לקראת ההכרעה: מהן הסוגיות המרכזיות בערעור קצב?

מחר בבוקר עתיד ביהמ"ש העליון לחרוץ את גורלו של משה קצב לכלא או לחסד ■ לקראת הקראת פסק הדין קיבץ "גלובס" את הסוגיות הבוערות בתיק הערעור של הנשיא לשעבר

הגיעה שעת נעילה. תהיה זו נעילת שערי בית הסוהר מאחורי גבו של האסיר הבכיר ביותר שהתארח אי-פעם במתקני השב"ס, או אולי נעילת אחת הפרשיות המשפטיות המהדהדות, המטלטלות והבעייתיות ביותר שידעה מדינת ישראל. 5.5 שנים לאחר שפרצה פרשת משה קצב בסערה לעולם הפוליטי, המשפטי והתקשורתי, ייכנסו מחר (ה') בבוקר 3 שופטי בית המשפט העליון לאולם, ימתינו שהקהל הרב יתפוס את מקומו, יביטו בעיניו של הנאשם, משה בן-שמואל קצב, ויקריאו את תקציר פסק הדין בערעורו.

אלה יהיו הדקות האחרונות שלפני הסערה, שתפרוץ ברגע שכל הנוכחים ייצאו מהאולם ויתחילו לדווח, לשדר, להתראיין ולהגיב על תוצאות פסק הדין. בהמשך יפורסם פסק הדין המלא, מאות עמודים של ניתוח משפטי צפוף. יהיה מעניין לקרוא אותו.

אלה הנושאים שיהיה כדאי לשים לב אליהם מחר.

אונס לא, רומן בהסכמה אולי

הטיעון המשפטי החזק ביותר שסנגוריו של קצב שלפו מכיסם בערעור הוא "תזת ההגנה החלופית" - כינוי שאותו הדביק לטיעון השופט ג'ורג' קרא, ראש ההרכב מבית המשפט המחוזי.

קרא, ששמע את קצב עצמו מעיד בבית המשפט כי בינו לבין א' ממשרד התיירות לא היה מעולם דבר - לא יחסי מין, לא אונס, לא רומן ולא שום סוג של יחסי זוגיות, סירב לקבל את הטיעון שהעלו הסנגורים בשלב הסיכומים, ולפיו הראיות מבססות אפשרות סבירה שבין קצב לבין א' היה רומן.

סנגורו של קצב, עו"ד אביגדור פלדמן, התקומם נגד הכינוי "תזת ההגנה החלופית". "אין לנו הגנה חלופית", הוא אמר, "אלא יש לנו טענות כלפי מכלול הראיות, כלפי התמונה הנשקפת מכל הראיות מהקטנה ועד לגדולה שבהן. הגירסה האלטרנטיבית לא חייבת לבוא מפיו של הנאשם".

במילים פשוטות, גם אם קצב שיקר כשאמר כי בינו לבין א' לא היה דבר, כללי המשפט הפלילי פוטרים את הנאשם מלספק גירסה - ומטילים את כל האחריות על כתפי התביעה, להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הראיות מובילות למסקנה אפשרית אחת בלבד.

תזכורת כואבת לכך קיבלה התביעה לפני ימים אחדים במשפטו של עו"ד יעקב וינרוט, שבו קבע השופט כי הראיות מוליכות לשתי מסקנות אפשריות, ומשכך נהנה הנאשם מהספק הסביר.

בשאלה האם עדותו של קצב מסכלת טיעון שכזה מצד סנגוריו, הדעות חלוקות. שופטי העליון העלו את התהייה הזו בדיוק במהלך דיוני הערעור. עם זאת, בפתח הדיון הראשון התייחס פלדמן ל-א' כאל "המתלוננת א'", והשופטת מרים נאור תיקנה אותו: "זה לא ביטוי כל-כך מדויק", אמרה לו, בהתכוונה לכך שלאחר שקצב הורשע במחוזי, א' שוב איננה בבחינת מתלוננת בלבד, אלא נפגעת עבירה או נאנסת. עניין לשוני טכני? אולי, אבל יש בו כדי ללמד על מצבה התודעתי של נאור ביחס למסקנות שנקבעו בערכאה הקודמת.

