכוונה היא כמובן לא לתרומות ללבייב אישית, אלא למיליונים שהועברו לפעילות החינוך של ארגונים שהקים ברוסיה. מקורבי אקשטיין מכחישים בתוקף קבלת טובת הנאה כלשהי. לדבריהם, כשהרב ביקש לקנות טבעת לאשתו המיועדת הוא הגיע לחנות תכשיטים של לבייב. לאחר שבחר טבעת התקשר לבייב והתעקש ש"זו תהיה המתנה שלי לחתונה". אקשטיין, לדבריהם, סירב בתוקף, ולבסוף סוכם שיתרום את שווייה לצדקה.

בזמן שגורמים מסוימים כמו לבייב נהנים מקרבה בלתי אמצעית לבכירי הקרן, אחרים מתקשים אפילו לקבל ממנה מכתב דחייה: לא מעט ארגונים, לטענת עובדים בקרן, פשוט לא זכו שבקשתם תעלה לדיון רציני. "בשנה וחצי האחרונות הגשתי לקרן חמש-שש בקשות", טוען שמעון סבג, יו"ר עמותת "יד עזר לחבר" המסייעת לנזקקים. "אפילו תשובה שלילית לא קיבלנו". מנהלת עמותה אחרת מספרת שחסכה את המאמץ לאחר שהובהר לה שבקשתה תהיה טעונה אישור של יחצנים. היא גיששה, הסיקה שפעילותה אינה בעלת אופי יחצני מספיק, וויתרה. "כל הפרויקטים שלנו טעונים אישור של יחסי הציבור", מאשרים גורמים בקרן, "אין שקל שזז בקרן בלי להעריך את הדיבידנד היחצני שלו. זה נובע מהבעיה הגדולה של אקשטיין: רצון אדיר בהכרת תודה".

הדגש על יחצנות הוליד לא מעט התנגשויות בין הקרן לגופים הנתמכים, על רקע דרישות של הקרן לחשיפה וקרדיט. לא במקרה, כשצביקה הדר מזכיר את הקרן הוא לעולם לא שוכח להשלים "בראשות הרב יחיאל אקשטיין". גורמים שהקפידו פחות על מתן קרדיט ועל חשיפה נקלעו לעימותים חריפים עם ראשי הקרן.

קרבות הקרדיט והיחצנות יכלו להוות קוריוז משעשע או עניין פנימי, אלמלא מדיניות ההפרטה של המדינה, שהפכה לא מעט פעילויות חיוניות לתלויות בקרנות הנדבנות. למשל, החלטה של הקרן אשתקד להפסיק לממן את מרכזי הסיוע הנפשי לתושבי עוטף עזה, שסבלו ממטחי הקסאמים, כמעט שהביאה לסגירתם. הקרן הודיעה אז שהפסקת המימון נבעה "משיקולים מקצועיים". טלי לבנון, יו"ר הקואליציה לטראומה שמפעילה את המרכזים, סבורה אחרת: "קיבלתי מהקרן כל מיני הסברים, אבל לי יש ההסברים שלי. הם החליטו לפנות לפרויקטים שבהם הקרן יותר נראית. זה עניין של יחסי ציבור, של נראות. את ההודעה על הפסקת המימון קיבלנו במהלך 'עופרת יצוקה', שזה היה די מדהים מבחינת העיתוי. אבל עכשיו התחלפה שם הנהלה, וכדאי לבדוק את הרוח החדשה".

תגובות

עו"ד אלישבע שקד, בשם גנני: "גנני סייעה להפוך את הקרן לאחד הארגונים הפילנתרופיים החשובים במדינה, שמאות אלפי נזקקים בישראל ובתפוצות זכו להיעזר בשירותיה. גנני מילאה תפקידה במסירות, באחריות וביושר, ותוך מילוי והקפדה על נוהלי הקרן ובמסגרת החוק. פעילות העמותה לוותה ובוקרה על-ידי יועצים משפטיים ורואי חשבון. העמותה דיווחה כסדרה לרשם העמותות וקיבלה אישור ניהול תקין. בפעולות אלה לא נמצא מתום. ההפך הוא הנכון: אמתחתה מלאה מכתבי תשבחות והערכה, ומכתבי תודה והוקרה מכל הגורמים, לרבות ראשי הקרן ורשויות ציבוריות. גנני מכחישה את הרמזים והטענות - לא היו דברים מעולם. בשלוש השנים האחרונות לא שימשה גנני כמנכ"ל, וכל ההחלטות בעניינים כספיים ובנושאי כוח אדם טופלו על-ידי גורמים אחרים בקרן". גנני סירבה להשיב פרטנית לשאלות בטענה שהנה מנועה לעשות כן "מטעמי הסכם סודיות עם הקרן". בהנהלת הקרן אומרים שמבחינתם גנני חופשייה להשיב לשאלות.

תגובת הקרן לידידות: "הקרן פועלת בשקיפות מלאה ותוך הקפדה על קיום החוק. במסגרת חילופי המנכ"לים, יזמה ההנהלה בדיקה מקיפה של נוהלי העבודה בקרן, כולל תהליכי קבלת ההחלטות, הגברת הפיקוח על אופן חלוקת התמיכה בארגונים, שדרוג מערכות המידע למעקב קפדני יותר אחר ניצול מיטבי של כספי התרומות, צמצום ההוצאות השוטפות והתייעלות ארגונית כוללת. הנהלת הקרן לא הכירה את כל הפרטים שהובאו בפניה על-ידי העיתון, וקיבלה אותם בצער ובהפתעה. נבחן כל מקרה לגופו, ובמידה שהדברים יימצאו נכונים ננקוט פעולות הנדרשות על-פי החוק".

תגובת קרן היסוד: "הקרן לידידות היא מהתורמות הגדולות שלנו, ולכן מקבלת שירותי מגבית ככל התורמים הגדולים. לקרן שיקול דעת בלעדי לאיזה גופים מועברים תרומותיה. לגבי ארגון הלוקמיה יש הנחיות ברורות מהקרן לידידות וכל האישורים הנדרשים כחוק". קרן היסוד לא פוסלת תרומה לעמותות חדשות שטרם קיבלו אישור ניהול תקין, שכן "אם עמותות חדשות לא יקבלו תרומות והקצבות, הן לעולם לא יקומו", והקריטריונים שלה לתמיכה הם שהעמותה תהיה "ציונית עם מטרות חברתיות, ובעלת מעמד ופעילות חוקית". הכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון ועיתון גלובס לחודש מתנה >>ועידת ישראל לעסקים 8-7 בדצמבר 2014 – לפרטים והרשמה >>

 
 
חזרה למעלה