פס"ד וינרוט - יום כיפור לפרקליטות

יש לא מעט מושחתים שמחכים בפינה לוינשטיין, ללדור, לשוקי למברגר ולעמיתיהם

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, המזכה את עו"ד יעקב וינרוט מכל אשמה, אינה סתם מהלומה לפרקליטות המדינה, אלא היא יום כיפור לתביעה הכללית ולקברניטיה. זהו זמן לעצור ולקיים חשבון נפש מעמיק באשר למדיניות המניעה את התביעה בתחום הצווארון הלבן, בעבירות של שוחד והלבנת הון.

הפרקליטות הרחיקה לכת בהדבקת תווית פלילית להתנהלות בתחום האפור שאין בה את מידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. כישלונה של התביעה בתיק דגל כמו כתב האישום שהוגש נגד הבכיר שבעורכי הדין מהווה הזדמנות מצוינת לבחינה מעמיקה של תזת התביעה ביחס לעבירות שחיתות, שגובשה בימיו של היועמ"ש הקודם, מני מזוז.

ועם זאת, אין הצדקה לקריאה לבכירי הפרקליטות להתפטר. וינרוט זוכה אמנם מכל האישומים נגדו - הן האישום בשוחד והן האישום בהלבנת הון - ואולם זיכויו איננו "זיכוי מלא" במשמעות המשפטית, אלא זיכוי מחמת הספק.

השופט גלעד נויטל, בפסק דין מבריק, מדגיש כי מחומר הראיות, לרבות מראיותיה של התביעה עצמה, עולה אפשרות סבירה לקיומן של גירסאות חלופיות לגירסה המרשיעה.

מאחר שאי-אפשר לבטל או להפריך את הגירסאות החלופיות הללו, הנוגעות הן למעשים והן למחשבה הפלילית הנדרשת לשם הרשעה, אין ברירה אלא לזכות מחמת הספק. במילים אחרות - אין בהכרעת הדין קביעה פוזיטיבית כי וינרוט לא ביצע את העבירות, ואין בה קביעה כי כתב האישום הוגש ללא יסוד.

חשוב להדגיש באותה נשימה כי כישלון הפרקליטות בתיק וינרוט אין פירושו שעליה לשנות את כיוון הספינה ב-180 מעלות. אין פירוש הדבר כי כל הפוליטיקאים שנגדם הוגשו כתבי אישום בשנים האחרונות ועברייני הצווארון הלבן נרדפו על לא עוול בכפם על-ידי פרקליטות דורסנית ונקמנית.

יש לא מעט מושחתים אמיתיים, שמחכים בפינה ליהודה וינשטיין, למשה לדור, לשוקי למברגר, לאלה רובינק ולעמיתיהם. לאלה מומלץ להמתין עם התרועות והחגיגות. בנפול אויבך אל תשמח, אומר הפסוק, מה גם שהפרקליטות לא קרסה הבוקר. היא ספגה מכה, מקצועית ובעיקר מדיניותית - אבל לא קרסה.

האמת של השופט נויטל

פסק הדין של נויטל ראוי להילמד בפקולטות למשפטים, בעיקר בשל האופן שבו השופט תופס את תפקידו. לא מעט שופטים אחרים, יש להניח, היו יכולים להרשיע את וינרוט, אילו התיק היה מגיע לשולחנם. ניתן היה להתמקד יותר במה שיש בראיות התביעה, להסיט את תשומת-הלב ממה שאין בהן, לדחות את תזת ההגנה ולגשר בין כל אלה לבין הרף הדמיוני של הוכחה מעבר לספק סביר.

אולם נויטל איננו חש כזרוען הארוכה של רשויות התביעה. ניכר בהכרעת הדין כי הוא נאמן לאמת הפנימית שלו, זו שאינה מאפשרת להתעלם מהפער בין הראיות שהוצגו בפניו, לבין מבחן ההוכחה מעבר לספק סביר. הוא מוצא חורים בכל פינה - החל מייחוס מניע לוינרוט ולוויטה בשאלת השוחד, עבור בפעולות עצמן ובמשמעותן המשפטית, למשל של הסדרי המס שקיבלו אילי-ההון שבהם טיפל וינרוט, וכלה בשאלת הכוונה הפלילית.

הוא גם מפריד בין שני רקדני הטנגו בתיק ומגיע למסקנות שונות לגבי כל אחד מהם: בעבירה הפחותה יותר, של מירמה והפרת אמונים, הוא מוצא להרשיע את שוקי ויטה; למזלו של וינרוט, הוא איננו עובד ציבור, ועבירה זו איננה חלה עליו.

בשולי הדברים, מגיעה לפרקליטות גם הצדעה, אפילו ביום הזה. נחישותה להגיש את כתב האישום נגד וינרוט מלמדת כי בפרקליטות מיישמים באמת ובתמים את הגישה שדין אחד לשועי ארץ ולפשוטי העם. מי שזועק שמתקיים מבחן בוזגלו הפוך, של יחס קשוח במפגיע דווקא כלפי בכירים - עושה זאת מטעמיו האינטרסנטיים שלו.

המבחן שעניינו סיכוי סביר להרשעה, שעל-פיו ייקבע אם חשוד יהפוך לנאשם, ימשיך להיות מיושם גם הלאה. זו אינה הבעיה, אלא נקודת האיזון, שבה מתקיים סיכוי סביר שכזה בתיקי שחיתות וצווארון לבן, שבהם התזה נמתחת מעבר לגבולותיה הטבעיים.

בתי המשפט, בשורה של זיכויים, מנסים לומר משהו לפרקליטות ביחס לסיכוי הזה. מן הראוי שזו תקשיב.