תופעה: אלפי משפחות בישראל התייאשו מקניית דירה או תשלום שכ"ד - הורים, בנים ונכדים גרים ב"חמולה"

אם בעבר מחירי הנדל"ן גרמו לזוגות צעירים להסתפק בדירה שכורה, היום נאלצות עשרות אלפי משפחות להידחק למגורים משותפים - הורים, בנים ונכדים; "גלובס" יצא לשוטט במחוזות שבהם דירה משלך היא פנטזיה רחוקה מאוד, והחלום מתמצה קיצור התור למקלחת וקצת פרטיות

ישראלי הממוצע נדרש כיום למספר שיא של משכורות, 129, על מנת לרכוש דירה ממוצעת. עלות הדיור מתוך ההכנסה של הישראלי היא מן הגבוהות בעולם, ואף אחד לא מופתע מכך שבעשור הנוכחי חלה ירידה משמעותית בשיעור הישראלים הגרים בדירה בבעלותם - מ-73% לכ-68%. בתל אביב, למשל, שיעור הדירות בבעלות עומד כיום על כ-46% בלבד.

מנתוני משרד השיכון עולה עוד, כי כ-26% ממשקי הבית בישראל חיים כיום בדירות שכורות וכ-6% מתגוררים בדירות "חינם" (דירה בירושה, גרים עם הוריהם, וכד') או בדמי מפתח. כל אחוז פרושו כ-23 אלף משקי בית, אומרים במשרד השיכון, כלומר יש במדינה כ-138 אלף משפחות שגרות בדירות "חינם" או בדמי מפתח.

רבים הם הישראלים שחיים בדירה שכורה אך לא זנחו את חלומם לקנות דירה. אלא ששכר הדירה הגבוה, המתווסף להוצאות חודשיות גבוהות אחרות (מעונות יום לילדים, דלק ועוד) מעכב את החלום, שכן הוא לא מותיר מרווח סביר לחסכון של ההון העצמי הנדרש על ידי הבנקים - 40% ממחיר הדירה - על מנת לקבל את המשכנתא הנכספת.

מסקירה שפרסם לאחרונה המשנה לנגיד בנק ישראל, הפרופ' צבי אקשטיין, עולה כי כ-40 אלף משפחות בישראל מחוסרות דיור; זאת, משום שמלאי הדירות הקיימות במדינה הוא 2.22 מיליון, אך מספר משקי הבית עולה על מספר הדירות - ועומד על 2.26 מיליון משקי בית. ניתן להניח, לפיכך, שרבות מאותן 40 אלף משפחות מתגוררות אצל ההורים, בני משפחה אחרים, או ביחידות דיור בלתי חוקיות שנמצאות מתחת "לרדאר" של הרשויות ולכן לא נכללות במניין הדירות הקיימות במדינה.

כולם מתביישים להודות במצוקה

קיראו עוד ב"גלובס"


מי הן אותן משפחות המתגוררות אצל ההורים? "גלובס" ערך כמה ביקורי בית אצל משפחות שחזרו, בעל כורחן, להתגורר בסגנון החמולה. משקי בית שבהם שלושה ולפעמים ארבעה דורות, לרוב בשל אי יכולת דור הבנים לרכוש דירה משל עצמם, או אף לשכור דירה נפרדת. מדובר, לפי הסטטיסטיקות, באלפי משפחות, אך אנחנו גילינו מהר מאד שקשה לאתר את אלו שיסכימו להיחשף.

מדובר בנשים ואנשים בוגרים, נשואים, לרוב עם ילדים, שעובדים במשרות מלאות, ונאלצים לגור אצל ההורים. והם לא גאים בכך. אלה הם העניים העובדים, שגם אם רשמית אינם בהכרח נמצאים מתחת לקו העוני, הם "עניי נכסים", שכן אין ברשותם דירה.

רובם העדיפו, בשיחות אתנו, שלא להיות מונצחים כ"פנים של מצוקת הדיור". הם לא רוצים שייטפלו לילדיהם בבית הספר, הם לא רוצים לחשושים מאחורי הגב במקום העבודה, והם לא מוכנים להפוך לפוסטר של מסכנות, עוני וצפיפות.

