ניתוח מידע והפקת תובנות עסקיות
בשיתוף יבמ
 

למי שייך המידע האישי ברשת - והאם ניתן בכלל למחוק אותו?

תמונה פרועה, שאלה בפורום רפואי או טוקבק ארסי - בעוד 10 שנים אולי תהיו במקום אחר, אבל גוגל לא ישכח ■ אילו זכויות יש לכם על מידע שחשפתם ברשת?

25/11/2011, 12:41     שלח תגובה במיילשחר סמוחה
globes
עיתון גלובס עד הבית לחודש במתנה >>
קבלו ניוזלטרים והתראות SMS
קבלו ניוזלטרים
והתראות SMS
עקבו אחרינו בטוויטר
הצטרפו אלינו בפייסבוק
ועידת הנדל"ן
פסגת הנדל"ן של ישראל, לפרטים והרשמה>>
 
נושאים: אינטרנט, גוגל




הכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון החדש הקלק

"דבר אינו מוטבע כה חזק בזיכרוננו כמו מה שאנחנו רוצים לשכוח" (מישל דה מונטיין)

פרולוג: גוגל לא שוכח

לפני קצת יותר מ-8 שנים, בקיץ שבו הגיעה כמות דואר הזבל לשיאה, התבקשתי לכתוב על הנושא כתבה רחבת היקף. דיברתי עם מחוקקים ועם מומחים לפרטיות, עם ספאמרים, עם מפרסמים ועם נציגים של ספקיות אינטרנט. אבל כשעברתי על כל הציטוטים המלומדים, חסרה לי הזווית האנושית.

כשהתקשרתי אל חבר טוב, שעבד אז כמהנדס תוכנה, וסיפרתי לו מה נושא הכתבה ומה חסר לי בה, הוא נכנס לקריז: "בכל בוקר כשאני בא לעבודה מחכות לי בערך 40 הודעות - כולן זבל. מציעים לי משכנתא, כל מיני בחורות שאני לא מכיר אומרות שהן היו מתות לפגוש אותי, וכמובן מציעים לי להאריך את הז*ן. אילו הייתי משתמש בתכשירים הללו לפי מספר הפעמים שאני מקבל הודעות עליהם במייל שלי, הז*ן שלי היה צריך להיות היום באורך של 6-7 מטרים". באופן טבעי, הטרוניות העצבניות והמאוד כנות האלה פתחו את הכתבה, עם אזכור שמו של החבר.

בשנים שחלפו מאז השתנה כמעט כל דבר בחייו. הוא עבר שני מקומות עבודה, התקדם לתפקיד בכיר בהרבה, הכיר את אשתו והוליד תאומים. הרשת, לעומת זאת, סירבה לעבור הלאה. במשך כל השנים שחלפו, הקלדת שמו של אותו חבר לגוגל מקפיצה לראש תוצאות החיפוש את אותה כתבה ואת הציטוט הצבעוני שפתח אותה. הרשת לא שוכחת. במקרים אחרים היא גם לא סולחת.

המכונה: הרס מנגנון השכחה

ויקטור מאייר-שונברגר, מחבר רב-המכר Delete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age (מחיקה: סגולת השכחה בעידן הדיגיטלי) מסביר שמתחילת ההיסטוריה האדם מעולם לא נתקל בבעיות שנבעו מעודף זיכרון. השכחה צרובה במבנה הביולוגי שלנו, ואנו שוכחים את רובו המוחלט של המידע שעובר במוחנו. אבל גם דברים שאנו לכאורה זוכרים משתנים ללא הרף בתודעה, שלא לדבר על כך שהם נחווים באופן שונה אצל אנשים שונים בזמנים שונים. "זיכרונות מעוצבים על-ידי השכחה כשם שקו החוף נוצר על-ידי הים", התפייט האנתרופולוג הצרפתי מארק אוז'ה.