תזת הרומן עשויה להיות הלבנה, שהוצאתה עשויה למוטט את הקיר כולו. שופטי המחוזי עשו את מלאכתם קלה בעניין זה, כשדחו את הטענה על פניה וסירבו לדון בה. שופטי העליון יכולים לסמוך ידיהם על הצעד הזה - או להחליט לבחון את הראיות לגופן ביחס לטענת הרומן.

במקרה כזה, אם יקבעו בסוף הניתוח כי קצב אשם באונס מעבר לכל ספק סביר, תהיה המסקנה חזקה ומשכנעת יותר. אם ישתכנעו כי יש סבירות לכך שקצב ו-א' קיימו יחסים בהסכמה - יהיה עליהם לזכותו מחמת הספק, ביחס למתלוננת העיקרית ולעבירות החמורות ביותר שבהן הורשע.

הראיות למעשי האונס

סנגוריו של קצב טענו בערעור כי הראיות, שלשיטתם של שופטי המחוזי הוכיחו מעל לכל ספק כי קצב אנס את א' בחדר במלון פלאזה בירושלים, למעשה מפריכות כל אפשרות כזו. לטענת הסנגורים, למרות כל הניתוחים שניתחו שופטי המחוזי בהכרעת הדין, אין כל ראיה לכך שקצב ו-א' שהו יחד בחדר במלון, מלבד עדותה של א'.

על אף הלשון המשפטית המפולפלת, טיעוני ההגנה נותרו בסגנון "האם זה באמת סביר ששר בממשלה יזמין את הרל"שית שלו לעבור על חומרי דואר בלובי של מלון, איפה ההיגיון בכך". וגם, כמובן, מה גרם ל-א', חודשים אחדים לאחר שכבר נאנסה לטענתה על-ידי קצב בלשכת השר בתל-אביב, לעלות לחדרו ולהיכנס לחדר, אף שלא לבש מכנסיים כשפתח את הדלת.

גם ביחס למעשה האונס הראשון, ביקשו הסנגורים בבית המשפט העליון לפתוח מחדש את כל הקביעות הראייתיות, ולקיים למעשה מחדש את המשפט, בתקווה שהפעם השופטים יגיעו לתוצאה שונה.

לוחות הזמנים של "אירוע הפרסים" בפארק הלאומי ברמת-גן, ואיכוני הטלפונים הניידים של א' ושל רכבו של קצב, מובילים למסקנה כי לא נותר להם זמן מספיק לנסוע עד ללשכה בבית הטקסטיל בדרום תל-אביב, לעלות ללשכה, לבצע את מעשה האונס ולשוב בחזרה. או לכל הפחות, לא מובילים בהכרח למסקנה כזו.

השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן הקשיבו לטענות הללו בקשב רב, במהלך ימי הדיונים בערעור בחודש אוגוסט האחרון. למרות זאת, אם יתערבו בממצאים עובדתיים הנמצאים בלב הקונסטרוקציה שנבנתה בהכרעת הדין במחוזי - ייחשב הדבר להפתעה בסדר גודל של נשק לא קונבנציונלי. התערבות שכזו תפתח פתח לזיכוי מחמת הספק באחד ממעשי האונס, אם כי הסבירות שכך יהיה קלושה עד אפסית.

זיכוי בעליון בכל אחד מסעיפי האישום שבהם הורשע קצב במחוזי - ובוודאי אם יהיה מדובר באחד ממעשי האונס או שניהם - יהפכו את קצב למנצח הגדול של הקרב המשפטי. כך יהיה אפילו אם הרשעתו בעבירות האחרות תישאר על כנה, ואפילו אם עונש המאסר לא יימחק אלא רק יקוצר.

בתפר שבין פוליטיקה ומשפט בישראל, אדם יכול להיחשב כמנצח אפילו אם הורשע בסוף משפטו בעבירות מין שאינן בקצה מידרג החומרה, ואפילו אם פירוש הדבר עונש מאסר. זה הפער שבין המשחק המשפטי לזירה הציבורית, הנתונה פעמים רבות לספינים מצד הנאשם.

בית המשפט של התקשורת

את הטיעון בדבר ההגנה מן הצדק קצב איננו מבסס על אכיפה סלקטיבית או על התנהלות שערורייתית מצד התביעה (אף שאת הטיעון האחרון הוא טען בחצי פה, וזה הופנה מיד בחזרה לכיוונו) - אלא על מה שהוא מכנה "משפט השדה" שהתקשורת עשתה לו ב-5.5 השנים שבהן הפרשה מסוקרת.