במשפחה אחת, שאחרי לבטים רבים החליטה לבסוף להשתתף בכתבה שלנו, מצטופפים שלושה דורות ו-14 נפשות בדירה ישנה באחת השכונות באזור המרכז: חדר שינה לסבא וסבתא, חדר שינה לבנם, כלתם וששת ילדיהם, ועוד חדר לבתם, חתנם ושני ילדיהם. לא בדיוק מצגת חיובית למדינה המחשיבה עצמה סוציאל-דמוקרטית.

גם פניותינו לכמה ארגונים שחרתו על דגלם את המחאה נגד מצוקת הדיור - אלה המפגינים בהזדמנויות רבות בעד דיור בר השגה ונגד מחירי הדירות מרקיעי השחקים - לא הצליחו, למרבה האכזבה, להניב ולו משפחה אחת שמתגוררת אצל ההורים ושתסכים להיחשף. חלקם אף מסרו לנו שאין זו האסטרטגיה התקשורתית בה הם מעוניינים - להנציח את המסכנות של המשפחות הללו.

אבל עם כל הקושי הכרוך בחשיפה מסוג זה, היו כמה משפחות שהרימו את הכפפה, שכן הן הבינו את החשיבות לגולל את סיפוריהן בפני הציבור ובפני מקבלי ההחלטות במדינה. אלה סיפורים על קושי מתמשך של חודשים ושנים להגיע לדירה משל עצמם, בתנאי יוקר המחיה ויוקר הדיור הקיימים בישראל - שכמעט ואין שנייה לה בעולם המערבי, בעיקר כשבוחנים את רמות השכר הנמוכות כאן. אותן משפחות פתחו עבורנו את דלתות ביתן, על מנת שצמד המילים "מצוקת הדיור" לא יוותר עוד סיסמה נבובה בשימוש פוליטיקאים רודפי כותרות, אלא ילבש צורה אחרת - כואבת, חשופה ואמתית.

"רציתי לקנות דירה מיד לאחר החתונה, כשהמחירים היו עוד נורמלים"

משפחת בלו / צלם: תמר מצפי
 משפחת בלו / צלם: תמר מצפי

למתבונן מהצד, מדובר במשפחה אחת גדולה, חמה ומאושרת. בית משפחת בלו ברחובות כמעט תמיד שוקק חיים, שכן הוא משכנם של לא פחות משמונה איש, שהצעיר בהם הוא תינוק בן תשעה חודשים.

בדירת 5 חדרים מתגוררים מזל ודוד בלו, בנם ישי, אשתו לירון, ובנם הפעוט דניאל, שתי אחיותיו של ישי - שלומית ולבנת, וכן ארוסה של לבנת. בני הזוג לירון וישי מתגוררים אצל הוריו של ישי מאז התחתנו לפני כשנתיים.

משכורת אחת

ישי, שף במקצועו, טיפל עד לאחרונה בדניאל הפעוט בימים, ועבד בלילות. אך לאחרונה נפצעה לירון בתאונת דרכים והפסיקה לעבוד, והיא שמטפלת בבנם, במקביל ללימודיה באוניברסיטה. בני הזוג מתכננים לרכוש דירה בקרוב - הם מחפשים בעיקר בפרויקטים חדשים ברחובות - אך כרגע, עם משכורת אחת, אין להם אפילו אפשרות לשכור דירה. "אם היינו גרים בשכירות ובמקביל משלמים משכנתא על דירה, שנינו היינו צריכים לעבוד", אומרת לירון בלו. "אנחנו גרים אצל מזל ודוד, כדי לחסוך כסף לדירה".

לדבריה, הם ממקדים את חיפושי הדירה ברחובות, שכן המחירים בה נמוכים ממחירי הדירות בערים סמוכות כמו חולון וראשון לציון. ולמה דירה חדשה? "ממה שראינו, בפרויקטים חדשים ניתן לקנות דירה 'על הנייר', שזה יותר זול בחלק מהמקרים, מכיוון שצריך להמתין כשנתיים לדירה", אומרת לירון. "לפעמים מדובר בהנחה של 200 אלף שקל. יש לנו תקציב של מיליון שקל, עם משכנתא ועזרה מהמשפחה. קשה למצוא דירות בפחות מזה".