במשך לפחות 40 אלף שנים ניסו בני האדם להתגבר על השכחה וללכוד זיכרונות שהיו משמעותיים עבורם בכל אמצעי שעמד לרשותם. הם העבירו לילדיהם מידע על זמנים קדומים בעל פה, הם הנציחו חוויות כציורים על קירות מערותיהם, והם סיתתו באבן, גילפו בעץ ויצקו במתכת רעיונות שהם תפסו כחשובים מכדי להיעלם בנצח הזמן.

המצאת כתב היתדות השומרי באלף הרביעי לפני הספירה הניחה את היסודות להתפשטות הכתב ברחבי העולם, ואפשרה לאדם ליצור תיעוד אמין ומקיף יותר של קיומו למען הדורות הבאים. עם זאת, לא הכתב ולא המצאות טכנולוגיות מתקדמות יותר, כמו אלה שלכדו תמונות וצלילים - למשל המצלמה או הפטיפון - שינו את ברירת המחדל הביולוגית שלנו: לשכוח מידע פחות רלבנטי על מנת לפנות מקום למידע משמעותי יותר.

כל זה השתנה עם כניסת האינטרנט לחיינו. דיגיטציה המאפשרת לשכפל מידע מבלי לפגום באיכותו, כוח מחשוב גדל והולך, עלות הולכת ופוחתת של שטחי אחסון והמבנה המבוזר של האינטרנט הפכו את הסדר הקדום על-פיו. כיום, השכחה נמצאת במגננה בעוד הזיכרון הוא ברירת המחדל.

אין-ספור השירותים שבהם משתמש האדם המודרני ברגע שהוא מכניס את הרשת לחייו זוכרים כמעט הכול. מנועי החיפוש מתעדים ללא הרף את היסטוריית החיפושים שלנו, ומצביעים בתוך שבריר שנייה אל כל שבב מידע שכולל את שמנו; חנויות מכל סוג זוכרות היטב מה, מתי ואיפה היינו כשרכשנו מוצר כזה או אחר; מנועי הזמנת טיסות ובתי מלון זוכרים לאן רצינו לטוס והיכן חשבנו ללון גם אם בסופו של דבר החלטנו שלא לצאת לחופשה או לנסיעת העסקים; אפליקציות רבות לטלפונים חכמים יודעות בדיוק היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון ולא טורחות ליידע אותנו מתי או אם בכלל הן אי-פעם ימחקו את המידע שבו הן מחזיקות.

מה שהופך את המציאות הזו למטרידה יותר (אך גם למשעשעת) הוא העובדה שברוב המקרים אנו עצמנו היינו אלה שהתרנו לכל השירותים הללו לשמור את המידע. עשינו את זה בהקלקה של הרף עין ומבלי להקדיש לכך שבריר שנייה של מחשבה. כאילו שהייתה לנו ברירה אחרת.

על יתרונות הסדר העולמי החדש אין טעם להרחיב את הדיבור. אנו נהנים מהיכולת להתבונן בתצלומים שמתעדים רגעים שלא יחזרו, להאזין לצלילים שמזכירים תחושות שהיו אובדות לנצח, או לקרוא שוב מיילים ומסרונים מאנשים שכבר אינם איתנו, פיזית או מטפורית.

ההתייחסות אל החסרונות שיוצר המצב הנוכחי של הזיכרון ושל השכחה, לעומת זאת, מתחילה רק עכשיו. במסמך שנכתב לפני שנה על-ידי נציבות האיחוד האירופי בניסיון לגבש חוקי פרטיות שיהלמו את העידן הדיגיטלי נכתב כי יש להתייחס ל"זכותם של אנשים לכך שהמידע שלהם לא יעובד ויימחק כשלא יזדקקו לו עוד למטרות לגיטימיות... למשל במקרה שהמידע הגיע לרשת כתוצאה מהסכמה שנתן האדם שלו שייך המידע, או כשהוא מושך את הסכמתו לגבי שימוש במידע, או כשפג תוקפו של אותו מידע".

