הגיע תורו של הקרח להישבר

סכסוכי עבודה הם אמנם עניין די שגרתי בספורט האמריקאי - אבל הסכסוך הנוכחי בין איגוד שחקני ההוקי קרח לבין הנהלת ה-NHL, שמאיים לבטל את העונה הבאה של הליגה (שאמורה להתחיל ב-11 באוקטובר), מעיד על מגמה שקשה להתעלם ממנה.

הפרטים העיקריים יישמעו מוכרים למי שעוקב אחרי סיפורים מהז'אנר: מה-15 בספטמבר, הסכם העבודה הקיבוצי בין בעלי הקבוצות לשחקנים הוא פג תוקף; בעלי הקבוצות דורשים להוריד את החלק של השחקנים בהכנסות של הליגה מ-57% ל-46%, להטיל מגבלות מסוימות על המוסד שנקרא Free Agency (שחקנים חופשיים), ולבטל את הזכות לבוררות על שכר. השחקנים, באופן טבעי, מתנגדים לכל הדרישות ומצהירים שהם מוכנים למצב של השבתה (Lockout) ארוכה.

***

ההשבתה שמתרגשת על ה-NHL מתחברת להשבתות ב-NBA וב-NFL לפני שנה, שגם הן התחילו בגלל דרישות קיצוניות של בעלי הקבוצות. בעלי הקבוצות ב-NFL, ליגה שמכניסה 9 מיליארד דולר בשנה, טענו שהמצב הקטסטרופלי של הכלכלה האמריקאית מחייב אותם לקצץ את שכר השחקנים ביותר מ-10%. ב-NBA ביקשו לקצץ את החלק של השחקנים בעוגה מ-57% ל-43% מההכנסות, בטענה (שאפשר להתווכח עליה כי ב-NBA קיים מודל מאוד מוגבל של חלוקת רווחים) שרוב הקבוצות בליגה מפסידות כסף.

ה-NHL לא יכולה לטעון שהקבוצות מפסידות כסף; מאז 2005, השנה שבה נחתם הסכם העבודה האחרון (אחרי השבתה שביטלה את כל עונת 2004/05), ההכנסות של הליגה גדלו ב-33%. לפי הבדיקה האחרונה של "פורבס", בעונת 2010/11 רשמו 30 קבוצות הליגה רווח תפעולי כולל בסך 126 מיליון דולר. והשאלה המתבקשת היא: למה, אם ההכנסות עולות כל הזמן, הרווחיות סבירה והליגה בתקופת פריחה, בעלי הקבוצות ב-NHL תובעים קיצוץ שאפשר לכנות אותו דרקוני?

 הסכם קיבוצי

***

יש סצנה בעונה החמישית והאחרונה של הדרמה הטלוויזיונית המכוננת The Wire (שבישראל קיבלה את השם הלא מוצלח "הסמויה"), שבה שאלה דומה עולה בהקשר אחר: עובדי עיתון "הבולטימור סאן" מקובצים בחדר החדשות, ושומעים מהבוסים שמועצת המנהלים הורידה הוראה לפטר/להפריש כמות מסוימת של עובדים כדי לעמוד ביעדים התקציביים. בסוף ההודעה אחד העורכים מרים יד ושואל, לכאורה בתמימות, למה יש סבב פיטורים בזמן שהחברה עדיין מרוויחה כסף. תשובה, כצפוי, הוא לא מקבל.

גם דייויד סיימון, היוצר של The Wire, לא קיבל תשובה לשאלה הזאת כשהוא עבד באותו עיתון בשנות התשעים. "הבולטימור סאן" היה אז חברת בת של עיתון יותר גדול, "שיקגו טריביון", ושנים אחר כך סיימון גילה שבזמן סבבי הפיטורים, חברת האם המשיכה לחלק עשרות מיליוני דולרים בדיבידנדים לבעלי המניות.

המניע של בעלי המניות, שבמקרה של הספורט האמריקאי הם בעלי הקבוצות, הוא לא רק להגדיל את הרווחים שלהם - אלא גם להחליש את איגודי העובדים. בספורט האמריקאי, אחת התעשיות הבודדות שבהן לאיגודי עובדים עדיין יש קצת כוח, ההיררכיה של האיגודים ברורה: בתחתית נמצאים הפוטבול וההוקי, במקום שני חזק שחקני NBA, ומעל כולם עומד איגוד שחקני הבייסבול - הספורט המקצועני היחיד בארה"ב שאין בו שום ורסיה של תקרת שכר.

ההצלחה של איגוד שחקני הבייסבול, שבארה"ב מכנים אותו איגוד העובדים החזק בעולם, קצת מרמה: הסיבה שבבייסבול אין תקרת שכר היא שבעלי הקבוצות הגדולות (ניו יורק יאנקיז, בוסטון רד סוקס, שיקגו קאבס) לא מוכנים לאבד את היתרון התחרותי שלהם על הקבוצות הקטנות. השחקנים נהנים מזה בינתיים, כי כולם חייבים להוציא יותר כסף כדי להיות תחרותיים, אבל ביום שבו בעלי הקבוצות יחליטו, כגוף אחד, שהדרך היחידה שלהם להגדיל את הרווחים היא לקצץ בשכר העובדים - שחקני הבייסבול ימצאו את עצמם באותה סירה עם שחקני ההוקי, הפוטבול והכדורסל .

בכדורסל ובפוטבול בעלי הקבוצות הצליחו לכפות על השחקנים קיצוץ של בין 7%-8% בשכר בהסכמי העבודה שנחתמו ב-2011, ולאור המגמה אין שום סיבה להאמין שהמשא ומתן בין שחקני ההוקי לבעלי הקבוצות ב-NHL יסתיים, בלי קשר לשאלה מתי הוא יסתיים, אחרת.

לקח לספורט האמריקאי יחסית הרבה זמן ליישר קו עם השוק האמריקאי בתחום יחסי העבודה, כלומר לשחוק בהדרגתיות ובעקביות את איגודי העובדים, אבל עכשיו הוא עושה את זה. וזו רק ההתחלה.