הטיעון הזה קנה אחיזה אצל שופטי המחוזי, ואף שהוא לא השפיע על הכרעת הדין, ניכרו אותותיו בגזר הדין, ובמיוחד בדעת המיעוט החריפה של השופטת יהודית שבח, שביקשה לקצץ את מאסרו ל-4 שנים בלבד, בגלל הסבל התקשורתי הרב שנגרם להוד נשיאותו.

שבח הרחיקה לכת וקבעה כי "בית הדין בכיכר העיר מחזק את הרוח הרעה החותרת תחת חוקיותו של ההליך המשפטי", ואף רמזה כי קצב איבד את חזקת החפות שלו בין כותלי בית המשפט, בגלל שפיטתו בידי העיתונות. עיסוקם של השופטים בסוגייה התקשורתית היה חסר ולקוי, והתבסס לא על ממצאים ראייתיים אלא על טענות שנגזרו מתוך הסיכומים עבי-הכרס שהגישו להם סנגוריו של קצב.

מעודדים מהעובדה שטענות השפיטה התקשורתית נקלטו על-ידי שופטי המחוזי, הציבו הסנגורים את טיעון ההגנה מן הצדק בלב טענות הערעור בבית המשפט העליון. בינתיים צבר הדיון הציבורי והשיפוטי בסוגייה זו תאוצה, בין היתר במסגרת הביקורת על הראיון שהעניק פרקליט המדינה משה לדור, ושבו התייחס בין היתר לתיקיו התלויים ועומדים של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

קל ומפתה עבור שופטי העליון להצטרף להתנפלות על התקשורת ועל התנהלותה בפרשת קצב. השופטים מצויים ממילא במצב תודעתי של מגננה, של רצון להותיר עד כמה שניתן את ההליך המשפטי מנותק מהעין הציבורית והרעש העיתונאי שנלווה אליה. אם חפצו בנקיטת עמדה שיפוטית עקרונית ונחרצת ביחס לאופן שבו התקשורת מטפלת בפרשיות פליליות של נבחרי ציבור, נקרתה לפניהם כאן הזדמנות פז: העם כולו כורה אוזנו לשמע דבריהם.

אלא שהצטרפות ל'עליהום' תהיה טעות מצד שופטי העליון. בפרשת קצב, יותר משהתקשורת ראויה לביקורת - היא ראויה לשבח ואף לתודה מצד מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט. אלמלא החשיפות התקשורתיות לאורך הפרשה, אלמלא המוטיבציות העיתונאיות למצוא את המתלוננות, אלמלא הביקורת העיתונאית על עסקת הטיעון הכושלת שנחתמה עם קצב - נשיא המדינה, אנס מורשע, היה מצליח לחמוק מאימת הדין.

אם נעשה צדק בפרשה זו - ועניין זה מסור להכרעת השופטים - הוא נעשה הודות לעיתונות, החוקרת, המדווחת, המפרשנת והמבקרת.

בדרך לכלא?

תיאורטית, ערכאת ערעור, ובוודאי כשמדובר בבית המשפט העליון, רשאית לפסוק כרצונה בספקטרום הרחב שבין הפיכת פסק הדין המקורי על ראשו לבין אי-התערבות, ולו בממצא אחד שקבעו שופטי הערכאה הדיונית.

בפרקטיקה, העליון מגביל את עצמו בדרך-כלל לטיעונים משפטיים ונוטה שלא להתערב בממצאי עובדה, בוודאי לא כאלה המבוססים על התרשמות שופטי המחוזי ממהימנותם של עדי המפתח.

גם באשר לעונש הנטייה היא שלא להתערב: שופטי הערעור אינם שואלים את עצמם מה היו פוסקים אם היו יושבים במשפט עצמו - אלא האם מה שנפסק חורג מהסביר במידה המצדיקה את התערבותם.

7 שנות מאסר בפועל גזרו שופטי המחוזי על הנשיא לשעבר. היה בעונש הזה גם ממד סימבולי: מעין גירסה משפטית ל-7 השנים הרעות, הבאות בעקבות 7 שנות הפאר, ההדר והדרת-הכבוד שקצב קיבל במהלך שבתו במשכן נשיאי ישראל, 7 שנות קדנציה שרק האחרונה שבהן עברה בצל חקירה פלילית, נבצרות, שימוע ועסקת טיעון שבעטיה ויתר על שבועיים תמימים מכהונתו המלכותית.

