להיות הראשונה שתראיין את גלעדכמו צה"ל, השב"ס, האחראיים על מעבר הגבול למצרים, הממשלה, הכנסת ועם ישראל, כך נערכת התקשורת לקראת שובו הביתה של גלעד שליט. העיתונים מקדישים לו כותרות ראשיות ועמודים שלמים, מיטב הכתבים נשלחים לכל מקום שבו אפשר למצוא קמצוץ ידיעה שתשתלב במהדורות המיוחדות שמשודרות בטלוויזיה וברדיו, ואפילו יונית לוי דחתה שמחה פרטית לרגל האירוע המרגש, וקיצרה את ירח הדבש כדי להיות זו שמשדרת את נחיתת גלעד בתל נוף.
הקונצנזוס שליווה 5 שנות המתנה, בסיקור אוהד וגורף בכל אמצעי התקשורת, שיש בהם שעברו צד - ונהפכו מגורם מסקר לגורם יוזם קמפיינים לשחרור החייל השבוי ולעוד אמצעי לחץ של נתניהו, לא נפסק. גם עם שחרורו ממשיך אותו קו ממלכתי בעייתי שבשתיקה, אותו הביעה קרן נויבך בתוכניתה ברשת ב', לפיה על התקשורת להניח לגלעד לנפשו עם חזרתו הביתה ולמנוע מעיתונאים לחתור איתו למגע. כמו שניסחה זאת נויבך, "אני מקווה במשך חצי שנה גלעד לא יתראיין".
אז אני מקווה שכן. לא בגלל שאני חושבת שראיונות לעיתונות יתרמו משהו לבריאותו הנפשית של גלעד, אלא בגלל שיש בנושא הזה עניין ציבורי ותפקידה של התקשורת, לטוב ולרע, הוא לספק מידע לציבור על דברים שמעניינים אותו ונמצאים על סדר היום. להימנע מכך הוא בגידה במקצוע.
בדיוק כמו שכתבים נאלצים להגיע ראשונים לביתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, לפעמים עוד טרם הדבר נודע לבני המשפחה עצמם, ולהביא צילומים ופרטים אישיים על ההרוגים למערכות החדשות ולסקר לוויות שבני משפחות הנקברים לא מעוניינים בנוכחות עיתונאים בקהל המנחמים.
כמי שהיתה נוכחת בלא מעט לוויות כאלה, תאמינו לי שהדבר שעיתונאי הכי רוצה לעשות במצבים כאלה הוא ללכת הביתה, או לפחות להיות כמה שיותר רחוק משם.
התפיסה שעל התקשורת לגונן על שליט, ולהיות שותפה בריכוך המעבר מאותו בונקר חשוך לאור הזרקורים, אולי נשמעת טוב, הומאנית, רגישה ומתאימה להלך הרוח הלאומי כרגע - אבל היא מאוד לא מקצועית.
הרבה יותר קל לדרוש מעיתונאים לסקר את חתונתו של אלעד תשובה, כי יצחק תשובה הוא טייקון; את מעצרה של מרגול, כי היא כוכבת טלוויזיה שחשודה במעשה פלילי; ואת חילול המצבה של רבין ושוד של קשישה בצפון.
לפי החלוקה הלא כתובה של דעת הקהל בין טובים לרעים, בין כאלה שיש "לחבק" לכאלה שיש להוקיע, הרבה יותר קל לקבל את החדירה לפרטיות של מי שדעת הקהל הממהרת לשפוט - ולעתים גם התקשורת שגם לה יש "דעה" משלה - תופסת כ"הרעים".
גלעד שליט שייך לטובים. אין ספק. ואדם ששילם 5 שנים ומחיר שיישא כל חייו בעקבות חטיפה שקרתה בגלל מחדל צה"לי. כולם מרגישים אליו אמפטיה, אבל אנחנו, העיתונאים, מחוייבים לעשות כל דבר שאפשר כדי לתעד את שובו. החל בצילומי פאפארצ'י, עליהם התאמנו היטב במרדף אחר נינט ובר רפאלי, דרך ישיבה על מפתן הדלת של משפחת שליט במצפה הילה, לנסות לצלצל בפעמון, לשכנע, ללחוץ ולא להרפות, כדי להשיג כמה שיותר מידע על גלעד.
תפקידם של אביבה ונועם שליט, של אחיו ומשפחתו, לשמור ולגונן עליו בכל כוחם. והם יודעים ללכת עד הסוף כשצריך, בדיוק כפי שעשו כל מה שניתן כדי לגייס לטובתם את כלי התקשורת במאבקם הצודק לשחרורו מכלא החמאס.
אני, כמו כל שאר העיתונאים בישראל, כולל אלה שמקווים שבחצי שנה הקרובה הוא לא יתראיין, אשמח להיות הראשונה שתפרסם ראיון בלעדי עם גלעד שליט. אבל גם אם היה לזה סיכוי קלוש מאוד, אחרי הדברים שכתבתי כאן, זה בוודאי לא יקרה.