וזה נראה לך טבעי לגור אצל ההורים במשך ארבע שנים, ליטול משכנתא, ולהיאלץ לשלם מיליון שקל?

בלו: "גם דירת 3 חדרים ישנה בקומה השלישית ללא מעלית הזקוקה לשיפוץ עולה 800-900 אלף שקל, ללא הוצאות השיפוץ. אז אין ברירה. אנחנו מוכנים להקריב ולגור ארבע שנים אצל ההורים, להקריב את התקופה הזו ולא לשכור דירה. זו דרך היחידה שלנו לקנות דירה".

מכשול בדרך למטרה

היא מודה שרצתה לקנות דירה מיד אחרי החתונה, כשמחירי הדירות "עוד היו נורמליים". אבל גם אז צריך היה לחסוך את ההון העצמי, סכום ראשוני של 30%-40% ממחיר הדירה. "שכירות ברחובות זה 3,000-4,000 שקל לחודש, גן פרטי עוד כ-2,000 שקל לחודש, כך שאין איך לחסוך. אם היינו גרים בשכירות, לא היינו מצליחים לגייס את ההון העצמי, מה שהיה דוחה עוד יותר את תאריך רכישת הדירה", אומרת לירון.

את מקנאה בחברות שגרות בבית משל עצמן?

לירון: "יש לי הרבה חברות שגרות בשכירות ואני רואה כמה זה קשה. ברור שאני רוצה שיהיה לי בית, אבל זה לא אפשרי כרגע. אני לא רוצה לבזבז את הכסף שיש לי עכשיו; זה מכשול בדרך למטרה - בית משלנו".

ומה חושבים על סידור המגורים שלכם הורייך?

לירון: "אצלם, בדירת 4 חדרים, מתגוררים גם אחותי וגם סבא שלי, כך שהם בסדר גמור עם זה. חוץ מזה שאנחנו נמצאים אצל הוריי לא מעט".

סוג של געגוע

את יכולה לדמיין כיצד תרגישי בעוד שנתיים, כשתשבי על המרפסת בדירתך החדשה?

לירון: "זו תהיה תחושה מעולה, אבל כמי שבאה מבית מלא באנשים, פתאום ארגיש לבד, פתאום יהיה שקט. זה החלום של כל אחד שיהיה לו בית משל עצמו, אבל יהיה לי סוג של געגוע לחברה".

איך את מסתדרת עם חמך וחמותך?

לירון: "אני בת 27 ומעולם לא גרתי לבד ואני עדיין לא יודעת איך זה, אז איפשהו זה יותר קל לי. בנוסף, המשפחות שלנו חמות ופתוחות ואני חושבת שזה חלק מהעניין. יש משפחות שלא יכולות לעשות את זה, יש משפחות שלא היו מסכימות בשום אופן שהילדים יגורו בבית. נפלה בחלקי זכות שיש לי משפחה כמו של ישי, ובחלקו נפלה הזכות למשפחה כמו שלי. אנחנו מאד מעריכים את העזרה".

מזל ודוד בלו הציעו לבני הזוג לגור אצלם, מכיוון שהבינו שאחרת "לא יוכלו להגיע לדירה", כפי שאומרת מזל. "גם לנו בזמנו היה קשה לקנות דירה", היא נזכרת. "התחתנו בשנות ה-80 כשהאינפלציה השתוללה, ולא ידענו מה יקרה מחר, אם לא נקנה דירה היום. אבל אני תמיד סברתי שמי שלא לוקח על עצמו את הסיכון - לא מתקדם בחיים".

בכל זאת, נראה שהצעירים של היום צריכים לעבוד קשה יותר בשביל להשיג דירה, אומרת מזל. "הכל מתייקר, זה ממש אבסורד מה שקורה פה. איך תחזיקי מכונית? מאיפה תשלמי על מעון לילד כשיש לך משכנתא? ילד במעון זה כבר חצי משכורת".