מאחורי הניסוח המשפטי הפתלתל עומדת ההכרה בכך שהאדם לא תמיד מעוניין שכל מידע שנצבר על-אודותיו ברשת צריך להישמר בה לנצח. אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל גוגל, אמנם אמר בראיון שנתן בדצמבר 2009 כי "אם אתה עושה משהו שלא היית רוצה שאף אחד ידע, ייתכן שאתה פשוט לא צריך לעשות את אותו הדבר", אולם זו אמירה בעייתית. ראשית, משום שבני אדם הם יצורים דינמיים: דברים שבעבר מילאו אותנו גאווה שגרמה לנו להעלות לרשת מידע כזה או אחר עשויים יום אחד להביך, להעציב או לסבך באופן שאיננו יכולים לצפות כיום.

שנית, משום שלא תמיד המידע שעוסק בנו היה אי-פעם בשליטתנו. מאייר-שונברגר, למשל, נהנה לספר על רופא ספרדי שהואשם לפני יותר מעשור ברשלנות רפואית. אותו רופא זוכה מאז לחלוטין, אבל הרשת עדיין זוכרת לו את תביעת השווא. כשמקישים את שמו לגוגל לומדים מיד על ההתרשלות הנוראית שלא הייתה. המידע על כך שהוא זוכה קבור אי-שם בתחתית תוצאות החיפוש.

המקרה של סטייסי שניידר, סטודנטית אמריקאית לחינוך, ממחיש את הבעייתיות של הזיכרון הנצחי של הרשת. באביב 2006 סיימה שניידר את חובותיה האקדמיים והמתינה לקבל את תעודת ההוראה הנכספת כשטלפון ממזכירות הפקולטה קטע את חלומה. בשימוע שאליו הוזמנה נודע לה שהיא בצרה גדולה. כששניידר תהתה מה בדיוק הבעיה שההנהלה איתרה בהתנהגותה, הוצג לה תצלום שהיא עצמה העלתה לפרופיל ה-myspace שלה כמה חודשים קודם לכן. בתצלום נראית שניידר שותה מכוס פלסטיק צהובה כשהיא חבושה בכובע קטן של פיראט. הכיתוב לתצלום? "הפיראט השיכור".

שניידר העלתה את התצלום לרשת כדי להעלות חיוך על פרצופיהם של חבריה, אולם המורים שלה באוניברסיטה החליטו שהוא מעודד צריכת אלכוהול בקרב קטינים, ושעקב כך שניידר אינה ראויה להיות מורה. שניידר עשתה את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה במקרה כזה: היא נכנסה מיד לפרופיל שלה והסירה ממנו את התצלום. אבל זה היה מאוחר מדי. מנועי חיפוש כבר הכניסו אותו לאינדקס שלהם. ככל ששניידר רצתה לשכוח את התצלום, האינטרנט סירב לאפשר לה לעשות זאת.

גם אנדרו פלדמר, פסיכותרפיסט מונקובר בקנדה, למד על בשרו את עוצמת הזיכרון הלא מוגבל של האינטרנט. ב-2001 הוא פרסם מאמר אקדמי שבו תיאר את חוויותיו בשימוש באל.אס.די ב-1965. ב-2006, 5 שנים לאחר פרסום המאמר ו-41 שנים לאחר החוויה הפסיכדלית שלו, המתין פלדמר שקצין ההגירה האמריקאי במעבר הגבול הסמוך לונקובר יחתים את דרכונו, אולם בניגוד לפעמים קודמות שבהן עבר באותו מעבר גבול, הפעם הקצין התעכב. הוא חיפש בגוגל מידע על פלדמר, וגילה את המאמר המדעי מ-2001. בגלל העובדה שפלדמר לא הצהיר על כך שבעבר השתמש בסמים, החליט קצין ההגירה למנוע את כניסתו לתחומי ארצות-הברית לצמיתות.

"העניין בזכות להישכח משקף רצון לשמר דפוסי התנהגות ונורמות חברתיות מסוימות שאנחנו מכירים מהעולם הפיזי, ולשעתק אותם לסביבה הדיגיטלית", אומר פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "בסביבה הפיזית אנחנו פשוט שוכחים דברים. הזיכרון האנושי מוגבל. אנחנו גם מייחסים פחות משקל לדברים שקרו בעבר. במציאות יש מעין 'פחת' בחשיבות שאנחנו מייחסים למידע ככל שעובר הזמן. בסביבה הדיגיטלית אין פחת ואין שכחה. האצלנו את הזיכרון שלנו למחשבים ולרשת, שעושים את העבודה בשבילנו, והנה אנחנו מגלים שזה לא כל-כך מוצלח, שיש לזה מחיר".

