תיק תשקורת

"איזראל ז'ורנאל" מנסה לייצר סאטירה נושכת, אבל לא צולחת את מבחן הביצוע

אחד הדיונים המוכרים בלימודי תקשורת נוגע למקומה של התקשורת בחברה, האם כמדווחת על מציאות, משל הייתה זבוב על קיר ההיסטוריה, או כמייצרת מציאות, כמו הייתה האח הגדול שמושך בחוטים. מתח מוכר, שסביבו נולדו בין היתר כינויים דוגמת "התשקורת". מתח שציבורית, הוכרע במידה רבה לטובת האח הגדול, וגרר לירידה דרסטית בערכה של המילה הכתובה, בערכו של דיווח עיתונאי, ואפילו בערכה של תמונה חדשותית. אם פעם אפשר היה להתהדר בכך ש"זה היה כתוב בעיתון", הרי שהיום במקרה הטוב ישלח אותך הזבן ללכת "לקנות מהעיתון", או שמה מהחינמון. דוגמה לכך התקבלה, למשל, בסיקור עיתוני הבוקר לא מזמן, את התחדשות הפגנות המחאה החברתית. ב"הארץ" קיבלנו צילום של כיכר מלאה, ב"מעריב" חלקית וב"ישראל היום" דלילה, אז איפה המציאות ואיפה העיתון ביחס אליה?

לחלל הזה, נדמה כי רוני סיני ביקש להיכנס במחזה שלו. כסימבול הוא מציג ישראל שבה קיים עיתון אחד - "האיזראל ז'ורנאל" (שלא במקרה מחלק העיתונים שלו לבוש בסרבל אדום, בדיוק כמו מחלקי "ישראל היום"), שעל-פי המו"ל שלו יישק דבר. ירצה המו"ל הכול-יכול והתסריטאית הסוררת פינצ'י דינור תמצא את מותה בקישון, כאשר היא טמונה במזוודה אדומה, כמו ברצח המזעזע של הילדה רוז פיזם שהושלכה לירקון. ירצה המו"ל ועיתוני המחר יחליפו כותרת, התסריטאית תחייה ותתיישר על-פי הנרטיב של האיזראל ז'ורנאל.

כוונות לחוד, הצגה לחוד

עד כאן הכוונות - הן טובות, ראויות, אפילו מעניינות. הנה תבוא לה סאטירה חברתית נוקבת מגרונם של השחקנים הצעירים והבועטים של תיאטרון חיפה. אלה יכו בתפיסת המציאות המדומה שבה אנו חיים, ובתקשורת שמסממת את ההמון לעשות מנוי ולאכול את הכותרות המנופחות שלה.

הבעיה היא שמזמן לא צפיתי בפער כה גדול בין הכוונות ובין הביצוע. בין הניתוח שלי את כוונת המחזאי, הבמאי, השחקנים, ובין הדבר הזה שאליו התבקשנו: ההצגה. וזו, צר לבשר, לא טובה. זו לא רק העלילה שמצליחה בדרך פלא להיות גם מופרכת וגם צפויה; זה לא רק ההומור הסטיגמטי והקלישאות המעייפות שעפות לכל עבר; וזה אפילו לא רק הדמויות הפלקטיות והמשחק שאינו מתעלה לרמה גבוהה. זה משהו עמוק עוד יותר בתפיסת ההצגה את עצמה.

הבמאי משה נאור מנסה לייצר קומדיה מאוד מודעת לעצמה, סוג של פרודיה בתוך פרודיה, שמבקשת לטשטש את הקשר שבין מציאות לדמיון, לא רק על הבמה, אלא גם בממשק שלה עם הקהל. המסר הוא שכולנו חלק מתיאטרון הבובות הזה. כשתרגיל כזה עובד ברמת הביצוע, הוא יכול להפוך להברקה, דוגמת מייק מאיירס כנגטיב הג'יימס בונדי "אוסטין פאוורס". אבל כשזה לא עובד - מתקבלת פארסה בסגנון פארודית סרטי האימה "מת לצעוק". ואף הכוונות הטובות, האיזראל ז'ורנאל לא עובד. הוא לא מצחיק מספיק בשביל להיות קומדיה ולא מדויק מספיק בשביל למלא את ייעודו כסאטירה.

לסיכום, הקבוצה הצעירה של תיאטרון חיפה, שזכתה כאן לשבחים על ביצועה הקודם (תש"ח על-פי ספרו של יורם קניוק), ניסתה לייצר אמירה חברתית מעודכנת, ועל כך יש לברך, אבל את מבחן הביצוע היא לא צולחת.

"איזראל ז'ורנאל" מאת רוני סיני, בימוי: משה נאור, תיאטרון חיפה