שמענו אתכם צועקים בפייסבוק

רוסק-עמינח מבינה שאין לה כרגע דברים שתרצו לשמוע

קריאה בעיתונות הכלכלית כבר מזמן אינה פעילות מומלצת לתמימים. אבל, לפעמים, גם לב ציני מצליח להחסיר פעימה. סוף השבוע החולף, "דה מרקר". מקורבים בנק לאומי יוצאים למגננה על המנכ"לית ואומרים: "רוסק-עמינח היא מנהלת צעירה וחכמה והיא מפנימה מהר שקיימת אפשרות להוביל בנקאות שונה. היא תוכיח שאינה חברה של הטייקונים... מדובר בשינוי פרדיגמה". בום.

עכשיו אני מודאג באמת. למה? בגלל הרגל מחורבן שיש לי, לקחת ציטוטים של "מקורבים" עלומי שם או של דוברים עם שם ואגו גדולים מדי, להפוך אותם להנאתי על פניהם - ולראות מה יוצא. למשל, "רוסק היא מנהלת כבר לא כל-כך צעירה, היא לא מי יודע מה חכמה ובעיקר, מפנימה לאט ותעשה כל מה שאפשר לשמור על הסדר הישן בבנקאות. היא תוכיח שהיא חברתם הטובה של הטייקונים, ותמנע כל שינוי פרדיגמה".

עכשיו, נניח שלפנינו ערימת שטויות. אבל, האם היא גדולה ומסריחה יותר מערימת השטויות המקורית, זו שסיפקו לנו המקורבים? אם נבחן את התנהלות לאומי עד כה, ובעיקר את התנהלותה של רוסק-עמינח, לפנינו תגובה מהירה (ביטול ההסדר למחיקת 150 מיליון שקל לגנדן), אבל גם תחושה ברורה של עוול מצד בכירי בנק לאומי, מתוך אמונה שנאלצו לוותר על מהלך שמשרת הכי טוב את האינטרס של הבנק ובעלי המניות שלו. המסר לציבור: אנחנו שומעים אתכם צועקים - ורוצים מאוד שתסתמו כבר. קחו עצם, תיהנו, לנו יש סבלנות.

אנחנו רואים גם מנכ"לית שמעבירה מסרים לעובדים (ומהם לתקשורת), מתבטאת דרך שלל דוברים בכירים ומקורבים, אבל לא מתראיינת בעצמה, און רקורד. היעדר אומץ? לא בטוח. רוסק-עמינח אולי מבינה שאין לה כרגע דברים שתרצו לשמוע. במלים אחרות, היא מאמינה בצדקתה, ממש כמו המערכת הענקית שמסביבה. כולם מאוחדים שם לשמירה על הסדר הקיים, ולא מאמינים לרגע באפשרות של הפסד. כלומר, עדיין לא.

ממש כמו זהבית כהן בזמנה, שרשרת התגובות בבנק לאומי מעידה בינתיים בעיקר על ביטחון ביכולת להחזיר את השד הפייסבוקי לבקבוק. כאילו קיים בכלל בקבוק אחד כזה, כאילו דברים אמורים באירוע מקומי, תחום בזמן, שיישכח עוד כמה שבועות.

הציבור הישראלי אכן שוכח מהר, בטווח הקצר - אבל גם לא שוכח לעולם. לאומי חייב להתרגל למציאות זו, קשה וחדשה לחלוטין מבחינתו. אם נבחר להאמין למקורבים, אולי לאומי נכנס לעולם החדש בהובלת מנכ"לית שיכולה להוביל אותו לשינוי אמיתי. למרבה הצער, העובדות עדיין לא תומכות בקביעה כה אופטימית. אולי מחר, מחרתיים. כשנראה, אם נראה - אולי נאמין.