האדם: צורך אנושי להביך

ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל, מכיר בבעיה, אך כופר בתפיסה שלכל אדם ישנה זכות יסוד להישכח, אם רק ירצה בכך: "לא הייתי אומר שלהישכח זו זכות. אבל אני חושב שהיום הפעולה הכל-כך אנושית הזו הופכת למסובכת יותר. מצד אחד, יש לטכנולוגיה המון יתרונות. הרי יש דברים שאנחנו מצטערים ששכחנו, וכיום, באמצעים דיגיטליים, ניתן לתעד הכול ולשמור את הזיכרונות. הם לא הולכים לאיבוד.

מצד שני, נראה לי שלא לחינם יש בנו מנגנון מנטלי של שכחה, והעובדה שאנו מתקשים כיום לשכוח בגלל הטכנולוגיה מביאה איתה גם בעיות. יש מקרים שבהם אתה רק רוצה להניח את העבר מאחור, אבל הרשת פשוט לא נותנת לך. במקרים קיצוניים, כשהעבר שלך הוא לא הדבר הכי סימפטי שיש, ואתה פשוט רוצה לפתוח דף חדש, זה יכול להיות הרסני ממש".

המקרה של קווין קולבין, לשעבר מתמחה צעיר בבנק גדול בארצות-הברית, ממחיש את הנקודה. יום אחד, לפני כמה שנים, הודיע קולבין לבוס שלו שהוא חייב לצאת מהעבודה בגלל מקרה חירום משפחתי. במקום זאת הוא נסע לניו-יורק, התחפש לפיה טינקרבל (גופייה זעירה, צלליות בעיניים, חצאית חמודה ושרביט קטן, למקרה שתהיתם) ויצא לחגוג במסיבת ליל כל הקדושים. לרוע מזלו הוא גם העלה תצלום שלו כטינקרבל לעמוד הפייסבוק שלו. כשהבוס שלו נתקל בתצלום לאחר זמן הוא לא הסתפק בפיטוריו של המתמחה, אלא שלח את התצלום המפליל לכל עובדי הבנק. משם הוא הופץ לרחבי הרשת. אפשר להניח שגם בעוד 10 שנים יהיו לא מעט מעסיקים פוטנציאליים שיתקשו להתעלם מהמידע שהם יגלו על קולבין אם הוא ירצה לעבוד אצלם.

"אני יכול להבין אנשים ששואלים 'מה, אי-אפשר לטפל בדבר הזה?'", אומר דרור. "מדינות שונות מנסות לטפל בעניין ברמת חקיקה. כיוון שאי-אפשר להסיר את כל התוכן שנמצא בכל מיני מקומות ברשת, הרעיון הוא שמנועי החיפוש יצטרכו להפסיק להפנות אל מידע כזה או אחר, ואני חושב שאולי זה יותר טוב מכלום, אבל שזה רחוק מלהיות פתרון מושלם. מידע דיגיטלי ניתן להעתיק בקלות ולהפיץ בקלות, ויש לו אופי דביק - כמו מסטיק שאתה מנסה להסיר מהנעל ותמיד נשאר משהו או שאתה מתלכלך תוך כדי ניסיון ההסרה שלו. זה נורא מסובך, ותמיד ישנה איזו שארית. הורדת פה, זה נשמר שם; הורדת מגוגל, אבל זה עדיין נמצא איפשהו בזיכרון המטמון שלו. מאוד לא פשוט להיפטר ממידע ברגע שהוא פורסם".

- אז הפתרון היחידי הוא להרים ידיים?