לריב זה קל מאד

אתם בשנות החמישים לחייכם, איך אתם מסתדרים עם תינוק בבית?

מזל: "לבתי יש מבחנים, אז קצת קשה לה עם התינוק שלפעמים מפריע לה ללמוד, אבל אין ברירה. כל אחד רוצה את הפרטיות שלו. כלתי מבליגה הרבה, גם אנחנו מבליגים. זה לא פשוט להסתדר, כי כל אחד בא מעולם אחר. אבל אנחנו לא יושבים אחד לשני על הנשמה, כי לריב זה קל מאד - להשלים זה קשה".

לדבריה, אם בנה וכלתה "לא היו חוסכים למטרה מסוימת, הייתי נותנת להם בעיטה; אבל אני רואה שהם חוסכים. בשביל מה לגור בשכירות? הרי כל כמה שנים בא בעל הבית ואומר שהוא מוכר את הדירה. זה לא פשוט לעבור דירה כל כמה שנים. המדינה צריכה לבנות דירות לזוגות צעירים שיגורו שם בשכירות, ואחרי כן שתהיה להם אפשרות לקנות את הדירה. למי יש ההון העצמי הנדרש בגיל 26, 27? מתי הם יספיקו לעשות 300, 400 אלף שקל? אפילו בהיי-טק אי אפשר להגיע לזה. עזבי בטחון, עזבי הכל, הדיור זו הבעיה הכי גדולה של המדינה".

את מחכה לרגע שבו הקן יתרוקן ותוכלי לשבת בשקט לארוחת ערב עם דוד?

מזל: "כן. מאד-מאד צפוף בבית כרגע. אני מקווה שלירון וישי ימצאו את הקן שלהם. האם כולם יעזבו את הקן בקרוב? ייתכן שהתפקיד שלי עוד לא נגמר. בתי מתחתנת בסוף מארס ויכול להיות שהיא ובעלה יגורו כאן, איתנו בבית. בינתיים, נכון שצפוף לנו ואין פרטיות כמעט, אבל אנחנו לא מחפשים הרבה מדי, עכשיו הנכד יושב לידי וכיף לנו ככה".

"קבענו חוקים: למשל שאי אפשר להגיד הכל בפורום שבו נמצאים כולם"

משפחת קונטנטה / צלם: תמר מצפי
 משפחת קונטנטה / צלם: תמר מצפי

לא מסוגלים לרכוש דירה? נאלצים לגור עם ההורים? הילה ואיציק קונטנטה ("מרוצים", או "שמחים" בספרדית) לא מתלוננים. בני הזוג גרים מזה שמונה חודשים בבית הוריה של הילה, בהירה ואיציק, שם נולדה בתם שיר, כיום בת חודש וחצי.

אז נכון שאין להם ההון הנדרש לרכוש דירה - לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין - אבל העזרה עם התינוקת לא תסולא בפז, אומרת הילה קונטנטה. "אני חיה עם זה טוב, משום שיש לי עזרה עם התינוקת", היא מודה. "גם אם היה לנו בית משלנו, הייתי עוברת לכאן לתקופה הראשונית. הייתי מתחרפנת מלהיות לבד בדירה".

אמה של הילה, בהירה, לא מתגעגעת לקן הריק. "יצאה הילה אחת מהבית, חזרו שלושה", היא אומרת בחיוך. "אבל אני לא מתגעגעת לשקט; אנחנו עושים הכל באהבה, שמח לנו, יש אקשן. בעבר, כשהייתי חוזרת מהעבודה לבית ריק, הייתי על הפנים, ממש חולה. אנחנו אוהבים חברה, אנשים, אנחנו אנשים חמים".

