היירוט של לינדנשטראוס

מה היה כותב המבקר לשעבר על הדוח שלו ב-2009 נגד תהליכי הפיתוח של כיפת ברזל?

1. מעניין מה היה כותב מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה לשעבר, בדוח ביקורת שהיה כותב על דוח הביקורת שהוא בעצמו חיבר על מערכת "כיפת ברזל" כבר בשנת 2009.

"בביקורת שנערכה על תהליך קבלת ההחלטות וסדרי עבודת המטה לפיתוח ולהצטיידות במערכת להגנה אקטיבית, 'שרביט קסמים' ו'כיפת ברזל'", נכתב בדוח, "נמצאו ליקויים משמעותיים במפא"ת (מרכז פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון) ובצה"ל.

העיקריים שבהם: מפא"ת החל בפיתוח בהיקף מלא של המערכות לפני שצה"ל קבע את הדרישות המבצעיות ממערכות להגנה אקטיבית נגד רק"ק (רקטות קרקע קרקע); ולפני שצה"ל והממשלה אישרו כנדרש את הפרויקטים של הפיתוח ושל ההצטיידות, שההיקף הכספי של כל אחד מהם מגיע למספר מיליארדי שקלים.

"צה"ל לא ניתח בראייה כוללת את יעילות המענה ההתקפי בשילוב המענה ההגנתי הפסיבי והאקטיבי, ולא ביצוע ניתוח מערכת מלא למערכות להגנה אקטיבית נגד רק"ק. כמו כן, עד יולי 2008 לא קבע צה"ל דרישה מבצעית למערכות 'כיפת ברזל' ו'שרביט קסמים'. הליקויים שנמצאו עלולים להביא לפיתוח ולהצטיידות במערכות שאינן עונות על מלוא הצורך המבצעי באופן מיטבי ותוך חשש להוצאות כספיות מיותרות ולבזבוז זמן..."

לינדנשטראוס לא הסתפק רק בנזיפות כלליות על איכות קבלת ההחלטות בפרויקט ועבר בהמשך הדוח גם לנזיפות אישיות: "ראש היחידה למחקר ופיתוח שבמפא"ת, תא"ל ד"ר דני גולד, פעל שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון כשהחליט באוגוסט 2005 על פיתוח 'כיפת ברזל', קבע לכך לוחות זמנים והנחה על חפיפה בין שלב קדם-פיתוח שבסמכות מפא"ת לבין שלב פיתוח בהיקף מלא, שאינו בסמכות מפא"ת, ובמקרה כזה נמצא בסמכות הרמטכ"ל, משרד הביטחון וממשלת ישראל.

"כל זאת בטרם אישרו גורמים מוסמכים אלה את הפרויקט... העובדה שמפא"ת וחיל האוויר פעלו שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון וצה"ל, לרבות אי-כתיבת אפיון מבצעי, דרישה מבצעית ואפיון טכני העונה לדרישה זו, הביאה, בין היתר, להערכת חסר ולאומדן חלקי בסך מאות רבות של מיליוני שקלים של עלויות 'כיפת ברזל'...

תת-אלוף במילואים ד"ר דני גולד חווה השבוע סוג של חוויה מתקנת, כשקיבל את הקרדיט הראוי על פיתוח המערכת, ובאחד הראיונות אף תיאר כיצד ישב עם אנשי המבקר וניסה לשכנעם שהם טועים בגישתם, אבל אלה נצמדו לביקורת שכתבו.

ובכן, אז מה היה כותב המבקר לינדנשטראוס היום על דוח הביקורת שהוא חיבר? הוא כנראה היה כותב שאם היה מתקיים "תהליך קבלת ההחלטות" בפיתוח המערכת "לפי הספר" וכפי שהוא ציפה, דרש או קיווה, כנראה ש"כיפת ברזל" לעולם לא הייתה באה לאוויר העולם.

2. דוחות המבקר על-פני השנים הציפו לא מעט שחיתויות במגזר הציבורי, לא מעט עיוותים ולא מעט בזבוזים. הם עשו עבודה חשובה מאוד ביציאה לאור של הקלקולים והבאתם לידיעת הציבור. אבל, כפי שהדוח על "כיפת ברזל" הוכיח, לעבודה החשובה הזו היו גם תוצאות לוואי לא רצויות. לידנדנשטראוס נסחף עם הביקורת, התמכר לה והתרחב איתה כמעט לכל עניין ולכל דבר. כדאי לשים לב לשפע המינוחים הבומבסטי, אבל ריק מתוכן במקרה של "כיפת ברזל".