"במובנים מסוימים פשוט צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל אני נגד כניעה לזה לגמרי, כי אני לא חושב שצריכים להיות פסיביים מול טכנולוגיה אלא לנהל מולה משא-ומתן. אני כן חושב שצריך להבין את טבעה האמיתי של הטכנולוגיה כדי לא ללקות באשליות ולא לגלוש לפופוליזם בסגנון 'תמחקו את המידע!' בלי להבין את ההשלכות העמוקות של הבעיה".

הפתרונות שסוקר מאייר-שונברגר מגיעים מ-3 כיוונים שונים: אילוף נפש האדם, אילוץ האדם לשנות את דרכיו באמצעות המנגנונים החברתיים שהוא עצמו יצר, ועקיפה של האדם באמצעות הטכנולוגיה שנוצרה בדמותו ושיבשה סדרי עולם.

"שונברגר אומר שדרך אחת לטיפול בבעיה היא שעם הזמן אנשים יבינו שמידע לא נעלם ושהם יגלו אחריות לגבי המידע שהם מפרסמים על עצמם ועל אחרים", מסביר דרור. "השיטה השנייה שלו עוסקת בעניין הרגולטורי - לאלף את החיה הזו מבחוץ באמצעות שוט; וברמה השלישית, הטכנולוגית, שונברגר מציע להטמיע בקבצים עצמם מעין תאריך תפוגה - גלולת ציאניד שהמידע יבלע וישמיד את עצמו כמו המסרים במשימה בלתי אפשרית".

אולם כשבודקים בנפרד כל אחד מן הפתרונות הללו עולות אל פני השטח בעיות חדשות, יישומיות ומוסריות. הגישה הראשונה לפתרון בעיית הזיכרון האין-סופי - אף שאינה דורשת חקיקה או פיתוח - נראית הקשה ביותר ליישום. לאנשים יש נטייה מוכחת לשאוב הנאה רבה מיכולתם לאמלל זה את זה ולהלבין את פרצופם של אחרים ברבים. כשבוחנים את ההיסטוריה הקצרה של האינטרנט אפשר להתנבא במידה רבה של ביטחון שמעטים יסגלו לעצמם קוד אתי חדש. הרוב המוחלט - מבני 12שמתעללים בחבריהם לכיתה ולא מסוגלים לחשוב על ההשלכות העתידיות של הטינופת המקוונת שהם זורעים, ועד מבוגרים שמבזים בפורומים ובטוקבקים כל מי שלא מוצא חן בעיניהם - ימשיך בשלו.

דרור, כותב מושחז ולעתים חסר רחמים בעצמו, אומר שהוא למשל משית על עצמו מגבלות מסוימות. "למדתי בשנים האחרונות שכשאני כותב פוסט על מישהו ונכנס באמאמא שלו, אסור לי לשים את שמו בכותרת של הפוסט כי גוגל מאוד אוהב כותרות, וזה עשוי ללוות את אותו אדם או מוסד או ארגון במשך הרבה מאוד זמן. כיוון שאני מבין כיצד המנגנונים פועלים, אם אכתוב על מישהו עם שם ייחודי שאינו מאוד מפורסם, ואשים את שמו בכותרת, אני עשוי לגרום לכך שהתוצאה הראשונה בגוגל תהיה הפוסט שלי. צריך להבין שזה יכול להיות מה שיקרה, ומכיוון שכך אתה צריך לקבל החלטה אם אתה מעוניין לעשות לו את זה". עם זאת, לדרור אין אשליות: הוא לא סבור שהמין האנושי צפוי לשנות את דרכיו ושאנשים צפויים להחיל זה על זה מידת רחמים כזו.