"חמותון"

אבל על מנת להסדיר את החיים המשותפים, נקבעו מראש כמה כללי יסוד: "בתחילת הדרך העמדנו נורמות, חוקים לחיים משותפים. למשל, לא כל דבר יכול להיאמר בפורום הכללי", מסבירה בהירה. "אנחנו גם התנינו את המגורים של הילה ואיציק פה בכך שהם חייבים לחסוך, להקצות מהמשכורת שלהם לחיסכון על מנת שיהיו עצמאיים. תוך כמה זמן זה יהיה? אני לא יודעת".

איך מקבלים זאת המחותנים?

בהירה: "הם קוראים לבית שלנו 'חמותון', כמו שיש פעוטון או משפחתון".

גם ה"ילדים", כלומר הוריה של שיר - הילה ואיציק, אוהבים את ה"חמותון". "יש לי ההורים הכי מדהימים בעולם", אומרת הילה, "הם הציעו לנו לעבור אליהם והם מעניקים לנו גם עזרה כלכלית וגם עזרה בטיפול בתינוקת. אחרי העבודה, אמא לוקחת את התינוקת ואני הולכת לנשום קצת אוויר. היא מעניקה לי תמיכה נפשית".

לדבריה, אחרי שנת מגורים בשכירות, "עברנו לגור אצל ההורים מכיוון שלא עמדנו בזה כלכלית. שכר הדירה היה3,500 שקל לחודש, ויחד עם שאר ההוצאות והחשבונות הגענו ל-6,000 שקל לחודש. פשוט אי אפשר היה לעמוד בזה".

אתם מתכננים לקנות דירה?

הילה: "כרגע, אין לנו תכניות לרכוש דירה, גם כי המחירים גבוהים מאד, וגם כי אפילו אין לנו ההון העצמי הנדרש. אנחנו מחפשים 'מציאות' בראשון לציון, אבל גם בבאר יעקב וברחובות, שכונות עם אוכלוסייה טובה. ברחובות עולה דירה חדשה מיליון שקל, וזה אומר לגור אצל ההורים עוד שלוש שנים ולגייס כ-400 אלף שקל".

לדברי אמה, בהירה, מיליון וחצי לדירת 4 חדרים בערי המרכז, כמו ראשון לציון, זה "הזוי, בלתי נתפש, בועה ממש. איך יגייסו הון עצמי של 600 אלף שקל? מתי אפשר לחסוך את זה? מה, את לא חיה? לא שותה? לא אוכלת?".

את הילה, בעלת עסק עצמאי להפקת אירועים בשם "הקרנבל של הילה", מאוד מקומם שכל- כך קשה לזוגות צעירים להגיע לדירה בישראל. "לא רק שזה לא נורמלי, זה גם ממש לא פייר", היא כועסת, "תהיו קשים עם אלה שיש דירה בבעלותם, בריביות ובמשכנתאות. אבל במקביל, תנו הקלות לזוגות צעירים", היא אומרת.

"אנחנו רוצים להתקדם בחיים; הלוואי שהיינו יכולים לקנות דירה היום, אבל כרגע זה לא אפשרי".

3 דורות, 14 נפשות, בדירת 4 חדרים ברחוב סואן בדרום העיר תל אביב

משפחת ממלכת דוד ועגם / צלם: תמר מצפי
 משפחת ממלכת דוד ועגם / צלם: תמר מצפי

ברחוב סואן בדרום תל אביב, עומד בית בן ארבעה חדרים. ומי גר בבית? בחדר השינה הראשון, גרים לידיה ויעקב ממלכת דוד; בחדר השני גרים בנם וכלתם, איציק וחגית עגם, וששת ילדיהם; ובחדר השלישי, מתגוררת בתם של לידיה ויעקב, עם בעלה ושני ילדיה.

לא ממש האידיליה שתיארה לאה גולדברג בסיפור הילדים הנודע ההוא על המגדל שבעמק, בין כרמים ושדות. פה מדובר על יחידת דיור אחת, בדרום תל-אביב המפויחת, שבה מצטופפות לא פחות מ-14 נפשות, מגיל שנה וחודש ועד גיל 72.