אם לא תתרחש סנסציה משפטית שתמחק את ההרשעה ועמה את עונש המאסר כולו, ואפילו במקרה ששופטי העליון יפחיתו משהו מהעונש שנגזר עליו - תעמוד מחר בפני השופטים, התובעים והסנגורים משימה אחת אחרונה, רגע אחרי הקראת תקציר פסק הדין ולפני פיזור: קביעת המועד שבו יתחיל קצב את ריצוי המאסר.

מי שמצפה שהנשיא לשעבר יירד אל תא המעצר כשאזיקים על ידיו היישר מאולם בית המשפט, טועה. הסנגורים יבקשו חודש נוסף להתארגנות, השופטים יתנו שבועיים ויקבעו תאריך התייצבות.

הכלא, עלול לגלות נשיא המדינה לשעבר בשבועות הקרובים, איננו רק המקום שבו אדם מאבד את חירותו, אלא גם את היכולת להסתתר מאחורי פמליה. שנות החקירה והמשפט של קצב התאפיינו בהידלדלות הולכת ונמשכת של החבורה האנושית שהקיפה את קצב וחצצה, פיזית, בינו ובין העולם. תחילה היו אלה הסנגורים ויועצי התקשורת, אחר-כך נותרו בעיקר בני המשפחה שהקיפו אותו בבואו ובצאתו מבית המשפט.

את מפתן בית הסוהר יחצה אז קצב לבדו. חסל סדר מלווים, חליפות, עניבות, סמלי סטטוס. במקום "אדוני" יישאר רק משה, ותיק כלי רחצה, והדהוד המנעול של הדלת הנטרקת.

הפער בין דנציגר להרכב

חצי שנה חלפה מאז הורה שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, כי קצב יישאר מחוץ לכלא עד למתן פסק הדין בערעורו. החלטתו לקבל את בקשתו של קצב לעיכוב ביצוע התבססה מטבע הדברים על בחינת הראיות בתיק "ממעוף הציפור", ולא תוך צלילה לעומקן.

אלא שגם מגובה רב הצליח דנציגר להבחין ב"כובד טענותיו של קצב" ביחס לעניין האליבי הנוגע לאחד ממעשי האונס, וקבע כי בנוגע לשני אישומי האונס, "לא ניתן לומר שסיכויי הערעור הם משוללי יסוד, טענותיו אינן טענות בעלמא או טענות בדים".

מעבר לשאלה האם היה זה מקומו של דנציגר לקבוע קביעות כאלה במסגרת החלטתו לעיכוב ביצוע, יצטרך בית המשפט העליון להסביר גם את הפער - ככל שאכן יהיה כזה - בין קביעותיו של דנציגר לבין מה שייקבע בפסק הדין המלא על-ידי הרכב השופטים.

אמנם, דנציגר לא השתתף בדיונים בתיק העיקרי, והוא איננו חלק מפסק הדין בערעור, ואולם 3 השופטים היושבים בהרכב, בראשות מרים נאור, הם עמיתיו של דנציגר, והדעת נותנת שהם ינסו להימנע מהתנגחות משפטית מיותרת בתוך הערכאה הבכירה, שעלולה עוד להוביל לדרישות שונות כמו דיון נוסף ומי יודע מה עוד.

לפיכך, יהיה צורך לנמק כל פער שיתגלע בין הטענות של קצב כי "אינן טענות בעלמא" אליבא דדנציגר - לבין בחינתן באזמל עדין יותר על-ידי נאור וחבריה. ככל שהמסקנות יהיו שונות ורחוקות זו מזו, יהיה צורך להסביר את הפער, לנמק מדוע במבט ראשון טענות הערעור נראו משכנעות, אך במבט שני ושלישי נמצאו הכשלים, הסתירות או הנימוקים הנגדיים שהובילו לדחייתן.

ניתן להעריך כי זהו איננו רגע פשוט עבור דנציגר, החתום על החלטת עיכוב הביצוע. עוד רגע לא פשוט בקריירה השיפוטית המושעית שלו.