הרשות: רגולציה בסבך הרשת

ומה עם הפנייה לחקיקה בתקווה שזו תרסן את חוסר החמלה ברשת ותאפשר לאנשים להניח את העבר מאחור? "אני חושב שבנושא השכחה כשלעצמו אין צורך בזכות משפטית כללית", אומר פרופ' בירנהק. "יש צורך בפתרונות נקודתיים, במקומות שבהם יש מידע רגיש: למשל, מידע רפואי, ביומטרי וכדומה, לא צריכים להיות ברשת מלכתחילה. יש תיקים, למשל תיקי נזיקין, שבהם אנשים מפרטים את מצבם הרפואי והנפשי. זה נגיש לכול ברשת. יש ועדה בראשות השופט בדימוס יצחק אנגלרד שבוחנת את הנושא של פרסום פסקי דין עם (או ללא) שמות הצדדים. זו גישה נבונה. ברשתות חברתיות - יש מקום לאפשר מחיקה של מידע, ללא שמירתו מאחורי הקלעים. יש מקום לאפשר סגירה מוחלטת של כרטיסים ושל עמודים 'אישיים'. יש רשתות חברתיות שעושות את זה, יש כאלה שאומרות שהן עושות את זה אבל בפועל לא, ויש רשתות שמאוד מקשות את סגירת הכרטיס. פה יש מקום לדרוש מהן לבצע זאת".

אבל פרופ' בירנהק גם תוהה אם חוזה משפטי יכול לגבור על הזכות להישכח, במקרה שהמחוקקים יקבעו שזכות כזו אכן קיימת. "אם הם יחליטו שכן, פשוט יוסיפו עוד סעיף לחוזים שאיש אינו קורא", הוא מנבא, אבל ממשיך לתהות: "ומה לגבי מידע שהועבר באופן לגיטימי וכדין מגורם אחד לאחר - על מי תוטל האחריות למחיקה? לפעמים מידע ישן 'קם לתחייה' - כי האדם עצמו מתלונן על משהו ורוצה לברר, או כי גורמי הביטחון מתעניינים במידע ישן. וכמובן, יש שאלות של מחקר אקדמי, ארכיונים, עקרונות של פומביות מידע מסוגים מסוימים, למשל פומביות ההליך השיפוטי".

פתרון ביניים של בעיות כאלה הוא יצירה של "מחיקה משפטית", אבל לא מחיקה בפועל. "זה דומה לרישום הפלילי", מסביר בירנהק, "בחלוף פרק זמן מסוים המידע כאילו נמחק. איש לא ניגש לרישום ומוחק ממש. המחיקה שם היא משפטית. למשל, אם אדם נשאל אם יש לו עבר פלילי, ומשיב שאין, ומתברר שביצע עבירה לפני 40 שנה, הרי הוא לא שיקר. המידע כאילו לא קיים".

אולם עוד לפני העיסוק בתת-הסעיפים של יישום רגולציה כזו - אם תתקבל - יש להתחשב בכך שהמידע שבו מדובר אינו נמצא תחת שליטתה של מערכת משפטית אחת, ולכן היכולת לשלוט בתפוצתו היא ממילא מוגבלת. "אנחנו מכירים דוגמאות על סרטון שעלה במקום אחד ברשת, הוסר משם בצו של בית משפט, ומיד הוא הופיע ב-300 מקומות אחרים", ממחיש דרור. "זה מאוד-מאוד טריקי". תשאלו את פאריס הילטון או את קים קרדישיאן.

מה שמשאיר אותנו עם הפתרון הטכנולוגי, שגם הוא רחוק מלהיות מספק. ד"ר גיא הופמן, מנהל משותף של המעבדה לחדשנות במדיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, גוזר את עמדתו לסוגיה דווקא מהמגבלות: "לדעתי אין דבר כזה זכות להישכח. זה לא רלבנטי. האופי המבוזר של האינטרנט לא מאפשר את זה. ברגע שמידע בחוץ כל אחד יכול להעתיק אותו ולעשות בו כל שימוש שהוא רוצה. אנשים לא ממש מודעים לזכויות שהם מוותרים עליהן כשהם משתתפים באינטרנט, ולמעשה - אם אתה לא רוצה להיות נזיר - אין לך ברירה אלא להשתתף. את הטכנולוגיה עצמה אי-אפשר לעצור".