כך זה כבר שנים, ודרי הבית לא רואים שינוי באופק. איציק עגם חי מאז 1997 עם אשתו בחדר בבית הוריו. לפני תשע שנים נולד בנם הבכור - שכיום נאבק במחלת כליות - ומאז ועד היום הם מגדלים את ששת ילדיהם באותו החדר ממש.

אין באפשרותם לשכור דירה, הם לא הצליחו לקבל דיור ציבורי, שהמלאי שלו גם כך מדולדל בישראל, ועל קניית דירה רק חולמים. "כל החיים שלי אני כאן, בבית הזה", אומר עגם. "אני עובד בעבודות מזדמנות, אשתי עקרת בית ומטפלת בתינוקת, ואף פעם לא יכולנו לעמוד בשכר דירה. אני נכה צה"ל כבד שמיעה ופניתי לחברות הדיור הציבורי, אבל דחו אותנו שוב ושוב".

אמא מבשלת

עם חובות שהוא סוחב עימו כבר שני עשורים, עגם נמצא כעת בהליך פשיטת רגל. "אין לי כסף לשלם לוועדי הורים, לסל תרבות, לחוגים, לשיעורי שחייה לילדים. כבר עשור שלא היינו בבית מלון - הילדים שלנו לא יודעים מה זה", אומר עגם.

וסיוע מהרשויות? חלקו כבר נפסק. "אנחנו מוכרים לרשויות הרווחה. פעם היה ארגון ששלח לנו ארגזי מזון, אבל גם זה הפסיק. אמא שלי, שחיה על קצבת זקנה, מבשלת, ואנחנו אוכלים איתה".

לדבריו, "פעם היינו מקבלים 600 שקל לחודש סיוע ממשרד השיכון, שבקושי הספיק למשהו, אבל גם זה נפסק. היה פה חוקר שקבע שאנחנו שוכרים חדר מההורים, הפסיק את הסיוע, ודרש שנחזיר את הכסף שקיבלנו עד אז".

צריך לקרות נס

עגם מוכן "לעבוד סביב השעון, אבל אני לא יכול 'לזרוק' את הילדים על אשתי", הוא אומר. "אני מכונאי, מחלץ מכוניות, אבל לפעמים עובר שבוע ושקל אין לי. עבדתי בגרר, במשלוחים, במוניות. אשתי קלדנית והיא תחזור לעבודה כשהילדה תגדל".

כשהוא מספר את סיפורו, קולו של עגם מבטא חוסר תקווה עמוק. "פנינו להרבה גופים; אין לנו לאן ללכת. צריך לקרות נס כדי שנצא מפה, שיגידו לנו 'קחו דירה'. אני לא רוצה דירה בחינם, אבל אני רוצה דירה בסכום סמלי - או בדמי מפתח, או בדיור הציבורי".

"הטיפול הופסק כי עגם גר בבית הוריו"

בתגובה לטענות שהועלו בכתבה, מסר דובר משרד השיכון כי "מלאי הדירות בשיכון הציבורי העומד לרשות משרדנו מצומצם מאוד. כיום, קיים תור ממתינים ארוך של זכאים שאושרו. לאור זאת, נאלץ המשרד לקבוע סדרי עדיפויות במתן פתרון דיור זה.

נוכח המחסור בדירות, מיועדות דירות אלה בראש ובראשונה למשפחות גדולות שלהן שלושה ילדים ויותר, חסרות דירה כהגדרתנו, שמצבן הכלכלי קשה ועונות להגדרת הכנסה מזכה. דהיינו: הכנסת המשפחה נמוכה מסף ההכנסה המזכה שנקבעת מעת לעת, ובתנאי שהמשפחה מתקיימת מגמלת השלמת הכנסה בנוסף לשכר עבודה במשך 12 חודשים, ולחילופין מגמלת הבטחת הכנסה במשך 24 חודשים לפחות.

"בקשת משפחת עגם לקבלת דירה בשיכון הציבורי נידונה בוועדה העליונה לאכלוס של משרדנו, שבישיבתה ב-11 בנובמבר 2009 דחתה את הבקשה, שכן המשפחה לא התקיימה אז מקצבאות קיום מהמוסד לביטוח לאומי.

