"מילים מזמינות מישוש והרחה"

רבקה קרן, שספרה החדש "הפקרות" יצא באחרונה, מדברת על החרדה שלה מהיעלמותו של עולם הפרינט, מסבירה מדוע צמרמורת ופחד הם עבורה חלק מחוויית ההנאה, ומדברת על הקשיים שהיא חווה כמי שחיה בפלורידה וחולמת בעברית

רבקה קרן נולדה בהונגריה, אחרי מלחמת העולם השנייה, בשם קטלין פרידלנדר. עלתה לארץ ישראל ב-1957 עם הורים ניצולי שואה ואח קטן. ראשית כתיבתה הייתה בשפה ההונגרית. שינתה את שמה ל"רבקה קרן" ולמדה ציור בירושלים ובניו-יורק. סיימה תואר ראשון בפילוסופיה, ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

עבדה, בין היתר, כספרנית, מרפאה באמנות וכפסיכולוגית קלינית. הציגה תערוכות ציורים ברחבי העולם. מספריה "רותי שמוטי" (מסדה 1970); "קטי, מיומנה של נערה" (עם עובד 1973), "קיץ עצוב, קיץ מאושר" (שוקן 1986), "טעם הדבש" (עם עובד 1990), "אהבה אנושה" (עם עובד 1992), "אנטומיה של נקמה" (עם עובד 1993), "טיטה והשטן" (הקיבוץ המאוחד 1995).

הייתה חברה בוועד המרכזי של אגודת הסופרים ב-PEN (אגודה בינלאומית של משוררים, מחזאים, עורכים, מסאים וסופרים) ובהסתדרות הפסיכולוגים הישראלית. רבקה קרן נשואה, אם לשניים ומתגוררת בפלורידה. ספרה החדש "הפקרות" יצא באחרונה בסדרת הפרוזה החדשה "נמל" של הוצאת "אגם".

מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך ביותר, לטובה?

"סיפוריו הקצרים של אורי ניסן גנסין, תשעת הכרכים של 'היכל הכלים השבורים' מאת דוד שחר, 'סיפור פשוט' מאת שמואל יוסף עגנון, 'זיכרון דברים' מאת יעקוב שבתאי ו'מעוף היונה' מאת יובל שמעוני".

מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"לא הייתי מתנגדת למצוא את אנטון צ'כוב יושב בשולחן לידי, בתקווה שיזמין אותי להצטרף אליו ויספר לי סיפור".

איזה סיפור?

"אולי את הסיפור האנושי והמזעזע שלו, 'לישון'".

מיהם הסופרים הישראלים האהובים עליך ביותר?

"יש כמה וכמה אבל מסיבות אתיות של גילוי נאות, אזכיר רק חלק. יש ביניהם גם משוררים, מן הסתם. נתן אלתרמן, עמליה כהנא-כרמון, גבריאלה אביגור-רותם, דוד גרוסמן, ישראל הר, רמי סערי, סמדר הרצפלד".

והזרים?

"הרשימה ארוכה. ניטשה, דוסטוייבסקי, בולגקוב, נבוקוב, פרוסט, תומס מאן, נרודה, ויילדר, פוקנר, ג'וייס, קפקא, בביץ', ויותר מכולם, אלבר קאמי, שכתיבתו המופתית היא נר לרגליי".

מה מעורר בך השראה?

"החיים. זה לא אומר שאני במצב של השראה כל הזמן, כי אם במצב של קשב עמוק לעצמי ולסביבתי. הניצוץ שמדליק את הפתיל חבוי לרוב בפרטים הקטנים: פנים של אדם מסוים, חוויה חושית פתאומית. עוגיות המדלן המפורסמות של פרוסט הן דוגמה טובה לכך".

איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"גדלתי על האגדות של האחים גרים, אז הצמרמורת והפחד הם חלק מן ההנאה. אבל גם 'הלב' של ד'אמיצ'י. אין כמו אהבה סוחפת".

מהו הספר האחרון שקראת, ושהותיר בך את רישומו?

"'ג'וליוס וינסום' מאת ג'רארד דונובן (הוצאת "אחוזת בית"). ג'וליוס וינסום, המספר, גר בבקתה שכוחת אל, בבדידות גמורה, ביער במדינת מיין שבצפון ארצות-הברית, עם אלפי ספרים וכלב אחד. יום אחד, בעיצומו של החורף, הוא מוצא את הכלב שלו מת, ירוי מטווח אפס ברובה של צייד אלמוני ויוצא למסע נקמה. יש בספר הצנום הזה חרישיות מאגית מאיימת ואלימה. כוחו טמון במה שלא מסופר ומוגש לקורא כחומר למחשבה".

אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"הייתי רוצה שאבא שלי זכרונו לברכה יישב שם ויאמר, בואי, אזמין לך אספרסו ואדבר איתך על ז'ול ורן ועל כדורגל, כי זה מה שהוא נהג לעשות כשהייתי בת שש".

לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

אין מנוס מהקלישאה: התנ"ך".

את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"לבית קפה. לשבת ולהתבונן באנשים זה תענוג גדול".

אם היית צריכה להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת איתך?

"אני לא לוקחת איתי ספרים לטיסה וגם לא תשבצים, סודוקו או מחשב נייד. אני לוקחת פנקס קטן ורושמת בו רעיונות שעולים בי. שדות תעופה הם כמו כורים גרעיניים : מייצרים אנרגיות רבות עוצמה".

מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי-עת ספרותיים?

"קורה להם משהו עצוב. מוספי הספרות בארץ, מרזים, מתקצרים, מסופחים למוספי הספורט ובעיני רבים, מיותרים לגמרי. אוי לנו אם ייעלמו מוספי הספרות וכתבי העת הספרותיים. אין דמוקרטיה ללא רב-שיח תרבותי ותסיסה פלורליסטית ואין רב-שיח תרבותי ופלורליזם ללא אנשי רוח. יש כל-כך הרבה קולות חדשים ומקוריים שרעבים לנייר. כן, גם הנייר חשוב. מילים מזמינות מישוש והרחה, לא רק בהייה במסך. אז אנא, אל תגעו בזמיר!"

מדוע את מתגוררת בפלורידה? כמה זמן? מדוע דווקא שם?

"משפחתי עזבה את הארץ ב-1998 בגלל קשיי פרנסה. כעת מחציתה האחת של משפחתי בארץ ומחציתה האחרת בארצות-הברית. ניסיונותיי לשוב ולהשתקע בארץ נתקלים בקשיים ובאטימות מצד המוסד לביטוח לאומי שמסרב להחזיר לי את התושבות בטענה שלא הוכחתי להם שמרכז חיי בישראל. אי לכך, אין לי ביטוח רפואי או תנאים סוציאליים. כל הדיבורים על השבת מוחות הם נטולי בסיס. המדינה איננה מעוניינת בתושבים חוזרים מן השורה שאינם מבוססים. היא מעוניינת בתושבים חוזרים עצמאיים ובעלי יכולת כלכלית בלבד. הגיע הזמן שמישהו יאמר זאת בקול".

למה את מתגעגעת?

"לנעורים, כמו כל אישה בגילי".