עו"ד אבי אמר מכיר את האקסיומה הזו מקרוב. אחד מלקוחותיו, צעיר בן 23 מעכו בשם אלעד ויצמן, העלה לפני כשנתיים לאינטרנט סרטון שבו הוא ושניים מחבריו תיעדו את עצמם דוהרים לכאורה במהירות של 260 קמ"ש בכביש החוף. זמן קצר לאחר הופעת הסרטון ברשת הוא שודר במהדורות החדשות בטלוויזיה והפך לאייטם חדשותי ברוב האתרים. הלחץ הציבורי הביא את המשטרה לפתוח בחקירה, וחודשיים לאחר מכן נעצרו השלושה והואשמו על סמך הסרטון בנהיגה במהירות מופרזת ובסיכון חיים.

עו"ד אמר טוען כי מד המהירות במכונית הב-מ-וו שבה נסעו השלושה לא היה תקין: "הם ראו שהמד נתקע על 260 קמ"ש והם החליטו לעשות פרצופים כאילו הם באמת נוסעים 260. הם פשוט השתטו ורצו למשוך תשומת-לב. אמרו, יאללה, נעלה את זה לרשת ונהיה כוכבים. אילו באמת הם היו מבצעים עבירה הם לא היו מעלים את הסרטון לרשת ולא היו מפלילים את עצמם. הם לא טיפשים. כולם יודעים שמהירות מופרזת היא עבירה על החוק".

- נו, והיום הם מתחרטים על שהעלו את הסרטון לרשת?

"תראה, מדובר בחבר'ה בני 23. הם מאוד-מאוד שמחים על החשיפה שהם קיבלו בתוך עכו. יש לכל ילד חלום להיות מיני סלב, ומבחינתם התיק הזה הרים אותם. מצד שני, לתיק הזה נלוו הוצאות מאוד גדולות - שכר טרחה, עונש אפשרי, שלילת רישיון - כך שרק בסוף ההליך נדע אם הם באמת מבסוטים. אני מניח שאם הם יורשעו והעונש יהיה חמור הם יבינו שהוויתור על הפרטיות לא היה שווה את זה. אבל נכון לעכשיו הם הולכים בעכו כמו 3 טווסים מנופחים, ואני בטוח שאם הם יזוכו הם יגידו, 'נסענו 260 ושמנו ז*ן על המערכת'".

- אז מה הלקח?

"כל חומר שעולה באינטרנט - נחשפים אליו. תמיד אפשר להגיע אליו, גם אם הסרת אותו. תמיד תחשוב פעמיים לפני שאתה מעלה משהו לרשת".

העסקים: ניהול מוניטין ברשת

עד שבני האדם ישנו את אופיים, יחוקקו חוקים שיגרמו לרשת לאבד את זיכרונה המופלא או יפתחו פתרונות טכנולוגיים שיגבילו את אורך חייהם של קבצים, יהיו בני אדם אחרים שיתפרנסו מיכולתם לגרום לרשת להדחיק מידע (גם אם לא לשכוח אותו כליל). מנכ"ל חברת השיווק באינטרנט QuickWin, אסף טרפיקנט, מספק למשל שירותי ניהול מוניטין ברשת לכל מי שאינו מרוצה מהדרך שבה הרשת מייצגת אותו.

"פונים אלינו כל מיני סוגים של לקוחות. יש כאלה שיש להם היסטוריה של עבירות צווארון לבן או כאלה שסובלים מהשמצות של לקוחות", מספר טרפיקנט, "או שהם אומרים, 'הלקוחות צודקים אבל אני לא רוצה לראות את זה באינטרנט', או שהם רוצים את פרטי המשמיצים כדי לתבוע אותם". ברפקינט מסביר כי "ככל שהאדם היה יותר אונליין העבודה הרבה יותר קשה, כי יש הרבה יותר פירורי לחם לשאוב ולכן הטכניקה היא לא לפנות לאתרים ולבקש הסרה של התוכן הקיים, כי זה בדרך-כלל לא יקרה, אלא לייצר תוכן חדש שיתועדף על-ידי מנוע החיפוש וידחק לאחור את התוכן הישן".

כדי להימנע מרדיפה מתישה אחר העקבות הדיגיטליים, ברפקינט אומר שיש למצוא בזמן אמת את האזכורים על-אודותיך. "רוב המשברים האינטרנטיים שחברות סובלות מהם הם תוצאה של חוסר עירנות. אם התעוררת באיחור אחרי חודש, והנושא שעל הפרק מעניין ופרובוקטיבי מספיק, תיווצר הפצה ויראלית, וזה כבר מסובך בהרבה".