"עם זאת, לאור פניית המשפחה לסיוע בדיור ממשרדנו, היא אושרה לסיוע בשכר דירה בסך של כ-1,000 שקל לחודש לשכירת דירה בשוק החופשי - ומימשו סיוע זה החל מנובמבר 2008 ועד פברואר 2010. מאז פברואר 2010, לא פנו שוב למשרדנו."

דובר משרד השיכון מסר עוד: "בינואר 2010, פנה עגם למשרדנו, בצירוף אישור מהביטוח הלאומי על כך שהחלו לקבל קצבת קיום. במסגרת הכנת התיק לדיון חוזר בוועדת חריגים על בקשתם לקבלת דיור ציבורי, נערכה במשרדנו המחוזי חקירה כלכלית, אשר ממנה עלה כי מר עגם אינו שוכר דירה וכי הוא מתגורר בדירה בבעלות הוריו.

בעת קבלת סיוע בשכר דירה, חתם עגם, כנהוג, על מסמך שלפיו לא יממש את הסיוע לדירה בבעלות קרוב משפחה מדרגה ראשונה (אב/אם, אח/אחות, בן/בת), וזאת לפי נהלי משרדנו. לאור ממצאי החקירה, הופסק הטיפול בבקשתם לדירה, וכן התבקשו להחזיר את הכסף שמימשו שלא כדין.

באפשרות משפחת עגם לפנות לוועדת החריגים של משרדנו בערעור על כך, או בבקשה לפטור מהחזרת הכספים".

"עשינו המון ויתורים בשביל להגיע לדירה, כולל לא להביא ילדים"

משפחת בלפרמן / צלם: עינת לברון
 משפחת בלפרמן / צלם: עינת לברון

כן, הם גרים באבן יהודה, ולא, אין להם כסף. נהפוך הוא, הם נטלו שתי הלוואות רק כדי לממן לעצמם את חלום הדירה הנכסף.

דקלה ואלון מחני גרים אצל הוריה של דקלה, דורית ומשה בלפרמן, במושבה אבן יהודה שבשרון, בקוטג' דו-משפחתי בן 25 שנה. למה הם גרים אצל ההורים? הזוג, רק בשנות ה-20 לחייהם, צריכים להחזיר גם משכנתא וגם הלוואה - ובסך הכל כ-9,000 שקל לחודש - סכום שלא משאיר להם כסף לשכור דירה בשנתיים הקרובות עד שיעברו לגור בדירה משלהם.

בינתיים, לא רק שאינם מתגוררים בדירה משל עצמם, הם חולקים את מעונם עם הוריה של דקלה וגם עם אחד משני אחיה, מורן בן ה-30, שחזר אף הוא זה לא מכבר לגור אצל הוריו. שלא לדבר על כלב ענק ושעיר.

אחרי שהתחתנו בסוף 2010, עברו בני הזוג מדירתם השכורה לבית ההורים. "שלוש וחצי שנים גרנו בשכירות", אומרת דקלה מחני. "אחרי החתונה, רצינו מאד לקנות דירה משלנו על מנת שלא נמשיך לגור בשכירות. לא חיפשנו בהכרח דירה חדשה וגדולה ויפה. לא אכפת היה לנו שתהיה זו דירה ישנה, אבל שתהיה במיקום נורמלי, לא בשכונת מצוקה. ניסינו לחפש דירה ב-700 אלף שקל, חיפשנו בחולון, בפתח תקווה, אבל לא היה על מה לדבר. הדירות שמצאנו היו דירות 3 חדרים בתוך חדרה או בלב נתניה, ולא רצינו לגור במרכז של עיר".