"תהליך קבלת החלטות",

"סדרי עבודת מטה",

"אישורים כנדרש",

"אישור הגורמים המוסמכים",

"שלא בהתאם להוראות",

"ניתוח בראייה כוללת",

בקיצור: העיקר שיהיו פתקים, אישורים, חתימות, ניירות עבודה מסודרים, תהליך קבלת החלטות "לפי הספר" ופרוטוקולים ממוסמכים כדי שאנשי המבקר יוכלו מאוחר יותר לנבור בהם בחוכמה שבדיעבד.

כל מי שמצוי בענייני עסקים או במיוחד בענייני פיתוח, יודע שהרעיונות הטובים ביותר וההמצאות הגדולות ביותר לא נולדו מתהליכים ביורוקרטים מתישים, מישיבות מטה מייגעות ומניירות עבודה עם תיאוריות מופלאות. יצירתיות וחדשנות לא נולדת כך, היא דווקא מדוכאת כך. ובכלל, עלויות פיתוח, מטבע הדברים, נזרקות לפעמים לפח ללא כל פיתוח תועלתני - אי-אפשר לפגוע בול בכל פיתוח.

הדרישות של המבקר מתהליך הפיתוח של מערכת "כיפת ברזל" הן נדבך נוסף בתהליך המשפטיזציה המסוכן שעובר על ישראל בשנים האחרונות, תהליך שבו כל מהלך כלכלי חייב לקבל חוות-דעת תומכות ואישורים מתאימים, מפחד מוות שחלק מההחלטות יתבררו כמוטעות בחוכמה שבדיעבד, ואז יתנהל ציד מכשפות ועריפת ראשים. בתהליך הזה, כל אלה שאמורים לקבל החלטות, הופכים לשבויים בידי חוות-דעת, "אישורים כנדרש", ו"ניתוחים בראייה כוללת".

מהר מאוד, כל אלה שאמורים להחליט, לקדם עשייה, ולפעול באופן מיידי - מעדיפים לגרור רגליים. הם עסוקים יותר במסמוך ובניירות ובלעבור את הקדנציה שלהם בשלום, מאשר בקידום החלטות ובביצוען.

הרבה פעמים עדיף לקבלת החלטות גרועות או לא מושלמות ולתקן אותן באמצע הדרך מאשר לגלות שאננות ולהירתע מביקורת. אבל באווירה הציבורית שלינדשטראוס דחף אליה, כל טעות או כל החלטה גרועה או כל החלטה שלא התבצעה לפי הנהלים, הופכת מהר מאוד למושחתת.

באופן אירוני, הדוח של לינדנשטראוס על "כיפת ברזל" רק הוכיח לו ולאנשיו כי "תהליך קבלת ההחלטות" ו"הניתוח בראייה כוללת" שלהם היה מוטעה לחלוטין.

3. אם תשאלו לא מעט כלכלנים על העלות מול תועלת של מערכת "כיפת ברזל", הם יעברו לניתוח קר מאוד ויגיעו מהר למסקנה המתבקשת מבחינתם: לא שווה (והיו לא מעט כאלה השבוע).

אם פיתוח כולל של מיליארדים נועד ליירט רקטה שעלותה כמה אלפי שקלים על-ידי טיל שעולה כ-200 אלף שקל, כל הנזק הנלווה כתוצאה מאי-יירוט של טילים לא שווה את זה (בהנחה שאין נפגעים בנפש וכולם נצמדים להוראות). זו כמובן דמגוגיה שכלכלנים שמסתחררים ממספרים נוטים להיסחף אליה.

ראשית, הפיתוח של מערכת "כיפת ברזל" לא נפל כולו על ישראל, כפי שמצביעים המספרים ה"כלכליים" על פיתוח המערכת: ב-2007 הקצתה ישראל כ-810 מיליון שקל לפיתוח ייצור שתי סוללות ראשונות, בחודש מאי 2010 הקצו האמריקנים כ-800 מיליון שקל (בערכים של היום) לפרויקט; באפריל 2012 האמריקנים מבטיחים עוד 675 מיליון דולר (כ-2.7 מיליארד שקל) בפריסה על פני 3 שנים, והשבוע קיבל שר הביטחון ברק אישור להקצאה נוספת של 750 מיליון שקל להבטחה של המשך הייצור של הסוללות. בסך-הכול - כ-5 מיליארד שקל (חלקם עתידי), שאת רובם מימנו האמריקנים.

אה, יגידו הכלכלנים. גם אם נעריך את כל הנזק הצפוי והמוערך מנפילת רקטות, לא היינו מגיעים למספרים האלה. ובכן, בתקציב הביטחון יש לא מעט שומנים, ויש לא מעט ביקורת על כספים שנשפכים על פיתוח מערכות שאיש אינו צריך.

אבל לא כל דבר יכול להימדד בכסף. תחושת ביטחון, תחושה מוראלית וכמובן שחיי אדם אינם יכולים בשום אופן להימדד בכסף. כן, גם אם זה עולה לנו מיליארד או שניים "מיותרים".

eli@globes.co.il