עדן אברג'יל, שהתפרסמה לפני כשנה כשתמונות שבהן היא נראית מחויכת לצד עצירים פלסטינים כפותים הועתקו מדף הפייסבוק שלה והופצו ברשת, מכירה מקרוב את הסיטואציה. בשלב הראשון אברג'יל חסמה את החשבון שלה למשתמשים שאינם חברי פייסבוק שלה. לאחר מכן היא מחקה את החשבון שלה מהרשת, או הפכה את את הפרופיל שלה לנסתר. לתמונות שדלפו, לעומת זאת, יש כבר חיים משלהן. הן נשמרו על אין-סוף שרתים אחרים, ונכון להיום לא נראה שהן אי-פעם ייעלמו מהרשת. אברג'יל טענה מאוחר יותר שהיא לא מתחרטת על העלאת התמונות לרשת, והוסיפה ש"בכיף הייתי הורגת ערבים - אפילו טובחת".

- אבל אולי יום אחד בכל זאת אברג'יל תשנה את דעתה ותרצה לשנות את המוניטין האינטרנטי שלה. מה היא תוכל לעשות?

טרפיקנט מגחך קלות, אבל התשובה שלו רצינית להחריד: "בוא רק נאמר שאם עדן אברג'יל תתעורר בעוד 10 שנים ותגיד 'הייתי צעירה ומטומטמת', יהיה לה יותר קל לשנות את השם במשרד הפנים מאשר לשלוט בתוכן על-אודותיה".

עקבות ברשת / מאייר: עומר הופמן




 

"הזעזועים בשוק המחשוב יהפכו חברות ללא רלבנטיות" הכתבה הבאה: "הזעזועים בשוק המחשוב יהפכו חברות ללא רלבנטיות"
    
פירסומת
 
 
 
 

הוספת תגובה

 
כינוי:    
נושא:
תוכן: Hyperlink in a new window Hyperlink Right Left underline italic bold Bulleted List Ordered List Face1 Face2 Face3 Face4 Face5 Face6
פרסם גם ברשתות שלי
בהגיבי הנני מסכים לתוכן תנאי השימוש, המחייב שמירה על אתיקה, כבוד הדדי ותרבות הביטוי והדיון. תודה.

 
 
 
טוען תגובות...טוען
 
עוד במדור
 
מיוחד: כל הדרכים לגבות ולשחזר את המידע במחשב ובסלולר
כולנו חיים על זמן שאול, עד שהסלולרי ייפול למים והמחשב יידבק בווירוס ■ ואולם, רק מעטים טורחים לגבות את המידע - אף ששחזורו יעלה אלפי שקלים, אם בכלל יצליח

בעידן של ויקיפדיה וגוגל - מה יש לספריות הציבוריות להציע?
מתברר שלא מעט: מספר הקוראים ומספר ההשאלות נמצאים בעלייה, והשדרוגים כוללים ספריות סרטים בחינם, הפעלות לילדים ומבוגרים ובקרוב גם נוכחות באפ-סטור

למי שייך המידע האישי ברשת - והאם ניתן בכלל למחוק אותו?
תמונה פרועה, שאלה בפורום רפואי או טוקבק ארסי - בעוד 10 שנים אולי תהיו במקום אחר, אבל גוגל לא ישכח ■ אילו זכויות יש לכם על מידע שחשפתם ברשת?

"הזעזועים בשוק המחשוב יהפכו חברות ללא רלבנטיות"
ג'ו טוצ'י, מנכ"ל EMC, הגיע לישראל לחנוכת מרכז המו"פ של חברת אחסון המידע ■ "אני בטוח שנעשה עוד רכישות בישראל, כפי שאני בטוח שאני יושב כאן"

הטכנולוגיה החדשה שתציל את מערך השירות שלך מקריסה
ביצוע המסייע ללקוחות באוטומטיזציה של תהליכים ממוקדי תוכן מסחרי