מהבנק ומההורים

בסופו של דבר, מצאו השניים דירה מיד שנייה בישוב הסמוך קדימה-צורן, אך בתקציב גדול בהרבה. "קנינו דירת 5 חדרים בקומה השנייה ללא מעלית במיליון שקל ממישהי שהיתה לחוצה למכור", אומרת מחני. "אבל מיליון שקל זה סכום שלא היה לנו, אז לקחנו גם משכנתא מהבנק וגם הלוואה מהוריי. זאת, משום שאישרו לנו משכנתא של 700 אלף שקל, אבל לא היה לנו את ההון העצמי הנדרש - 300 אלף שקל. את ההון העצמי גייסנו מכ-140 אלף שקל שחסכנו בעצמנו, ממתנות חתונה בעיקר. את השאר, כ-160 אלף שקל, הלוו לנו הוריי".

על מנת להחזיר בכל חודש את סכומי הכסף להורים ולבנק - כ-9,000 שקל, כאמור - משכירים בני הזוג את הדירה שקנו, ובכסף הזה הם משלמים את המשכנתא. משכורת אחת משתי המשכורות של בני הזוג הם פשוט נותנים להוריה של דקלה כהחזר חודשי על ההלוואה שהעניקו לה. "הדרך היחידה שלנו לעשות את זה היא לגור אצל ההורים", אומרת מחני, שאינה יכולה לשלם גם משכנתא וגם שכר דירה.

"הקזנו דם"

סידור המגורים אינו הדבר היחיד שבו חוסכים בני הזוג. "מכרנו את הרכב, ובינתיים מסתדרים עם תחבורה ציבורית והאוטו של ההורים", אומרת מחני. "אחרי החתונה, נסענו לאילת לסוף שבוע, זה היה ירח הדבש שלנו. אין לנו כסף לטוס לחו"ל, אנחנו מוותרים על בילויים, לא אוכלים בחוץ. עשינו המון ויתורים בשביל הדירה, כולל לא להביא ילדים. במצב כלכלי שבו אני מחזירה 9,000 שקל בחודש, אני לא יכולה לגדל תינוק ב-3,000 שקל לחודש. הקזנו דם בשביל הדירה הזו".

לדבריה, אמנם "יש יתרון בלהביא ילדים אצל ההורים, אבל אמי עובדת עם תינוקות, אז לא בטוח שהיתה רוצה גם כל הלילה לשמוע בכי של תינוק; אני לא רוצה להציב להם עובדה מוגמרת. כך גם קיבלו אותי עם חתול וכלב גדול ושעיר שהפלתי עליהם".

איך מסתדרים עם ההורים אחרי הרבה שנים מחוץ לבית?

מחני: "זה לא בדיוק ירח דבש לגור אצל ההורים כנשואים טריים. זה קשה לחזור להורים כנשואה, קשה לחזור לחיות ביחד כבן אדם בוגר. כן, הפרטיות נפגעת, אז בחרנו לגור בחדר למטה, שתהיה קצת פרטיות. אבל הסלון והמטבח לידנו".

ומה אומרים חמך וחמותך?

מחני: "ההורים של בעלי גרים בדירת 3 חדרים, הם מבינים את הבחירה לגור בבית הוריי. כלה תמיד תעדיף לגור אצל אמה ולא אצל החמה, וגם יותר נעים לי לבקש עזרה מההורים שלי. גם לחמי ולחמותי היה חשוב שיהיה לנו נכס, כי שכר הדירה עולה.".

התחלה קלה

דור הבנים נאלץ להתמודד עם מעמסה כספית גדולה בהרבה בהשוואה לדור האבות. הורי דקלה "אף פעם לא שילמו משכנתא - הם קיבלו בית מתנה מההורים", היא אומרת. הוריה, מצידם, שמחים לעזור. "מצבה של דקלה טוב יחסית", אומר אביה, משה בלפרמן. "אנחנו לא קנה מידה: הבית שלנו די מרווח, יש להם שירותים צמודים לחדר בקומה התחתונה. אנחנו שמחים לעזור לילדים שלנו כדי שתהיה להם התחלה קלה".

אתה לא מתגעגע לשקט, לארוחה שלווה עם אשתך?

בלפרמן: "לפעמים צריך שקט בשביל עצמך. אבל אני קודם כל רוצה לעזור לילדים. אם מעדיף לאפשר להם התחלה קלה, גם אם זה על חשבון הנוחות שלי".